אחר עט״ז וכ״כ במ״א אות ב׳ ועב״י וי״ל עוד ב׳ ברכות ישתבח כחדא חשיב וכן הלל אפשר היה כך כמו ברכת התורה משא״כ בונה ירושלים דהוי ברכות נפרדות ברכת הזן וארץ וב״י עב״י וב״ח בזה ועי׳ לבוש כתב להפסיק בין ברכות ד״ת לדרבנן:

חייב עט״ז כתב זה לאפוקי מב״ח שפירש דגם הטור ס״ל חיובא בישראל רק בעכו״ם אין חיובא אע״פ ששמע כל הברכה רשאי אם ירצה לענות ואין חיובא יע״ש אבל הב״י פירש כמ״ש הט״ז כאן ויראה אחר עכו״ם אין חיובא רק רשות ואי״ה באות ג׳ אבאר עוד. בצ״ל פ׳ האזינו ובתיבת גמא חידוש לרמב״ן ז״ל אמן ברכת התורה ובהמ״ז ומעין ג׳ ד״ת יע״ש ובמ״א כאן:

ועונים עט״ז ברכות נ״א ב׳ במשנה עונים אחר ישראל ולא אחר כותי עד שישמע כל הברכה ובירושלמי עכו״ם עונין אחריו והיינו אף שלא שמע כל הברכה דבשמע אף מכותי והמחבר כתב כותי אין עונין היינו לאחר שגזרו ומשמע עכו״ם ג״כ בשמע כל הברכה אין עונין ועי׳ ר״מ פ״א מה״ב הי״ג יע״ש והר״ב הגיה עכו״ם עונין בשמע כל הברכה ועדיף מכותי (דעשאום כעכו״ם לגריעותא לא למעליותא עב״י) ומ״מ בירושלמי משמע אף בלא שמע כולה עונין בעכו״ם עב״ח ולזה תי׳ הט״ז דפשטא דמתני׳ משמע דעכו״ם אין שוה לישראל דאל״כ היה כוללם יחד וז״א אלא דאל״כ היה לומר עונין אמן אחר עכו״ם ולא אחר כותי אא״כ שמע כל הברכה ש״מ דעכו״ם לא והא דלא כללינהו עם כותי א״צ דכ״ש הוא מכותי אף קודם שגזרו היה הכותי חשד יותר דאין רגילות עכו״ם בכך עב״י. ובחדושינו הארכתי וכאן אין להאריך. כתב הלבוש בס״ג גדול א״י בעניית אמן מפי קטן בר חינוך וא״י דזה להתוס׳ במגילה ואנן בקפ״ו קיי״ל דקטן מברך לאביו אע״ג דהוי רק דרבנן ולבוש שם כתב כשאכל קטן כ״ש היינו דלא ליהוי תרי דרבנן ועמ״א קפ״ו וצ״ע וע׳ עט״ז ז׳ בשם לחם רב כתב ג״כ דא״י גדול בברכת קטן וא״י למה וצ״ע: