מותר עט״ז שבת י״ט א׳ ורא״ש ומ״מ פ״ו מה״ש הי״ו פירש״י כן לב״ש מלאכת ישראל בכלי ישראל הגיגית בע״ש ונעשה המלאכה בשבת אסור מ״ה לב״ש ומלאכת עכו״ם בכלי ישראל דרבנן ומש״ה בד׳ וה׳ הוה ספק דרבנן שמא לא יעשה בשבת ושרי ולדידן כב״ה שרי אף בע״ש דשביתת כלים שרי אף מדרבנן זה דעת המחבר כדיעה א׳ בסתם כר״מ ורי״ף שהשמיטן. ועב״ח ולא אבין דשביתת כלים לב״ש אף בקצץ ואף בשאלה ושלא מדעתו אסור ומחויב למחות ועיין בעל המאור בשבת י״ט וע״ז ט״ו י״א לב״ש שביתת בהמה נמי בד׳ וה׳ מותר ואין כן דעת הפוסקים ואי״ה בסעיף ג׳ יבואר בזה:

ודע למאן דמפרש בשבת י״ח א׳ לרב יוסף דשביתת כלים אף לב״ה אסור עב״ח כאן א״כ רב יוסף איך יפרנס ברייתא זו דאין משכירין כלים ע״ש לעכו״ם לפי׳ הרר״י באין עושין מלאכה שרי ובעושין דו״ה נמי אסור אף לב״ה וי״ל שעושים מלאכה ומינח נייחי כמו גיגית ולחי ותיקר׳ כו׳ דבל״ה שרי ודוקא כלי מחרישה וכדומה אסור לב״ה והתוס׳ שבת י״ט א׳ ד״ה לא תקנו זה בחלוק וטלית ועתו׳ י״ח א׳ ד״ה ולימא וע׳ נ״ץ. ומ״מ לפי הרר״י ל״ד מחרישה ה״ה גיגית רק חלוק וטלית שרי להרר״י. ומ״ש הט״ז בשכירות הואיל ויש ריוח לישראל נראה כשליח ומה״ט שאלה מותר. ומלבוש משמע שמב׳ חששות יאמרו שכר שבת הוא נוטל הואיל והוא ע״ש וגם חשש יאמר שלוחו הוא מש״ה אסור ומש״ה להשאיל שאין רק חששא דשלוחו לא גזרו בתלוש ואין מפורסם: ועסי׳ רמ״ד ורמ״ג כל דאיסורו מ״ע בדרבנן בחדרי חדרים מותר ה״ה זה בדר בישוב ומיהו חששא דבני ביתו יש כה״ג אם לא באין ב״ב אצלו עסי׳ רמ״ז בזה:

ולהשאיל עט״ז ועב״ח והלבוש תיקן זה דסובר מפני ב׳ חששות הוא דאסרו לא בחשש א׳ עמ״ש באות א׳:

מפני עט״ז עמ״א אות וי״ו ומשמע מכאן מ״ע אסור אף בשבות דשבות עמ״ש בסי׳ רמ״ד אם לא במקום צורך קצת דאז שרי שבות דשבות פשיטא דמ״ע שרי עסי׳ שכ״ה בב״י: ומיהו אם ידוע וניכר שיוציא עכו״ם חוץ לתחום כמו מחרישה וכיוצא אסור במוקף חומה ועיין נ״ץ ולקמן תמ״ד בט״ז ה׳ נמי אם ידוע שיוציא חוץ לתחום אסור לומר לו כן בפירוש או חוץ לי״ב מיל למ״ד ד״ת אסור דלא הוה שבות דשבות ואי״ה שם יבואר: ועא״ר אות ח׳ בזה:

אסור עט״ז מרתת אף באיסור תורה סמכינן עליה: (ול״ד יי״נ דרבנן) כמבואר בריש חולין בשחיטה וכדומה אבל להשאיל אסור אף שמתנה עמו ואם יודע נשקליה מיניה אפ״ה אסור עב״ח בתי׳ ראשון וא״ר כאן אות יו״ד: ועסי׳ ש״ה סכ״ג ומ״א יז״ח צ״ע דאף אין מוסיף שכירות בשביל שבת ואף שאלה אסור דמצווה על שביתת בהמתו ושכירות מ״ה ודאי לא קניא וליכא ס״ס ועמ״א א׳ דשכירות קניא לחומרא מדרבנן בעלמא ואי״ה שם יבואר. ועא״ר ש״ה אות כ״ה. ומיהו סוס לרכוב דלא הוה שביתת בהמתו דחי נושא עצמו רק ספק שמא יוציא אותה חוץ לי״ב מיל בש״ס בלבוש שם אפשר הוה ס״ס אם מתנה עמו שתנוח בשבת כי י״ב מיל מחלוקת הוא אבל כשעכו״ם עכ״פ מוסיף לו שכירות אח״כ אסור לקבל אף בהבלעה. וצ״ע ואי״ה לקמן וכאן במ״א אבאר עוד: ומ״ש מסימן נ״ב ס״ה אות ד׳ הקשה מכאן לשם: ואי״ה שם יבואר אי התם הוה ד״ת או לאו:

ואפי׳ הכי עט״ז הנה דברי המחבר הם מריב״ש וכמו שציין באר הגולה ט׳ ובשבת אין רשות עכו״ם עליה כי התנה רק עד שבת ובשבת עכו״ם מחזיק שלא ברשות ומן התורה יכול ישראל לזכות מהפקר והב״י כ״כ עמ״ש הר״פ בסמ״ק לשכור בהבלע״ה ויפקירנה ואין אחר יכול לזכות בה והיינו דרשות עכו״ם עליה בשבת וביום א׳ אע״ג שהשכיר רק על שבוע א׳ ובמ״ש אין רשות עכו״ם עליה מ״מ זוכה ישראל בעליו מיד בדיבור הואיל ולא הפקירו רק עד מ״ש ולכן עשה הב״י כלומר ע״ש שאין הפקר גמור דודאי להר״פ בשבת הוה הפקר גמור יע״ש אבל הטור חולק וסובר דלא הפקיר רק להנצל מאיסור שבת ולכן אף כשאין רשות עכו״ם עליה בשבת אין אחר יכול לזכות בה וזהו כוונת המ״א אות י״א ובא״ר י״ב תמה עליו ולמ״ש א״ש כי הטור חולק על הר״פ וכאמור ויראה מלבוש כן והנה מחלפא שיטתיה דהמחבר והר״ב בכאן לח״מ סימן רע״ג וסמ״ע אות י״א כי המחבר סובר שם דד״ת הפקר בפני אחד בעינן ומדרבנן ג׳ א״כ כאן ראוי להפקיר בפני א׳ עכ״פ ולהר״מ שם מ״ה בינו לבין עצמו נמי ומדרבנן ולהנצל מאיסור שבת די בפ״ע ובתו״ש העיר בזה ויראה מדבריו שמיירי שאין לו אחר ע״כ טוב יותר לצאת עכ״פ דעת האומרים בפ״ע הוה הפקר ודוחק: ולפ״ז המחבר כתב הפקר בפ״ע או קנויה כו׳ דב׳ הדרכים אין אלא מדוחק אבל הלבוש היפוך קנויה או מפקיר וטוב יותר בפני ג׳ יע״ש (בלבוש עם א״ז יש חסרון תיבות) ומ״ש לכתחלה אסור דנראה כשכר שבת א״י והיה נראה הטעם דלא הוה הפקר גמור רק להנצל מאיסור שבת א״צ כן לכתחלה ואי״ה במ״א אות טי״ת יבואר עוד. ומ״ש הט״ז בשם רב אחד כו׳ הנה גם בצ״צ סימן כ׳ יע״ש התיר כה״ג להנצל מאיסור תורה בשבת וריבית כה״ג ובא״ר כתב דאין ראיה מב״מ דף ס״ג דהתם הוה רק רבית דרבנן אבל באיסור תורה בעינן מכירה גמורה יע״ש. ומכירת חמץ כה״ג עסי׳ תמ״ח אות ו׳ ומשאת בנימין סימן מ״ג התיר מטעם מערופיא יע״ש ואמנם לענין רבית י״ל בצ״צ דכל שאין דרך הלואה ממש ותואר מכירה לא הקפידה תורה ושריא אבל מכירת חמץ ושבת דין א׳ להם וא״י לחלק ביניהם ובת״מ מבואר דמכירת חמץ בעינן מכירה חלוטה ה״ה שבת כך. ודברי ע״ש נראים אצלי יפים הובא בא״ז א״ר דבשעת מלאכה לא יזכה אחר דעובר על שביתת בהמתו ואח״כ כו׳ יע״ש ויראה לי דהיינו ההיא דריב״ש שאין רשות עכו״ם עליה בשבת דמתנה עמו שיחזיר לו קודם שבת ועכבה וא״כ יש חששא דיזכה בה אחר מהפקר מה התקנה יפקירנה רק בשעת מלאכה דהשתא לא יזכה אחר דלא חשיד ישראל לעבור על שביתת בהמתו ולאחר מלאכה אינה הפקר. שוב ראיתי דאף ההיא דריב״ש א״ש דאף דעכבה העכו״ם שלא כדין ומדינא אין רשות עכו״ם עליה מ״מ לא הוה הפקר דעכו״ם חייב באונסין כ״ז שלא החזירה ורשות עכו״ם עליה ואין אחר יכול לזכות בה בשבת ולאחר השבת אה״נ דרשות בעליו עליה. אלא דא״כ לאחר שבת נמי חייב באונסין:

ועיין בתב״ש בבכור שור פסחים כ״א צידד דמכירת חמץ בהערמה כזו אין בו איסור תורה דמפקיר ליה יע״ש ולפ״ז אחר הפסח אין כח לישראל אחר לזכות בו דהפקר הוה רק לימי הפסח ומכירה ג״כ רק להפקיע איסור דרבנן לבער מהעולם וכה״ג שרי בדרבנן עכ״פ כמש״ל בשם א״ר ואי״ה בהלכות פסח יבואר זה כי לענ״ד אין הביטול מועיל אם לא בלב שלם ובממון רב ודאי אין מפקיר בלב שלם ובעינן מכירה גמורה כד״ת וכדין וכאן אין להאריך:

אבל בי״ט עט״ז הראה לתצ״ה ס״ג אות ג״ה בט״ז ומ״א משום עובדין דחול הא שביתת בהמתו בי״ט מותר ועמ״א כאן אות י״ב ופר״ח תצ״ה כתב לאסור מחמר לי״ט: ולהתיר שביתת בהמה בי״ט רק משום עובדין דחול יע״ש ואי״ה במ״א אות י״ב יבואר עוד:

והנה יש לי כאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י דע שביחת בהמה בשבת נפיק מקרא למען ינוח שורך (שמות כ״ג י״ב) עב״ח אבל הלבוש כתב לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך (שמות כ׳ יו״ד) ובר״מ פ״ך מה״ש ה״א משמע דשביתה רק עשה ומחמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד להמעיין היטב במ״מ ובהלכה י״ד משוה שביתת עבד לבהמה משמע שניהם בעשה על האדון ובעליו ורש״י בפ׳ משפטים למען ינוח תן נייח עפ״י דרש ולא כפשוטו שביתת בהמה משמע כלבוש דנפיק מלא תעשה כל מלאכה אמנם הר״ב דכתב כאן דשביתה בי״ט שריא משמע מחמר אסור בי״ט ובפר״ח בתצ״ה משמע דשביתה רק עשה ועב״י תצ״ה משמע דעתו שביתה לאו יע״ש והנה לענין אי מחויב לפזר ממונו לעכב עכו״ם שלא יעשה מלאכה בבהמתו בעשה מבואר בתרנ״ו במ״א אות זיי״ן בעני א״צ לית״ן ממון ובי״ד קנ״ז בש״ך אות ג׳ חומש יע״ש ובל״ת מחויב ליתן כל אשר לו יע״ש: ובסכנת אבר לקולא בעשה ול״ת: ומ״מ אף אי שביתה בלאו כל דאין עובר בידים י״ל דא״צ לבזבז הון רב עליה דוקא שלא יעבור בקום ועשה כו׳ אלא שראיתי בבכור שור פסחים כ״א כתב בפשיטות צריך ליתן כל ממונו ולא יעבור על ל״ת ושם בל יראה לאו שאין בו מעשה הוא ואם שבא ע״י מעשה ידיו שקנה קודם פסח א״י מנין לו ובפתיחה כוללת כתבנו מזה. ומחמר אחר בהמתו בשבת אי מפסל לעדות מ״ה ה״ה או לאו מסופק אני ועיין מ״מ ל״ד ופשיטא חייבי מיתות שוגגין ולאוין דמפסל וכאן י״ל דאין מחויב כלל מלקות על לאו בזה ול״ד ללא התרו ביה. ואם בהמת חרש ששומע ואין מדבר דאין יכול להפקיר בפה ובלב אין מהני ומהא אמינא לה ממ״ש הר״ן ריש פסחים דחמץ מהני דאין ברשותו של אדם ובגלוי דעתא כ״ד סגי משא״כ בממון גמור כו׳ א״כ חרש כזה אין יכול להפקיר בלב וע״י כתב עיין אה״ע סימן קכ״א בח״מ ח׳ וב״ש אות ו׳ יע״ש וע״י שליח להפקיר עסי׳ תל״ד ס״ד יע״ש ואף חרש שנתחרש אח״כ לא ממעי אמו כל שאין מדבר ולא שומע כלום כשוטה יחשב עיין מ״מ סימן רל״ה סי״ח: ודין שביתה היינו כל מה שאדם מצווה עליו בהמתו נמי וכל מה שבאדם דרבנן אין מוזהר בבהמתו. ודין מחמר יש מחלוקת עמ״א אות י״ב יע״ש. ובכאן אין להאריך יותר: