והמגיס עט״ז בשי״ח אות כ״ב וכ״ג צמר או דצריך בישול רב (וזה נראה דעת המחבר כאן ובמ״א אי״ה באות ב׳ יבואר) או צובע. ועיין רא״ש פ״ק דשבת י״ח ב׳ הביא פירש רש״י מגיס מבשל ובפ׳ כירה ד״מ ע״ב הביא בסימן י״א שם פירושים מגיס מבשל אף ע״ג דאין בישול אחר בישול סמנין לצבוע בהן צריך בישול לעולם א״נ צובע שמגיס מכניס הסמנין בצמר וז״ש הט״ז בשי״ח אות כ״ב שצמ״ר צריך הרבה בישול ל״ד סמנין צריך הרבה בישול ויש בהם בישול אחר בישול תמיד ונ״מ המגיס ביורה סמנים שאין בהם צמר כו׳ ויבואר אי״ה בשי״ח וכאן במ״א ב׳: אמר מר והנמהר ראיתי לכתוב כאן קצת דברים פרטיים בענין זה. רש״י שבת ח״י ב׳ ד״ה מגיס והמבשל הוה בישול פירוש הרא״ש שם דחייב משום בישול אבל הב״ח דקדק מלת ובמבש״ל לומר בתבשיל הוה בישול וכאן משום צובע וכמ״ש התוס׳ ד״ה דילמא וכן פירש מהרש״ל עכ״ל. הנה מלת ובמבש״ל י״ל כ״ז שיס״ב וכ״ר אבל כ״ש או אין יס״ב אף מגיס אין פועל בו בישול וכרא״ש. ולב״ח משמע כל דליכא מבשל ליכא צובע אבל לקמן אבאר אי״ה די״ל אף כ״ש וכדומה מגיס נכנס הסמנים בצמר וכדכתיבנא. עי״ד בסימן ס״ט בש״ך או׳ ל״ח ול׳״ז דחומץ וציר י״ל מבשל בכ״ש וא״כ אותם המטמינים בשר ובצלים וחומץ חריף ומערין לכ״ש אסור להגיס כ״ז שיס״ב אם אין מבושל כל צרכו אבל כ״צ שרי כמ״ש בסימן שי״ח סי״ח ובאין יס״ב ראוי להקל שם וכאן. ולהר״ב בשי״ח ה״ה בכ״צ בכ״ש כה״ג:

והנה הר״מ ז״ל פרק שלישי הי״א מה״ש אסו״ר להכניס מגריפה לקדירה והיא על האש מפני שמגיס בה וזה מצרכי בישול ונמצא כמבשל בשבת ופ״ט שס ה״ד מגיס מבשל ופכ״א הי״ג מותר לגמור שחיקת הריפות אחר שמורידין הקדירה מעל האש ועיין מ״מ וכ״מ ולח״מ פ״ג ולאחר התבוננות היטב בדבריהם הוא דהלח״מ הבין במ״מ דתחיבת המגריפה לאו מגיס הוא אלא דגזור אטו יגיס ויהפוך בה הלכך במבושל כ״צ דליתן על האש איכא איסור דרבנן (יבואר אי״ה בסמוך) תחיבת המגריפה מותר הא הגסה ממש אסור מדרבנן ובלא כ״צ חייב חטאת ומגיס נמי הילכך תחיבת המגריפה אסור שמא מגיס וכתב רבינו דין זה כאן ולא בפרק תשיעי ששם מקומו משום דלמדה מהך דצמר ליורה דילמא יגיס כמ״ש המ״מ והיינו אע״ג דהתם דילמא מגיס והוה צובע מ״מ דמי ליה לגז״ר כמו התם דילמא מגיס ה״נ דרך להפך המגריפה הילכך הוצאה ותחיבה נמי אסור וכ״ז על הא״ש הא עקורה אף כ״ר ויס״ב אין הגסה פועלת בישול הילכך מותר מגריפה ושמש״ה כתבו התוספות שם שבת י״ח ב׳ ד״ה דילמא משום צובע לא בישול ברייתא ביצה ל״ד אלא בעקורה אין הגסה פועלת בישול אף בכ״ר. וא״ש ההיא דפכ״א הריפות אחר שמורידין מאש מהפכין בה אע״ג הגסה ממ״ש אסור מדרבנן עכ״פ להר״מ ז״ל בכ״צ כמ״ש המ״מ בעקורה אין פועלת כלל ובעודה על הא״ש אה״נ מדרבנן אסור. אבל הכ״מ שם פ״ג הבין דלכ״ע בעקורה וכ״ר יס״ב הגסה בבישול דמ״ש על האש כו׳ התוספות שכתבו צובע לא בישול דקשיא להו מה פריך דסתמא סמנים כבר מבושלים כי כן דרך הצובעים ואח״כ נותנים צמר ליורה ומתירין ב״ה אע״ג שעדיין לא קלט העין דא״כ מגיס אין בישול אחר בישול (בצמר ל״ש בישול רק בסמנים) (עמש״ל בט״ז שי״ח אות כ״ב) לכן כתבנו צובע וכתי׳ הב׳ של הרא״ש פ׳ כירה דף מ״ם ב׳ סי׳ י״א: וכתב רבינו ר״ן דלמדה ג״כ והלא מגיס מבשל וז״ש הרמ״ך הביאו הכ״מ שם יע״ש. אלא דיקשה ההיא דפכ״א הי״ג דאסור בעל האש לגמור שחיקת הריפות למגיס במבושל כ״צ עכ״פ מדרבנן אסור ולמה התיר אחר שמורידין כו׳ והן אמת פ״ט ה״ג המבשל על האור מבושל כ״צ פטור משמע אבל אסור והחילוק יש שי״ל בין נצטנן או לאו מבוארים ומ״מ לכ״מ דכתב בפשיטות כן קשה ואי״ה בסימן רנ״ג במ״א אות כ״ב ול״ב ובשי״ח ס״ד וסט״ו יבואר הדין להמחבר בזה:

עוד רגע אדבר בהגהות פ״ג אות ו׳ דחלק אסה״ת במבושלת כ״צ מפרשים דהר״ח בכ״צ מיירי ותחיבת מגריפה מגיס ממש הוא ואסור על האש כ״צ או מ״ה אף ע״ג דאין בישול אחר בישול הגסה פועלת יותר או מדרבנן עכ״פ ויתיישב כמבש״ל בכף הדמיון ועמ״א שי״ח מ״ב ולדינא יבואר שם אי״ה בזה:

ועדיין פש גבן לברורי כי שלש טעמים יש ביורה עקורה מגיס אחד בישול כפירש״י וכרא״ש פרק כירה מ״ם ב׳ סי״א בב״ח סימן (הוא שי״ח) דסמנים לעולם צריכין בישול ולפ״ז דוקא בכ״ר ויס״ב השני תי׳ הב׳ ברא״ש צובע כשמגיס נכנסו הסמנים בצמר ויש לכ״א לכאורה קולא וחומרא לתי׳ הא׳ קולא בכ״ש או אין יס״ב חומרא אף קלט העי״ן אסור כי הסמנים צריכין לעולם בישול ולתירוץ הב׳ קולא בקלט העי״ן מבע״י ל״ש צובע תו וחומרא אף בכ״ש י״ל מגיס צובע. ואמנם טעם השלישי למדתי מר״ן ז״ל לשבת שכן דרך הצובעים להגיס שלא יחרוך וכ״מ בירושלמי ומשמע מטעם צביעה הוא כי היא מלאכת הצביעה שלא יחרוך הצמר הילכך אף שקלט העי״ן אסור אבל בכ״ש י״ל ל״ש שמחריך ושרי אפשר אף בלא קלט העי״ן באופן שיש לכ״א מהפירושים קולא וחומרא ויבואר אי״ה במ״א אות ב׳:

ומנא הא מילתא דאמרי רבנן אף כ״ר שהעבירו מעל האש הגסה פועלת בה מתורתו של הר״ן ומההיא דילמא מגיס בה אף בעקורה (דכ״ר מבשל יליף ממשנה אלפס וקדירה שהעבירן מרותחין בשבת כו׳) ולתירוץ צובע לא מוכח מידי ולזה י״ל דסברא היא בלא ילפותא דכ״ר מבשל אף הוסר ומגיס כבישול מה לי הוסר. אמנם בר״ן קשה דכתב ומכאן למידין ואח״כ כתב מטעם מלאכת הצביעה א״כ אין ראיה ומירושלמי צ״ע וכבר עמד הגאון המפרש בירושלמי עלה דהך שלמד הירושלמי יע״ש גם דברי הירושלמי גופא צ״ע לי ומה אעשה שעוונותי גרמו שלא זכיתי להבין כל זה ואי״ה במ״א ב׳ יבואר עוד:

ובלבד עט״ז ועסי׳ רמ״ו בט״ז אות ג׳ ומ״א ו׳ מ״ש שם בזה לכאורה סותר לכאן ועמ״ש אי״ה עוד באות ג׳ כאן:

אם עט״ז הראיה משבת פשט העני לפנים ונטל מתוך ידו של בע״ה דבע״ה פטור ומותר בעני עכו״ם ויחד לו מקום דשרי והט״ז כתב לפ״ד הר״מ יש לאסור משמע לטעם המחבר ברמ״ו ס״ב שרי ועסי׳ שכ״ה ס״א מדין זה ומ״א שם אות ד׳ ומ״א כאן אות ה׳ ושם יבואר אי״ה:

כל עט״ז בספק אע״ג שאין אומדנא כלל ולתלות היינו ספק שרי ועמ״א אות י״ג ואע״ג די״א בס״ס לא מהני בדשיל״מ הכא קיל טפי ועי״ד ק״י ובמ״א אי״ה אבאר עוד:

וכל זה עט״ז עמ״א אות ט״ו ואי״ה שם יבואר:

והשמן עט״ז ובב״ח האריך ג״כ בזה יע״ש ובחדושינו הארכנו ועיין לקמן ש״ך ס״ב דאם יש יין בגיגית אף לא נתרסקו מבע״י מתבטל וכאן מיירי באין שם יין הילכך כל שנתרסקו מבע״י ויין יוצא בשבת שרי הא לא נתרסקו אסור. עמ״א י״ט מ״ש בזה:

ולא עט״ז שבת י״ח א׳ ובתוס׳ שם ד״ה והשתא ובמקום פסידא סומכין על מאן דמתיר עמ״א אות כ״א:

והעמדת זיג״ר בשבת משמע כאן וד״מ דאסור בשבת ואפ״ה שרי להשמיע דיודעים דמאתמול העמידו וברחיים אסור שיאמרו היום נתנו החיטים ברחיים ועסי׳ של״ח ס״ג והרב כ״כ אף למאן דמחמיר ברחיים. ובטלטול מותר וכן אותן זכוכית שמניח בתוכו מול וקורין שעה מותר להפכו בשבת להוריק זה מזה דלאו מידי עביד ומוקצה לא הוה דיחדו לכך הוה כלי. לצורך גופו ומקומו עסי׳ ש״ח בזה ואם מותר לומר לעכו״ם להעמיד בשבת צ״ע דאפשר יש בו מלאכה ד״ת ושבות דשבות התירו במקום מצוה לידע זמן ק״ש ותפילה אבל ד״ת לא. ואם תיקן עכו״ם אותו בשבת בשביל ישראל אפשר דאסור ליהנות לשמוע ולידע השעה כמו נר שהודלק בשביל ישראל אע״ג דלית ביה ממש בשמיעת קול: ועשו״ת פנים מאירות בזה ואי״ה בשל״ח אבאר בזה וכאן אין להאריך ובש״ח סי״א אי״ה יבואר ופ״מ קכ״ג בזה ושל״ח:

במחטו בידו עט״ז הר״מ ז״ל פי״ט הכ״ו מה״ש ועב״ח שהר״מ דקדק בלשונו אפ״ה לא שינה לשון המשנה חיי״ט דכ״ל אדם נמי והמחבר שינה וכתב כל אדם בידו חייב חטאת וסמך אסי׳ ש״א עמ״א אות כ״ג. ומ״ש תפילין בראשו לא הוה גל״ג כ״כ הב״ח דודאי קרוב שאדם צריך לפנות ויסירן ודאי מראשו ולא יצא עם חשיכה שמא ישכח ואתי לאיתויי ד״א ברה״ר כי גם זה גזירה קרובה או יכנס עם תפילין בבגדו לבית הכסא וחייב חטאת וא״ש דברי הט״ז במ״ש דהוה גל״ג כו׳ אלא דסיים לאיתויי ד״א:

בלבוש הביא כאן ב׳ דיעות ובסי׳ ש״ן רק כרבא דלא גזרינן גל״ג. ועא״ר י״ט אלבוש קאי יע״ש: