נכנס עט״ז בתרל״ט אות כ׳ תי׳ קושיי׳ המ״א כאן אות ג׳ וכוונתו דבקע״ח שינוי רשות הוי כהיסח הדעת וסילוק וכאן ל״ש סילוק בישב כל היום בחנות דהריח בא לו מאליו (ואע״ג דבלא מתכוין אין מברך מ״מ ל״ש סילוק בזה) וכל דל״ש סילוק ברשות אחת ד״ה דהילוך מרשות לרשות אין מפסיק בדעתו לחזור ומשמע שם דעתו בו ביום מהני ובמ״א כאן ב׳ לאלתר דוקא מהני וכן יראה להלכה. ולפ״ז אם בשמים מוטלים על השולחן בביתו ונטלו ומריח ומברך והניחם כ״ז שלא אסח דעתיה אין מברך יצא הוי שינוי רשות ומברך דהואיל ואין מריח מעצמו כ״א בנוטלן לידו מהני היסח הדעת ועדיין צ״ע די״ל כל דל״ש מעשה לסלק אין מברך גם למ״א אות ג׳ לתי׳ א׳ ושם יבואר אי״ה. וכתב עוד הט״ז דתרתי בעינן שיהיו הבשמים עשוין להריח שם ויכוין להריח הא לא״ה אין מברך אף שמריח ונהנה. וא״ש ברי״ו ס״א פרי נטלו ולא כיון להריח אין מברך דתרתי בעינן אבל הב״י כאן ומ״א רי״ו ד׳ דפירות לאו לריחא עבידא הא עביד לריח אף באין מתכוין כיון דמריח ונהנה מברך ומיהו כל דלאו לריח עבידא אף מתכוין להריח כל שאין נוטלו בידו אין מברך אף לב״ח ומ״א ונ״מ מדפריך ברכות נ״ג א׳ חנותו והא לאו לריח דילמא במכוון מיירי. הא נוטלו בידו ומכוין להריח אע״ג דלאו לריחא עבידא כמו פירות דעיקרן לאכילה כיון דבידו נוטלן ומכוין להריח לריח עבידא עתה ועט״ז רצ״ז אות ז׳ בזה (ושם לשיטתיה כאן מ״ש דאתרוג לריחא נמי עבידא ואמנם בשמים של מתים וביוה״כ וכדומה אם נוטלן בידו ומכוין להריח בהם נראה דאין מברך דנעשה בפירוש רק להעביר הזוהמא ולא להריח בהם וכ״מ ברש״י שם בשמים שמוליך איסטניס לביה״כ כו׳ אע״פ שבידו כו׳ אלא דא״כ מה פריך מחנותו ש״מ דדין א׳ להם. ומ״ש רש״י שמוליך כו׳ דבבה״כ א״א לברך ואע״פ שנוטלן בידו מ״מ נטילה זו לאו להריח לקחם אלא להוליך וריח ממילא כו׳. ועא״ר ה׳ וי״ל שם בעשוי לתרווייהו לזוהמא ולהריח וצ״ע בכל זה:

וכן עט״ז ומ״ש שהטור במ״ש וא״א ז״ל לא חילק כ״כ הב״ח אבל הט״ז לא הונח לו בזה דבדף מ״ג שם לא הזכיר כלל הרא״ש מסינן ואדרבה הביא דברי הראב״ד דאם הוציא העצים במ״ב והיינו שלא סינן ממש וסינן לא הזכיר כלל ובהכרח מ״ש הטור וא״א ז״ל לא חילק היינו שלא ביאר בזה ולמה כאן הוקשה לו על הרמב״ם ותי׳ הט״ז ורש״ל דהתם לאו לריחא עבידא עב״ח ומשמע אם נוטל השמן רק להריח בו מברך ופרישה כתב בשמו דריח שאין עיקר ולאו לריח עבידא בטל הוא א״כ אף כשנטלו להריח לבד אין מברך בו אבל המחבר הניח בספק לעיל וכאן הסכים שאין מברך תי׳ הט״ז ועמ״א רי״ו אות י״ג. ומ״ש בקצת בעלי בתים כו׳ קשיא לי דכיון דנוטל בידו ומכוין להריח אע״ג דלא נעשה להריח נמי מברך כמ״ש הט״ז ברצ״ז אות ז׳ עמ״ש באות א׳ וכלים המתגמרין מריח בהם כך לז״א הטור דנעשים להריח ואף לרש״ל שכתב בשמן שסינן דבטל לגבי השמן י״ל כאן לא בטיל לכלי גם כתב דמהרש״ל תי׳ כעין זה והוא תי׳ בפשיטות וצ״ע ולענין בשמים מ״ש ביש לו כלי קלוט מריח מריח להשיב הנפש בלא ברכה אבל שמן מסונן או כלים המוגמרים לדעת הט״ז לא מריח דשמא צריך ברכה ונהנה מעל משא״כ לב״ח ומ״א ברי״ו אות י״ג יע״ש:

תלוי בצוארה עט״ז דל״ד ה״ה מונח על השולחן אין לברך עליהם וכ״ש ליטול בידו ולברך עליהם דאסור:

היה עט״ז חיזק מ״ש באות א׳ דבעינן שיתכוין להריח והא ממילא אף שמריח אין מברך ול״ת מהיה הולך חוץ לכרך הריח מברך אלמא שלא במתכוין נמי פירש דע״כ על מה שיריח אח״כ דאל״כ אין לברך עמ״ש (דריח כבר הלך לו וגרע מאכילה כמ״ש ברי״ו א׳) וא״כ מיירי שמכוין אח״כ. ומ״ש ראיה מכ״ש י״ל התם לא ניחא ליה והוה צערא משא״כ כאן ועמ״א א׳ ורי״ו ד׳ וב״ח סוברים כל שמריח אף שאין מתכוין מברך: