מברך עט״ז כ״ה בטור וי״ל להטור ברכה מעין שלש ד״ת בר״ט יע״ש בב״י א״כ לאו בחשיבות תליא מילתא ואפשר דלחם הפסיק ענין לגמרי ממעט ה׳ מיני פירות שא״צ מעין שלש ג״כ (וכ״ש למ״ד בלחם די בברכה א׳ מ״ה עמ״א קצ״ד ג׳) ודי בברכה בנ״ר מ״ה לה׳ מיני פירות ומפני חשיבותן שנשתבחה א״י בהם קבעו חז״ל מעין שלש. והוי יודע למ״ד מעין שלש ד״ת מ״מ נפקא מהלמ״מ כמ״ש הדרישה בר״ט ומשמע כל דבר שהלמ״מ לית ביה עשה כ״א מצוה בעלמא כמו חצי שיעור וער״ן שבת פרק כלל גדול במשנה דארבעים מלאכות דמעביר ד״א בכלל מוציא דאל״כ אין עונשין מהלמ״מ ובפתיחה כוללת אי״ה יבואר זה. וא״כ אם יש עשה לקיים וברכה מעין שלש וא״א לקיים שתיהן עשה עדיפא ולדידן בלא״ה מעין שלש ספק הוי עמ״א קע״ב ומה שלא נתנו חשיבות בברכה ראשונה ובה׳ מיני דגן נתנו אף בראשונה שהם זייני חשוב טפי עי׳ לבוש ונ״ץ הוא מהטור. ודובשא דתמרי בנ״ר. וכדי שביעה מה׳ מיני פירות י״א ד״ת הא כזית לכ״ע דרבנן וכדי שביעה שאין תאב לאכול אותם פירות עסי׳ ר״י:

ה׳ מיני דגן עט״ז כ״ה בטור (מ״ש ונ״ל ראוי להיות ור״ל כי הוא גמרא במנחות) והראה לסי׳ קס״ח אות ד׳ ועסי׳ רי״א אות ו׳ ובין לט״ז ולמ״א קס״ח ז׳ ורי״א י״ב כ״ע מודים דכוסמין ושיבולת שועל ושיפון הויין בכלל חטה ושעורה דקראי שנשתבח א״י ובלחם בהמ״ז ד״ת בהם ובדייסא לטור ד״ת ולי״א מעין שלש דרבנן אף בה׳ מיני דגן. וסדר המעלות אי״ה יבואר ברי״א בט״ז ומ״א אות י״ג:

אפי׳ עט״ז במ״א ר״ד אות כ״ה משמע דבה׳ מינים צריך שיהא הטעם נרגש ועמ״א אות ט״ו וכ״ה בב״ח דבעינן לטעמא עבידא דוקא וכ״מ בלבוש ועי׳ פרישה חילוק בין כאן לס״ט דשם קמח בקמח אין נרגש הטעם כל שאין כא״פ אין מברך בהמ״ז וכאן נרגש הטעם לכתחלה אע״ג דאח״כ הרבה על קמח שאר מינים הרי דלא כט״ז ועא״ר ג׳ ועפר״ח בשו״ת סי׳ ח׳ אע״ג דובשא עיקר לאכול כל שהסולת מטעימו ומכשירו במ״מ וע׳ חה״ר ברכות ל״ו ב׳ דובשא עיקר יע״ש ובר״ד בט״ז ט״ז ומ״א כ״ה הארכנו בזה יע״ש:

ואם עט״ז בין יש רוב כו׳ אבל הב״ח כתב אף רוב כל לדבק בטל הוא ולעקי״ך הוא הקמח עיקר וכ״כ א״ר אות ב׳ וע׳ בספר חמד משה לעקי״ך הוא פת כסנין יע״ש. פא״ן קוכ״ן יש בו ספק אי מקרי לדבק עא״ר שם. ולבוש ס״ג משמע דבין שקדים ובין לדבק תוך הסעודה דא״י אם הוא לדבק לחוד יע״ש ועמ״ש אי״ה באות ה׳:

וטוב עט״ז כתוס׳ ברכות ל״ו ב׳ ד״ה כל. וכתב דהמחבר קאי על ברכה אחרונה ולעקי״ך ע׳ אות ד׳. ועמ״א ט״ו מ״ש לחלק בין ס״ב דמשמע אף ליכא כזית כא״פ מה׳ מינים ובשל״ו מברך מעין שלש בס״ט בשלו בנ״ר ואי״ה שם יבואר עמ״ש אי״ה באות ז׳ מזה:

ופטור ממנ״ה עט״ז דוקא תוך הסעודה לא לאחר הסעודה ומיהו לדידן לית לאחר הסעודה עסי׳ קע״ז קס״ח ס״ח יע״ש ועמ״א ג׳ בזה ואי״ה שם יבואר:

והגרעינין עט״ז לכאורה ברכה ראשונה הטעם דאין אכילה משונה לאכול כך שלימין שלוקין ומש״ה פה״א ואחרונה נסתפקו התוס׳ ל״ז א׳ ד״ה הכוסס דלא מצינו שתיקנו על האדמה יע״ש. שוב ראיתי שדברי אדונינו הט״ז ז״ל מיוסדים על אדני האמת והשכל דלרא״ש וטור ברכה מעין שלש ד״ת על הפירות בר״ט א״כ מה הוא הספק וע״כ צ״ל דחטה דקרא בשבח א״י דרך אכילה חשובה מיירי לחם או דייסא שמשביע ועלה קאמר קרא וברכת משא״כ גרעין שלוק (עמ״א רי״א אות ח׳ בזה) וזהו שכתבה רא״ש שם יע״ש אבל התוס׳ מסתפקין מטעם אחר שאפשר הם סוברים ברכה מעין שלש דרבנן לגמרי ולא מצינו שתיקנו על הקדמה כ״א בחשוב ואף שרא״ש ג״כ כתב כעין התוס׳ יע״ש. והוי יודע בגרעינים שלימים אזלי החשיבות דה׳ מיני דגן ואזלינן תו בתר הרוב אם הרוב גרעיני קטניות וטטרק״י וכדומה אף שיש קרוב למחצה מה׳ מיני דגן מברך תו שהכל. וכ״מ קצת בלבוש ס״ד שעיקר חשיבותו שמשביעין וזנין בדייסא ולחם הא שלימין שלוקין כשאר פירות יע״ש ושוה בשוה עי׳ פרישה דא״א לצמצם ע״כ יוסיף מהמין שירצה עד שיהיה רוב. עמ״ש אי״ה באות י׳ מבוסר יע״ש:

עד עט״ז הב״ח כתב שמפני הספק לא יאכל רק תוך הסעודה דשמא במ״מ או פה״א עמ״א י׳ ומ״מ א״י יברך שהכל יצא עט״ז ה׳ דכאן אין ספק ברכה אחרונה בנ״ר אבל הט״ז סובר מספק יברך פה״א ויוצא אף אם ברכתו במ״מ מ״מ פה״א נמי הוא. ועמ״א אות כ״ב גפן פה״ע לא יצא וכנראה מט״ז ר״ד י״א חולק ע״ז כמ״ש בפריי שם ולשיטתיה כאן. ולפ״ז פת מה׳ מיני דגן אם בירך פה״א יצא דיעבד דדרך לאכול כן ול״ד לפת דוחן דאין דרכו בכך ועכ״מ פ״ד מה״ב ה״ז ובקס״ז סעיף י׳ בט״ז אות י״א אבל למ״ש המ״א אות י״ב י״ל כל שנשתנה לגמרי ונטחן הרבה יצא מכלל פרי האדמה ואין מברך רק שהכל ועמ״א סי׳ ר״ב ס״ו וכאן י״ג ולעיל כתבנו מזה מ״ש בקמחי דחטי ברכות ל״ו א׳ ואי״ה יבואר במ״א י״ב י״ג. ועמ״ש באות ט״ו אי״ה מזה:

אלא עט״ז בב״י הביא לשון הרי״ף ז״ל בברכות (דף ל״ז א׳) וברי״ף כתוב לאמור דמימרא דרב ושמואל כל שיש בו מחמשת המינים במ״מ הא אורז לא איתותב ובר״מ פ״ג מה״ב ה״י אורז לבדו וברי״ף י״ל דכ״כ דל״ת מאחר דאיתותב רו״ש בעיניה דזייני יש להם מעלה של ה׳ מינים אפי׳ הם המעט קמ״ל דכל שיש בו לא איתותב אבל רוב מאורז ככולה דמי וכ״ד המ״א אות י״א יע״ש וער״מ פ״ג מה״ב ה״ד דכתב מימרא דכל שהוא ה׳ מיני דגן (רוב ככולה) ואח״כ אידך מימרא כל שיש מה׳ מיני דגן אפי׳ מעט מהם ולאיזה צורך הביא מימרא א׳ ולכאורה למעט הא אורז אף רוב לא ודוחק. ומ״ש הט״ז ולפי מ״ש שראוי לברך שהכל על אורז אין נ״מ היינו דכתבו הפוסקים דספק אם אורז ריי״ז ודוחן היר״ז או להיפוך לכן מברכין שהכל על שניהם ועא״ר אות ט׳ אין נ״מ כו׳ דשהכל כולל הכל והיינו דחשיבות במ״מ י״ל דלא נתנו לאורז כ״א לבדו ממש הא בתערובות כ״ש משאר מינים בקל במ״מ אבל פה״א כשהוא שלם או שהכל עם פירות לא נתבטל רובו דלייה דלמה יגרע משאר דברים ובמ״מ דאין מז׳ מינים הוא דבטל כשהוא על ידי תערובות כדאמרן:

כברכת עט״ז ולהמחבר באורז אזלינן בתר רובא עמ״ש באות ט׳ מזה.

על עט״ז הביא תי׳ ב׳ דהרר״י עמ״א אות י״ב והרר״י כתב דפת אורז ודוחן כי סובר דוחן ג״כ במ״מ כתב דפת אורז ודוחן במ״מ וסובר שדרך לעשות מדוחן פת כמו מאורז אבל המחבר פסק דוחן שהכל ואפי׳ פת דאין דרך לעשות ממנו פת כמו מאורז וי״ל אין חולקין במציאות וי״ל מקומות שאני ולפ״ז פת שעושין מטערקשי״ן וויי״ץ בכמה מקומות ונשתנה לעלויא מאוד ודרך הוא רק לעשות ממנו פת לא לאכול תבשיל ממנו א״כ קשה יברך פה״א דקמחי דחטי אי לאו שיש לו עלויא אחרינא כו׳ ולתי׳ הא׳ הובא במ״א א״ש אדרבא תקנתו קלקלתו הואיל ואשתני לעלויא א״א פה״א. וגרופי״ן משעורין במ״מ ומעין שלש וחולק על מ״ש המ״א באות ב׳ וז׳ מאחר דהוסר קליפתן וכבר כתבנו שם מזה. ואמנם מ״ש בטאטרק״י שהכל כבר כתבנו במ״א באות ב׳ דנ״ע אמאי לא פה״א ואפי׳ נדבקו קצת כל שניכר מראיתן פה״א דאין להם מעלה אחרינא. ואפי׳ נטחן קמח במקומות שרגילים הרבה בהם וכל עיקר זריעתן של טאטרק״י (קורין רעטשק״י) לטחון ולעשות קמח א״י טעם נכון שלא לברך פה״א כמו קמחא דחטי אי לאו שיש עלויא אחרינא עסי׳ ר״ב במ״א ח״י ור״ד ס״ב וצ״ע בזה:

מברך עט״ז כר״י ס״א וקס״ח ס״ט המוציא על כל שהוא (ט״ס ר״ט) ועמ״א באות ט״ו ועמ״א אות ט׳ לענין ברכת אורז ודוחן כשהם שלימים או נתמעכו ואי״ה שם יבואר:

בענין בוסר בר״ב ס״ב פה״א וברכה אחרונה יש לספק כמ״ש התוס׳ כאן דשמא פה״א לא נתקנה מעין שלש או דאין דרך אכילה בכך עמ״א רי״א אות ח׳ ולומר מעין שלש על העץ ופרי העץ דיעבד יצא כמ״ש המ״א בר״ו א׳ הא בורכא דבתחלה יאמר פה״א ובאחרונה על העץ ועל פרי העץ ולמה לא כתב המחבר לעיל כן משום ברכה אחרונה וצ״ע:

באורך מה דקשה כאן יע״ש. ומסתברא כל שיש לפניו פת מה׳ מיני דגן אפי׳ אין נקיה ופת מעורב ויש כזית כא״פ מחטה אפ״ה פת שעורים בלי תערובו׳ עדיף להמוציא עסי׳ קס״ח ס״ד. והוי יודע דפרס יש בו מחלוקת בתרי״ב ס״ד י״א ג׳ ביצים ויהיה חלק ששית דגן בשאר מינים מברך המוציא ובהמ״ז בפת ותבשיל במ״מ ומעין שלש ולמ״ד ד׳ ביצים יהיה חלק שמינית בו ותבשיל כשיש חלק שמינית יברך מספק שהכל ובנ״ר אבל בפת בהמ״ז ד״ת הו״ל ספק תורה ולחומרא עסי׳ קס״ח בט״ז ו׳ וקפ״ד במ״א ח׳. וצ״ע אם מצטרף הכל או כדי שביעה מדגן לחוד ואי״ה במ״א ט״ו יבואר עוד. אם עירב קמח שאר מינים עם קמח דגן צ״ע אם הוי מין במינו בתר שמא מ״ד דשאר קמחין שם לווי יש להם קמחא דארוזא כו׳ ול״ד לחטי ושערי דהוי מין במינו בתר שמא ונ״מ בדשיל״מ ובה׳ י״ט אי״ה יבואר זה בנטחן בי״ט ונתערב ועי׳ ע״ד ס״ח וס״ו יע״ש:

והנה מ״ש המחבר עירוב כו׳ הוא דעת הרד״א בשם תר״י אבל דעת א״ח בשם בעל האשכול דכרו״ש משמע אף שאין כא״פ דאין לחלק בין קמח לשאר מינים עמ״א ט״ו ובאר הגולה ע״פ ציון א״ח והרד״א וצ״ע קצת. עוד אבאר לך בכא״פ המוציא ובהמ״ז אלמא כבעין חשוב ובתבשיל במ״מ ומעין שלש דוקא ה׳ מיני דגן דחשובים המה הא שאר מינים הדמיון עירב פירות עץ עם פה״א ועירבן יחד וצורתן קצת ניכרת אזלינן בתר הרוב ול״ת דוקא במשקה הדין כן כסי׳ ר״ב דאזלינן בתר הרוב וכדיעה א׳ בסתם בסי׳ תרי״ב סעיף י׳ דבשתי׳ אין מצטרפין יותר מרביעית אלא אף באוכלין הדין כך וכדכתיבנא ועמ״ש אי״ה בסימן ר״י:

בברכה עט״ז ויש בברכה זו ד׳ ברכות על המחיה זן ועל ארץ ברכת ארץ רחם בונה ירושלים כי אתה טוב ומטיב נגד טוב ומטיב וקראו מעין שלש ד״ת ע׳ טור ולבוש ואם השמיט ארץ חוזר וע״ש בלבוש באורך בנוסח הברכה עמ״ש אי״ה באות ח״י מזה:

או עט״ז הכריע שי״ל על הארץ ועל פרי הגפן ועב״י בשם הרשב״א דכן עמא דבר יע״ש ועמ״א אות ט״ז הסכים לזה והב״ח כתב על הארץ והפירות:

ויקדים עט״ז ועסי׳ רי״א ס״ה סדר המעלות ובס״ז שם דכוסמין קודם לגפן בברכה ראשונה ה״ה ברכה אחרונה יקדים על המחיה דכוסמין קודם להנך ואי״ה שם יבואר:

וכ״ש עט״ז עמ״ש במ״א אות כ״א וכתב כן אף למ״ד על הארץ ועפה״ג כמ״ש באות י״ד דראוי לעשות כן אפ״ה הוי כ״ש עב״ח. ומ״ש שאין על המחיה פוטר מיני ליפתן היינו אף תמרי או חמרא דזיין וסעיד אין על המחיה פוטר אותם ודוקא הזן פוטר אותם דלא כלבוש שכתב דעל המחיה פוטר יין ותמרים ועא״ר אות כ״ו בזה ודע מ״ש בסי׳ י״ז הזן פוטר יין אע״ג דמעין ג׳ יש בו זן וארץ וב״י עב״י די״ל ברכת הזן חשוב טפי ויוצא משא״כ במעין ג׳ אם דילג א׳ מהם לא יצא כמ״ש אות י״ג:

שאלה אכל דגן שיש ספק בברכה אחרונה כבס״ד וטעה ובירך על האדמה ופרי האדמה ואכל גם תפוחים אם יוצא או לאו:

תשובה ספיקא הוי אם כיין ג״כ על תפוחים דיעבד נכלל פה״ע בפה״א אבל לא כיון לא עמ״א כ״ג אבל אכל פה״א עם דגן ובירך על האדמה ופרי האדמה אין לברך עוד בנ״ר על שאר פה״א דשמא יוצא כמ״ש והבן. ומ״ש המחבר אם אכל פירות מז׳ מינים כלומר פירות שיש בז׳ מינים שהם ה׳ חוץ חטה ושעורה והם תבואה דגן יקראו כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ג מה״ב ה״א:

שתה עט״ז פי׳ דהרא״ש סובר כרש״י כו׳ ועמ״א אות כ״ג תיקן זה. דאה״נ להמחבר הדין כאן כמו בר״ז ס״ב דאם נתכוין הוי דיעבד כהרר״י:

שאם עט״ז דיין פוטר בהמ״ז דזיין וסעיד ותמרים זיין (ט״ס דכיון אלא יין) ועמ״א:

לא עט״ז והמ״א אות כ״ו כתבנו השאלה של תה״ד ביין מבושל כו׳ יע״ש והקשה הט״ז אהר״ב בהג״ה שכתב דיעבד אם שתה דבדיעבד יכול להוסיף וי״ל דהר״ב נמי ה״ק לא לכתחלה ויהיה די לו אבל דיעבד גמור אה״נ שיכול לעשות כן. וההיא דר״י דלא אכל סולת מן יומי שלא בסעודה או אף תוך הסעודה שלא מחמת הסעודה סובר כר״ש יע״ש: