אבל עט״ז הרשב״א בתשובה להרמב״ן קצ״ו הביאה הב״י דאין זימון לפירות לכתחלה אבל דיעבד יצא דשומע כעונה והאידנא דמזלזלין יש לעשות כך לכתחלה שיברך א׳ וישמעו כולם ויכוונו לצאת. ומ״ש לסמוך על דיעה זו ל״ד בברכה אחרונה אם שהה יותר מכא״פ ולא אכל כזית תוך שיעור זה אין לברך ברכה אחרונה עסי׳ ר״י בזה:

וי״א עט״ז דשכר טוב ומע״ד דהוי כמו פת ויין יע״ש ודוקא פירות לא. והאידנא נהגו שכ״א מברך לעצמו:

אם באו פירות תוך הסעודה דמיגו דמהני היסיבה וקביעות לפת ה״ה דמברך א׳ לכולם אף לפירות עא״ר אות ג׳ ועב״י בשם הרשב״א במעשה דר״ג וזקנים עי׳ דרישה דאפי׳ ברכה אחרונה א׳ מברך לכולם בפירות הבאים לאחר הסעודה עסי׳ קע״ז במ״א אות ז׳:

עוד כתב הדרישה ל״ד פת ה״ה מיני דייסא א׳ מברך לכולן ועא״ר א׳ ובסימן קע״ח ס״ה משמע הלכה כמ״א ב׳ דגן נמי יע״ש ובפרט האידנא ברכה מעין שלש לאו כולהו בקיאי בה בע״פ נכון הדבר א׳ יברך ויוצאים אחרים ודיעבד אפי׳ בפירות יוצאין כמ״ש הט״ז אות א׳ בשם הרשב״א וכ״כ מ״א אות ד׳. ועמ״ש בסי׳ קע״ח ס״ד יע״ש. והוי יודע במיני דייסא שי״א שברכה מעין שלש ד״ת עסי׳ ר״ט בט״ז אות ג׳ א״כ מי שאכל מעט א״י להוציא למי שאכלו כדי שביעה דשבעת אכל זיי״ן המינים קאי למ״ד מעין שלש ד״ת עסי׳ קפ״ו וכל הדרכים האלו בה למ״ד נשים בבהמ״ז דרבנן ה״ה מעין שלש עמ״א שם אות א׳ א״כ מברך מי שאכל כ״ש וזכר בן י״ג שנה וב״ש. ואם אחד יודע לברך והשני א״י יאמר עמו מלה במלה ואם אי אפשר ודאי אחד מוציא לכולם ואף בברכה אחרונה של פירות כמ״ש הרשב״א הביאו הט״ז ומ״א:

שמכוונים עט״ז לאו מסברא דנפשיה כ״כ כי מבואר הוא בס״ג אלא מורה מקום הוא באמת לס״ג דמבואר בר״ה וכמה מקומות למ״ד מצות צריכות כוונה צריך כוונת שניהם.

יש לי העני בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י בסי׳ ס׳ סתם כדיעה א׳ דצריכות כוונה ובמ״א כ׳ דוקא ד״ת לא דרבנן והנה כל הברכות לבד בהמ״ז דרבנן להמחבר בסי׳ ר״ט ס״ג ודוחה לומר כל שהמצוה ד״ת אף הברכה צריכה כוונה ועסי׳ תקפ״ט י״א בדיבור צריך כוונה. ולומר דשאני העושה בעצמו בדרבנן א״צ כוונה אבל השומע מאחרים אף בדרבנן צריך כוונה לכאורה הא בורכא דבר״ה כ״ט ב׳ דאיק לה ש״מ התוקע לשיר מצות א״צ כוונה ופריך מעובר אחורי ביה״כ אם כיון ומאי קושיא שאני עושה משומע:

גם הר״מ ז״ל פ״א מה״ב הי״א כל השומע ממי שחייב דרבנן והוא חייב ד״ת א״י יע״ש ולא קאי כ״א בהמ״ז דשאר ברכות אף מעין שלש לדעתו דרבנן ומה בכך שהמצוה ד״ת ועכ״מ שם. ואף בענה אמן צריך שיהא חייב מ״ה ושם משמע דעניית אמן יוצא יותר כמברך ממש ומיהו לדידן בלא״ה צריך לענות אמן כבסי׳ רס״ו ס״ב. ומשכחת לפעמים דבעינן דוקא עניית אמן כבסי׳ רי״ט סד״ה ובטור דאחר שבירך הגומל ולא הוי ברכה לבטלה אז המחויב אם ענה אמן יצא וא״ל לא יצא. והנה ברכת המצות אע״פ שיצא מוציא לכאורה צריך המחויב לענות אמן כמו הגומל וי״ל התם אין מחוייב וכאן מחוייב מקרי מדין הערבות דמה״ט אע״פ שיצא מוציא. ואי״ה בסי׳ רי״ט אבאר עוד: