לקח עט״ז הר״מ פ״ח מה״ב הי״א כתב שכר או פה״א וסיים פה״ע או תבשיל דגן וסיים המוציא אין מחזירין אותו ובלח״מ שם פירש דבתשובות שהשיב לחכמי לוני״ל הביאו הכ״מ פ״א מק״ש ה״ח בשכר היוצא מגפן (א״י לי מלאכתו ודינו שהכל ועסי׳ ר״ב סי״א) דלא הוי שקר דיוצא מגפן הוא וכן פה״א מיירי באפשר באותן פירות שגדילין על עץ ובחורף ליתא לעץ וכן דגן נמי לחם מקרי אע״ג דלא יצא הואיל ותחלת הברכה עד מלך העולם היה דעתו לומר כהוגן ולסוף לא אמר כ״כ שקר יצא ול״ד למעריב אחר ששקר אמר יע״ש אבל הכ״מ שם וב״י כאן פי׳ דל״ד אלו ה״ה באמר היפוכו ממש כל שמחשבתו היתה כראוי יצא ולהר״מ עיקר ההתחלה מדלא כתב דין דגמרא יע״ש בכ״מ פ״א מק״ש דלא כלח״מ פ״ח מה״ב דלר״מ מספקא ליה אלא עיקר התחלה בין לקולא ולחומרא ולכן הוסיף כאן מים כו׳ אע״פ שסיים בשקר ולא נזכר תכ״ד אין מחזירין אותו הא התחלה בטעות אע״פ שסיים כהוגן לא יצא להר״מ וי״א מהיפוך להיפוך דבעיין לא נפשטא ולקולא ומפרשים דסיים כהוגן אלא התחלה טעה ולקולא הא דין א׳ לחומרא כיון דאומר שקר וכמ״ש הר״א ז״ל בהשגות ובס״ב מיירי בידע דלא ידע להר״מ לא יצא וקמ״ל המחבר דכה״ג אף לי״א יצא ולכ״ע יצא בדעתו על מים וטעה וסיים פה״ג שהנ״ב יצא וכ״ש אם הקדים שהנ״ב ואח״כ פה״ג דכבר יצא בשנ״ב כו׳ ומלבוש משמע דבס״ב קאי לי״א בס״א. ומ״ש היפך וכתב אחר הכל דעת הרמב״ם יע״ש. ולהלכה פסק כי״א וכ״פ המ״א אות א׳ ומשמע אף שכר גפן וג׳ חלוקות שהביא הר״מ ז״ל אפ״ה כל שהוציא שלא כהוגן לא יצא ובמ״א אי״ה אבאר עוד:

ואם עט״ז הר״ב כאן תרתי קאמר אם דעתו היה לשתות עוד סגי או הוציא אחרים בברכתו ולפניהם היה יין אף הוא שותה אח״כ (כל שלא נמלך ממש) ועסי׳ ר״ו בט״ז ח׳. ומ״ש מהרא״י חולק עא״י אות ג׳ דמהרא״י מיירי שלא היה דעתו ממש על השאר רק בסתמא י״עש ועסי׳ ער״א אות י״ט ואי״ה שם יבואר עוד:

חוץ עט״ז ועמ״א קע״ב אות ג׳ יע״ש. ומ״ש יאכל מאותו מין כו׳ לכאורה אף מין אחר ויכלול זה מספק דע״כ אמר מהרא״י ז״ל שאין לכלול שום תוספת כבסי׳ ר״ח סעיף י״ח דאיך יאמר שקר שמא אין זה מין ז׳ וכדומה משא״כ כאן שאכל פה״ע מין ז׳ ומחויב מעין שלש רא״י אם בירך והוי ספק תורה לי״א אפשר תקנתו יאכל תבשיל חטי׳ ויכלול על העץ דשקר אין אומר וספק ברכות לקולא משום חומר לא תשא וכאן אין מוסיף שם ומלכות ומ״מ לכתחלה יותר טוב מאותו מין ובאין לו אף בספק מהרא״י סובר כט״ז שם אות י״ט דיכלול: