מדבר שאין עט״ז רש״י שבת כ״א א׳ ד״ה שאין נמשכין ויטה והרע״ב הביא זה גם פירוש הר״מ במשניות שמא יניחו ויצא (וכן הלכה בעטרן בס״ג) וא״י אמאי לא דשמא יכבה ולא מצי להדליק וכה״ג בחנוכה למ״ד כבתה זקוק לה והנ״מ. א׳ נר כשר אצל פסול שמא יצא ליכא ושמא יטה איכא למאי דחאיש לה עמ״א ד׳. ב׳ אי עומד גבוה ב׳ קומות וסגור במפתח כבסי׳ ער״ה במ״א ב׳ אפשר שרי ושמא יכבה או יצא אסור. ג׳ כרך דבר פסול עם כשר לוטה אפשר גזירה קרובה ויכבה או יצא אפשר שרי ונ״מ בנר כשר אצל פסול בכרך כה״ג שרי. ד׳ אם אין לו רק פסול ליטה אסור ולשמא יצא אין ספק מוציא מידי ודאי (עיין פני יהושע בהא דנ״ח דר״ה אמר בין בחול בין בשבת דנ״מ באין לו כ״א פסול ועיין תו׳ ד״ה ומותר וי״ל בין שבת כרך דלא הוה גזירה לגזירה דא״א להדליק בשבת אין מקומו פה) ואני מסופק קצת אם אין לו כשר מהו להדליק פסול דשמא יטה גזירה ומ״מ הדלקת נר חובה ואתי קום ועשה דרבנן ודחי לה לשוא״ת בדרבנן כמו דדחי לה בד״ת ומיהו י״ל כה״ג לאו מצוה כלל אלא למ״ש הצ״צ בסימן כ״ח דכבוד שבת ד״ת הוא וכן עונג וקראת לשבת עונג כו׳ והדלקת הנר מכלל הכבוד והעונג הוא כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ה ופ״ל מה״ש הביאו התו״ש ברס״ג א׳ וא״כ י״ל דחי לה ד״ת לדרבנן בעידנא (עמ״א תמ״ו א׳) ומיהו ברמ״ב כתבנו דלאו ד״ת הוא אלא דברי קבלה ובמקום אחר כתבנו מזה לענין הלבשת ערומים דהוה ר״ת אין מקומו פה. ועיין לבוש רס״ג ס״ד במ״ש ואפי׳ הם דרבנן א״כ י״ל דברי קבלה נמי דוחין ללאו דד״ס באין לו אחר כ״א פסול. ויראה לאסור. ה׳ לענין מכות מרדות אם הטעם דיניח ויצא א״כ לא עדיף ממי שביטל נר שבת לגמרי ואין לוקה מ״מ בשוא״ת כי אע״ג דמצינו מ״מ בשוא״ת כמ״ש בש״ה בכלל מ״מ לאו בכל מקום הוא ולשמא יטה ראוי ללקו׳ כי עבר בפועל ואע״ג דבשעה שהדליק לא עשה כלום כמ״ש הרשב״א בתשובה קע״א דמי לנזיר שהלך בשידה תיבה ומגדול לביה״ק ופרע א׳ המעזיבה ושהה דלוקה הואיל ובא ע״י מעשה אין מקומו פה ובחדושינו הארכנו:

עוד רגע אדבר פשיטא לי שמן ערלה וכדומה אסור לנר שבת דל״ש מצות לאו ליהנות נתנו דעיקר המצוה משום עונג הוא ודמי לישיבת סוכה וכ״ש הוא ואפי׳ שני בעלי בתים בחדר א׳ וא׳ נר מותר וא׳ נתן איסור הנאה מ״מ אין יוצא בו כלל ומיהו אדם א׳ ויש לו נר מותר ורוצה להרבות אורה למצוה עם איסורי הנאה גם אפשר אסור או תליא במחלוקת מ״ש המ״א אות ד׳ בתרע״ג שמש אצל הנירות אם מותר לשמש אצלם או לאו:

נסתפקתי בחלב המעורב עם חמאה או שומן עוף עם חמאה דבב״ח בזה דרבנן הוא דהוי טיגון או עוף דרבנן ולמאן דמחמיר בזה לאסור בהנאה מדרבנן כבסי׳ פ״ז בי״ד בט״ז וש״ך א״ב אי דחי לה נר שבת ומיהו קיי״ל להלכה דבב״ח מדרבנן שרי בהנאה. ושמן ערלה בח״ל בי״ד רצ״ח ס״ח קיי״ל הלמ״מ בודאי ואסור מ״ה בהנאה ובט״ז שם ג׳ מאחר דערלה דרבנן צ״ע קצת וצ״ל דלא החמירו בח״ל עיין לבוש שם ובחידושינו כתבנו קצת מזה. ולמ״ד ספק תורה מדרבנן לחומרא יצויר זה והבן:

כרך עט״ז שבת כ״א א׳ ור״מ פ״ה מה״ש ה״ו וה״ט. ולכאורה גם הב״י הבין כן במ״מ שפי׳ דהטור מפרש ברש״י כמ״מ היינו דלרש״י ג״כ בכוונה תליא מילתא וצריך הוכחה לכך שמניח רק על הפסול הא כורך זה בתוך זה אסור לרש״י ולרי״ף ור״מ שרי בכורך דכוונת הלב סגי אלא ברא״ש שכתב בכוונה תליא מילתא משמע ליה לב״י דהרא״ש אין מפרש כך אלא לרש״י כל שמדליק שתיהם אף שרק נתן זה על זה אסור ולא תליא כלל בכוונה אף בהוכחה ועמ״ל שם הלכה וי״ו האריך לתמוה על הב״י ולמ״ש א״ש יע״ש. ועא״ר אות ד׳ וכפי דעתו יפה כיון כי מלת קפא בארמית לשון צף שלא תטבע אבל לפי דרש חז״ל בפסחים ע״פ זכריה י״ד וי״ו אור יקרות וקפאו״ן דברים שהם יקרים בעוה״ז עיין ילקוט שם משמע קצת קפא גלוי ורב אורה וזה גי׳ הרי״ף למ״ש דלהרבות אורה שרי וע״ז כתב המ״מ שפירוש הר״מ קפ״א כרש״י וערש״י זכריה שם יע״ש אבל הלח״מ שם ה״ט הבין דהכ״מ ברש״י היינו להקפות ע״ג דאם כר״ך שוב אין נדלק שפיר ושמא יטה כמו בשמנים כה״ג דגרס שאין נדלקין יע״ש עיין מ״מ שם והש״ע שכתב כאן כר״ך כו׳ ע״ג גמי וקש היינו כר״ך ממש שרי בהכרח לקמן בסעיף ד׳ הטעם משום גזירה וכמ״ש הט״ז ומ״א אות ג׳ ויו״ד ואי״ה שם יבואר. וכמ״ש המחבר ואז נמשכים כו׳ יע״ש:

אפי׳ עט״ז וכ״כ המ״א אות יו״ד דודאי נמשכים כשנתן מעט שמן כשר בתוכה אלא אטו בעינייהו אבל הר״מ ז״ל כתב בפ״ח מה״ש ה״ט באין נמשכים עמ״א שם ומאן דאוסר כשנר כשר אצלו (במ״א ד׳) אף כאן אסור. והוי יודע דמשמע מעט שמן הא עירב׳ בשמנים כשירים ברוב שרי דבתר רוכא אזלינן ואף אם נאמר אין מבטלין שייך אף במצות כבסי׳ תרכ״ו אות ב׳ בט״ז מ״מ עדיין היתר הוא קודם שבת כמ״ש הרשב״א בקע״א ולב״ח שם י״ל בזה אבל הר״מ ז״ל בפ״ה מה״ש ה״ט חלב מהותך נותן שמן כל שהו מדליק אבל שמנים פסולים אפי׳ עירבם בכשרים אסור שאין נמשכים לשיטתיה דכל שיש מעט מפסול אין נמשך יע״ש והמחבר לא הזכיר כאן דעת הר״מ ז״ל. אף בשם יש מי שאומר. ועיין אות שאח״ז אי״ה יבואר:

חלב מהותך עט״ז שבת כ״א פירש דהתם גזרו ביחד ולא כאן. ועיין רא״ש שם משמע הטעם דיטה גזירה קרובה היא דודאי יטה ומש״ה לא הוי גזירה לגזירה ומ״ש רב הונא דאסר התם בין בשבת דנ״מ כרך דאסור משא״כ בחול כרך שרי בחנוכה דנמשכין לדעת המחבר רק שמא ידליק בעיניה ושמא יפשע הוי גזירס לגזירה ובחידושינו כתבנו מזה. ובנר כשר אצל חלב מהותך אפשר שרי אף להב״ח (עמ״א ד׳) דנמשך יפה אלא אטו אינו מהותך הוי גזירה לגזירה דוודא״י יטה ל״ש בכאן כמ״ש הרא״ש דהתם בנר פסול לבד דאין נמשך כשבא להשתמש ודאי יטה משא״כ בנר כשר אצלו דרק חששא שמא יטה לראות יפה או מצוה להרבות אורן הוי גזירה לגזירה וה״ה בנתן מעט שמן כשר לפסול בנר כשר אצלו דמותר להב״ח כה״ג ע״ש באות ג׳ ולהר״מ אסור:

כתב א״ר ח׳ בחמאה ושומן אי מדליקין בהם והשיב דאסור כי לפעמים נשאר בנר שומן ונותן חמאה ומבשל ועובר אם לא שומן עוף וראיה משמן קיק דאסור אלמא שומן עוף לאו בכלל חלב הוא כן נראה תוכן כוונתו והנה הראייה משמן קיק י״ל דנ״מ אף בנתן שמן כשר אטו בעיניה וגם לנחום המדי איצטריך.ומ״ש דעובר משום מבשל י״ל דרך טיגון לא אסרה תורה ובי״ד בפרי כתבנו מזה בה׳ בשר בחלב ועיין בתורת השלמים בשו״ת שלו יע״ש. ומ״מ אין לו רק שומן אף מבהמה או חמאה אפשר לצדד וצ״ע:

כרך עט״ז ואם הפתילה והשמן פסולים אם מהני כריכה קנדיל״ה כמו שאנו עושין בלבוש הכשיר ובמ״א פוסל באות י״ג בשם הטור ורי״ו ועא״ר אות י״ג דאפי׳ שמן כשר על פתילה פסולה פסול וכ״מ מט״ז ומ״ש מהותכים משמע לכאורה אף צלול עדיין לא נקרש אסור ואי״ה במ״א אות יו״ד א׳ יבואר בזה. ערש״י שבת כ״א ד״ה המייניהם משזר תכלת ארגמן פלא השמיט תולעת שני וד״ה מאי לאו דכלאים כגו״ן אבנט ותו׳ ד״ה שמא בטל בשאר מינים ולהר״מ ז״ל פ״ח מה׳ כלי מקדש ובמ״ל ה״א משמע אבנט כ״ה רק צמר מעט רקום בפשתן ושלל רש״י זה רוב בעינן עכ״פ כגו״ן כגוון כ״ג חשן ואפוד והמחבר י״ל כהר״מ ז״ל והבן זה מאוד: