כדי עט״ז כפי דעתי ההדיוטית האדון ז״ל כיון בזה כוונה אחת והוא דבב״י כתב טעם הקדמת ציצית לתפילין ששקולה כו׳ ב׳ תדירה בשבת וי״ט ובש״ע כתב שמעלין בקודש (לכאורה השמיט תדיר ושאין תדיר תדיר קודם מדין תורה די״ל דלהר״מ בסימן ח״י כסות יום בלילה לית מ״ע ותפילין לדידן לילה זמן תפילין רק אין מורין ואם הוא חסיד א״צ לחולצן בלילה אפשר דתפילין תדירי עיין סימן למ״ד משא״כ לרא״ש) והנה אין מעבירין על המצות ד״ת הוא כמ״ש הלבוש כאן ושמרתם המצות יע״ש וא״כ תדיר ד״ת ומה חזית דנדחת תדיר המפורש בקרא מלבד עולת הבוקר (עיין זבחים ריש כל התדיר) מפני אין מעבירין כו׳ לז״א שאף טעם זה הוי רק אסמכתא דתפילין מקודשין יותר (זה מצוה וזה קדושה) והר״מ ז״ל בהלכות תו״מ פרק תשיעי הלכה ב׳ תדיר ומקודש איזה שירצה יקדים וכיון שכן אין מעבירין על המצות דוחה לשקולה ומעלין כו׳. ומעלין היינו שהאדם נתעלה ממצוה לקדושה. מ״ש ס״י ט״ס וצ״ל ס״ו:

ושם עט״ז ועמ״א אות ה׳. והלבוש הקשה תיפוק ליה ולמה הוצרך לטעמיה הא א״א להניח תפילין כשהוא ערום וא״י דנ״מ מי שאין לו ט״ק כ״א ט״ג או למ״ד ט״ק מצוה על כל בגדיו מלת דיני״ם ט״ס צ״ל דינ״י:

עד עוטר עט״ז (יחזקאל כ״ד י״ז) פארך כו׳ שאבל אסור ביום א׳ בתפילין וליחזקאל אמר רחמנא שיהא תפילין עליו אלמא נקראים פאר:

ויניח עט״ז הביא דברי הרז״ה בסוף ר״ה וב״י הביאו ר״ן בשם הרז״ה והמ״א הביאו ג״כ באות ט״ו ויש להתבונן בזה כי המעיין ברז״ה שם סיים והוי כמבר״ך שתים על ש״ר והוא שיטה שלישית כי הרי״ף פירש שח כו׳ ור״ת פירש מברך שתים על ש״ר כי להניח קאי על ש״ר ג״כ אבל רז״ה ז״ל סובר דב׳ מצות הן ודאי (לכ״ע) ולהניח רק על ש״י קאי אלא דאם שח עבירה בידו דהפסיק ביניהן כי כתיב והי״ו לאות ע״י ולטטפת כו׳ הוויה א׳ לשתיהן שלא יפסיק ביניהן (ואפי׳ בהפסק שתיקה יראה דאסור אם שוהה הרבה שלא לצורך) הלכך כל שהפסיק בהכרח צריך לברך להניח מחדש על ש״י וימשמש בש״י ולהסמיך ש״ר עם על מצות ושח מברך שתים לאו שתים על ש״ר אלא נראה כמברך שתי״ם על ש״ר ובאמת על ש״י קאי להניח ולפ״ז אפילו בירך להניח מחדש ולא משמש ימשמש עדיין קודם ברכה על מצות שיהא תוכף ש״י וש״ר והי״ו כו׳ אבל לדידן דקיי״ל שח יברך על ש״ר ממש שתיים עיין סי׳ כ״ו המניח ש״ר לבד מברך שתים על ש״ר כר״ת דלא כרז״ה א״כ לכאורה א״צ למשמוש אבל המ״א כתב באות ט״ו שימשמש לצאת ידי ספק מהיותר טוב שי״א דתפילין כ״ז שמשמש לברך כו׳ והנה ראיית המ״א בט״ז דהב״י הביא דברי הר״ן בשם הרז״ה ולא סיים שמברך שתים על ש״ר אלא כר״ת ולומר דהנוהג כר״ת ימשמש כו׳ ולכן כתב כן המ״א. ומ״מ לדינא אם שח ובירך מחדש להניח ולא משמש ימשמש עדיין שיהא תוכף ב׳ מצות ביחד וגם אפילו בשתיקה אסור להפסיק יותר מהצורך. והבן זה עמ״ש במ״א ט״ו. וע׳ אות ר׳ מ״ש ע״ת י״ל על תנאי ועא״ר אות יו״ד ומיהו אין לנהוג כן והבן.

צריך עט״ז ומה״ט חולץ ש״ר תחלה כמבואר בסי׳ כ״ח ס״ב יע״ש ואע״ג דאין מעבירין ד״ת נמי מ״מ הא עדיף דכתיב קרא מפורש בתפילין ש״י תחלה כמ״ש סעיף א׳:

להניח עט״ז עיין לבוש השיג על הב״י ואמר אמת להניח בקמץ דוקא אז שורשו נו״ח מנחי עין (ואין דגש בנו״ן) ולהניח בפתח הה״א (ונו״ן בדגש) ושורשו ינח מלשון הנחה ועזיבה ועיינתי במאיר נתיב (הוא הנקרא קונקורדנסיוס) בשורש ינח הנחה לא עזיבה ולכאורה הנחה טפי שפיר להניחם על זרוע ועל ראש משא״כ נו״ח מנוחה משמע מנוחה במקומן ושלא להלבישם. (יחזקאל מ״ד למ״ד הוא פסוק זה להניח ברכה יע״ש). העתק שאלה יע״ש. הנה להמחבר אין ספק כששח מברך עש״ר על מצות בפתח דקאי רק על ש״ר הרי״ף הוא בסוף ר״ה גבי שלא להפסיק בשיחה בין תקיעות מיושב למעומד. ובר״מ פ״ד ה״ד יע״ש ומ״ש דאין עושין מצות חבילות לא הבינותי דעל מ״ש אין חותמין בשתים ברכות מ״ט א׳ קאמר התם כן שוב ראיתי שנתכוין למ״ש פסחים ק״ב א״א ב׳ קדושות על כוס א׳ וע״ש רש״י ברכות ד״ה אין חותמין. והעלה דב׳ ברכות להניח ומצות קאי תרוייהו עש״י וש״ר ול״ש חבילות כי בכל א׳ מהתפלה יש ג׳ מצות א׳ בראיית התפילין ומה שכתוב בהם יציאת מצרים מופת על חידוש העולם ששינה הטבע ומשגיח בתחתונים (כמ״ש המפרשים ורמ״א ז״ל אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך ממצרים לא אשר בראתיך כי ראו הניסים מעין חידוש העולם ואש בתוך הברד הפכיים ושהוא מהוה הכל ופרעה אמר מי ה׳ רק שם אלקים המורה על הטבע כיון שבראו אין משנה לכן בי״ס ובשאר המכות אמר ה׳ הוא הצדיק הויה) שנית להניח על יד וראש לשעבד המוח והנפש עם הגוף וע״ז מברך עש״י ב׳ ברכות א׳ להניח ב׳ מצו״ת תפילין לזכור מ״ש בהן י״מ כו׳ ולכן מהראוי אף בשל״י לחוד יברך שתים ואין להפסיק ביניהן כי ב׳ ברכות קאי אתרוייהו. וסוף דבריו שי״ל מצות בחולם מאחר דב׳ מצות הן ומצות קאי נמי אש״י כמ״ש הטור כאן בב״ה א״כ יאמר לשון רבים ואף בש״ר לחוד דמברך שתים כשסח ואמר בחולם ל״מ להרז״ה כו׳ המעיין ברז״ה ור״ן סוף ר״ה הביאותיו אות ד׳ מבואר דסובר להניח רק אש״י ומצות רק עש״ר והמשמוש בש״י דצריך והי״ו תכיפה וכמבר״ך עש״ר שתים אבל עיקר הברכה להניח עש״י דתפילין כל זמן דממשמש מברך (עמ״ש במ״א ט״ו) אלא לדידן כ״כ והבן. ואם אין לו אלא ש״י לחוד מברך ב׳ ברכות וש״ר לחוד ב׳ ברכות ומצות בפתח דקאי רק אמצוה א׳ אראיית תפילין לזכור מ״ש בהן. ואנו אין לנו אלא דברי הרב בכא״ן דעש״ר מברך שתים ועש״י רק להניח גם על מצות. ואם בחולם או פתח הרשות או כט״ז ואחיו הגאון או כמ׳א אות ט׳ יע״ש ומעתה אם טעה ואמר על ש״י על מצות ובש״ר להניח לכאורה להשאלה ותשובה זו שפיר דמי וצ״ע. ועמ״ש ג״כ במ״א מזה אות י״א. וע׳ בשערי תפלה שי״ח להרב המדקדק הגדול מוה׳ זלמן בזה:

לפיכך עט״ז הקשה מתל״ב ותירץ יע״ש דעל הביטול אין לברך דהוי דברים שבלב וע׳ לבוש שם:

אלא עט״ז פירש הפך דברי המ״א אות י״ז אלא דאין חוזר ומברך כמרדכי אעפ״י שבב״י כתב דנראה מדברי המרדכי שצריך להפסיק ולענות קדיש וקדושה בש״ע פסק דלכתחלה לא כמו שח לצורך דלכתחלה לא ובמ״א אות י״ז הארכתי ועיין לבוש פסק בפירוש שחוזר ומברך בהפסיק לאיש״ר. עסי׳ כ״א מ״א ג׳:

קודם עט״ז הוכיח כהר״א מפראג דאל״כ קשיין דברי הטור אהדדי מכ״ה ס״י דפסק בש״י רק להניח לחוד וכמ״ש באות ז׳ ומ״ש בשם כוונת הרא״י כ״כ המ״א אות ח״י ומשמע קודם שיכרוך סביב האצבע ג׳ כריכות יניח ש״ר:

להוציא עט״ז דב׳ כיסים מ״מ בפנים כשמונחים בכיס גדול שהטלית בתוכו א״א לראות ולפעמים יבוא ביד כיס ש״ר ולמ״ש המ״א א׳ בכיס אין מעביר. ומ״מ יעשה כיס צר עמ״א סימן כ״ח אות ד׳ דאין לעשות כן דש״ר קדושתו חמורת מש״י (שי״ן ודלי״ת) ואסור להניח ש״י על ש״ר ועמ״ש במ״א אות א׳ ובכריכת הרצועות יעשה סי׳ ויכניס ידו בתיק ויבחין או כיס רוחב ויעיין בתוכו מקודם איזו תפלת הוא מוציא:

תזיזם עט״ז ובסי׳ ח׳ אות י״ב דבבה״כ דא״א שם לכנוס בתפילין הוי הפסק ואע״ג דסי׳ כ״א אות ג׳ דבט״ג אין נכו״ן לביה״כ מ״מ לא מדינא ומשו״ה בציצית לא הוי הפסק וכמ״א אות כ״ב דביה״כ שלנו שאין רתוק אין לברך וכן נוהגין. והנה המחבר הביא תחלה דין דרבי סוכה מ״ו אח״כ רבנן דבי רב אשי (באר הגולה י׳ הר״י ורא״ש יהיה לציין גמרא כפירוש הר״י ורא״ש) אח״כ פירוש שלו ברבנן דבי ר״א דממשמשי להחזירן למקומן ואפילו נשמטו מדעת והר״ב הודה לו בפירוש הרא״ש דשלא מדעת הוי כע״מ שלא להחזירן מיד וחלק עליו בהזיזם אדעת להחזירם מיד ואפי׳ מלצן לגמרי ע״מ להחזירם מיד חלק עליו וביאר כן בסי׳ ח סי״ד ולכאורה נשמטו ממקומן להמחבר ללא צורך הוא ולא עוד דבלא מדעת החזיר הש״י ובירך להניח ואח״כ החזיר ש״ר אף להמחבר מברך שנית היכא דלא ידע בשעת ברכה א׳:

א״צ עט״ז וא״י מה מלמדנו (עמ״א אות כ״ג) ולכתחלה ודאי אין לעשות כן דהוי קודם דקודם וגם הפסק גדול ודיעבד עולה הברכה ומ״ש ראיה מסי׳ ח׳ סט״ו עמ״א שם אות ך׳. ומ״ש דלהניח שייך לש״ר כו׳ ומש״ה בדין השני הותר ההידוק קודם ש״ר דהוא דין הראב״ד (באר הגולה ב׳) אין מברך דלא נגמר המצוה א״כ מ״ש כאן והמ״א אות כ״ד תירץ זה דעשיית הקשר הוי הפסק כה״ג והט״ז לא ניחא ליה בכך ולהלכה פסק באות שאח״ז דאה״נ דבש״ע חזר מזה וסובר בעשיית הקשר ג״כ אם נפסק קודם הנחת ש״ר אין מברך:

אם עט״ז עב״י כתב תחלה בנפסק הקשר קודם הידוק אין מברך לאחר הידוק מברך וכתב אחר זה מ״כ להראב״ד בהותר ההידוק אם קודם ש״ר אין מברך כו׳ משמע דברי הראב״ד סותרים למ״ש תחלה ואיך כתב כאן שתיהן הלכה ע״כ העלה דבספרו הארוך מסופק אם הראב״ד חולק אמ״ש לעיל או י״ל עשיית הקשר הפסק טפי כמ״ש המ״א אות כ״ג ומש״ה לא כתב כלום אם הם סותרים ובש״ע כתב רק מה שברור לו דהיינו נפסק קודם הידוק דאין מברך ונפסק אחר הידוק לא כתב כלום ואלו היה דעתו לחלק בין קשר להותר ההידוק כמ״ש המ״א כ״א הוה מפרש בהדיא אלא כתב דין הראב״ד וממילא ספק ברכות להקל אף בנפסק הקשר אחר ההידוק כ״ז שלא הניח ש״ר עדיין אין חוזר ומברך דלא כמ״א כ״ג וספק ברכות לקולא:

ולא עט״ז ועיין סי׳ תרמ״ט סעיף א׳ מזה:

עד שיחזירו ס״ת עט״ז וא״כ בר״ח ודאי נמי דיש לחלוץ אחר חזרת ס״ת להיכל ועכ״פ כמ״ש המ״א אות ל׳:

קדושת כתר עט״ז הקשה לדידן בחה״מ מניחין ובר״ח מניחין ומסלקין והא לילה אין מניחין ואם היו עליו אין חולצין ובר״ח להיפך מחה״מ. ועיין לבוש נתן טעם שתפלת מוסף במקום קרבן ואנו עושין כי״ט לענין זה וי״ט א״צ אות יע״ש והנה בחה״מ סוכות ג״כ יש קרבנות לצורך היום ועיין תוספות ר״פ מקום שנהגו בשם ירושלמי יחיד המביא קרבן כו׳ מעתה קרבן התמיד הא כתיב ואספת דגנך וכבר נתקשיתי במ״א דבר״ח אימא דאסורין במלאכה מדין תורה שמביאין מוסף והוי י״ט א״כ לתסר במלאכה שע״ז אין לנו לימוד להתיר. ומ״מ המניחין תפילין דר״ת אם נוהג להסיר קודם ובא לציון אחר חזרת ס״ת בהיכל מיד יש לו להניחן באותו פעם ואם לאו יניחם אחר תפלת מוסף כי אין זה רק מנהג לחלצן בשעת תפלת מוסף ואח״כ מניחין דר״ת: