נותן עט״ז. שבת קנ״ג א׳ ועסי׳ של״ד ס״ב ומ״א אות גימ״ל בזמן הזה דליכא רה״ר וכ״כ כאן ג׳ והנה פחות מד״א דשבות הוי י״ל כך אבל אמירה לעכו״ם בזמן הזה הוי שבות דשבות במקום הפסד מרובה פסק המחבר בש״ך ס״ה דיעה א׳ בסתם דשרי:

גם מ״ש בש״ע אפי׳ אין נותן שכר ע״ז יראה היינו משחשיכה אבל מבע״י ודאי טוב לקצוץ לו שכר ובהיתרא הוה כב״ה דמתירין עם השמש ועיין רא״ש ר״פ מי שהחשיך ושוב ראיתי בא״ר אות ג״ד הרגיש בזה. ועמ״א רס״א אות וי״ו בשו״ת רש״ל סימן מ״ו בין השמשות שרי שבותין בה״מ ובשבת יש לעיין ועמ״א של״ד ג׳ אוסר בשבת יע״ש ועיין לבוש בהג״ה הראה לש״א סל״ג ומ״א של״ד ב׳ וי״ז ושמ״ט ס״ה ושס״ב ה׳ י״ז וה״ה סעיף ד׳ ואי״ה יבואר בזה:

משום עט״ז ערש״י שבת קנ״ג ב׳ ד״ה והלא מחמר ומלת חיי״ב שכתב המחבר קשה שאין מלקות ד״ת במחמר כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ך משבת הא״ב בשביתת בהמת״ו עשה ומחמר אחר בהמה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב״ד אין לוקין עליה אלא מכת מרדות קאמר ובלבוש שלא יעבור על שביתת בהמתו לאו קשה קצת דעשה הוי בשביתת בהמתו והוא ל״ד אלא על מחמר קאמר:

ואפי׳ עט״ז דחוץ לתחום קיל טפי רוכב מהולך ברגליו דאין תחומין למעלה מעשרה כו׳ אפי׳ תוך התחום רוכב חמור טפי דעובר על שבות דאין רוכבין ע״ג בהמה (ושביתת בהמה ליכא דחי נושא עצמו) אפ״ה מפני פיקוח נפש שרי אף איסור תורה ועמ״א אות זיי״ן באורך ואי״ה שם יבואר:

יטלטלנו עט״ז עמ״א ט׳ בשם ד״מ ורי״י כו׳ ועסי׳ של״א ס״ו כתב באיסור תורה אף ע״י עכו״ם לא יעשנה וכאן א״א מע״ש ומ״מ אפשר למול בביתו עמ״א שם אות וי״ו בפרט האידנא ליכא רה״ר. והוי יודע שמ״ש הט״ז יוציא עכו״ם כ״כ בשמ״ט א׳ וה״ה לבית הכנסת יכניסו עכו״ם וברחוב מוליכין פחות מד״א היינו הרבה בני אדם הא אדם א׳ חמור הוא שבות דפחות מד״א יותר משאר שבותים אפי׳ ביה״ש כו׳ יע״ש ועיין א״ר של״א אות וי״ו כתב בביאור כן ברחוב יוליכו הרבה ב״א כ״א פחות מד״א דזה לית ביה שבות ול״ד הרבה כ״א ב׳ ב״א יכולין לעשות זה. ומ״ש דא״צ לישב בהרבה בני אדם ה״ה שא״צ לפוש א״ר י״ד ופשוט הוא:

מ״ש המחבר מציאה לא אף דכ״ש הוא משאר שבותים בס״א דמציאה לא כ״ש פחות מד״א כתב לאפוקי מרמב״ם שכתב פ״ו מה״ש הכ״ב ופ״ך ה״ז דמציאה אפי׳ לא באה לידיה פחות מד״א שרי יע״ש. והכלל בזה באדם א׳ פחות מד״א שבות חמור הוא יותר משאר שבותים לדידן וחבירו לחבירו אף שכ״א מוליך פחות מד״א וע״ד כן עושין שרי כמבואר בשמ״ט בט״ז א׳ ואי״ה יבואר שם וה״ה כאן כשיש ב׳ ב״א עושין כן ואי״ה לקמן כשמ״ט יבואר זה. עמ״ש אי״ה באות ה׳ מזה:

עוד אבאר לך שמ״ש המחבר ס״ה חרש וקטן יתנו למי שירצה יראה לי דהיינו דוקא שאין בנו אאל בנו קטן בר חינוך מדרבנן יתנו לחרש ושוטה אף בנו שאין בר חינוך כמו קטן וצ״ע כעת ועסי׳ קפ״ו ס״ב קטן מוציא לגדול דרבנן ובחרש ושוטה לא דאין בהו חינוך ועסי׳ שמ״ג קטן אוכל נבילות אביו מצווה להפרישו איכא לעיונא בחרש ושוטה דלאו בני דיעה נינהו ולא צייתי כלל ועמ״א שם אות ב׳ אבל ודאי ליספי להו בידים אסור אפי׳ לחרש ושוטה מקרא דלא תאכלום כו׳ ועיין שמ״ג. ובלבוש ס״ו דחרש ושוטה שוין לקטן בכל מקום אפשר הוא ל״ד כדאמרן:

מניח עט״ז ועיין מ״א אות ט״ו:

מ״ש המחבר בסי״א היה חבילה כו׳ יבואר אי״ה באות וי״ו אי דוקא נזכר קודם שבת או אף בשבת ומ״ש י״א ה״ה כיסו והא דתנן מי שהחשיך נותן לעכו״ם וחמור וחש״ו דהני עדיף טפי מרץ ותקנתא דרץ בלית הנך תקנות ואם נאמר דרץ דוקא בנזכר מבע״י כדבעינן למימר לקמן באות וי״ו אי״ה י״ל מי שהחשיך בכיסו משחשיכ׳ לא מהני רץ ולכך בעינן הנך תקנות הא מבע״י רץ אפשר עדיף והמוצא מציאה דאסור בס״א ובס״ז אם לא באה לידו מבע״י ה״ה רץ לא מהני במציאה כל שלא בא לידו מבע״י ועא״ר אות ט״ז מע״א עי״ן ע״א המוצ״א כיס בשבת פחות מד״א הר״מ ז״ל מפרש במציאה ומאן דאסרי מפרשי במוציא מרה״י לרה״ר יע״ש עמ״א אות יו״ד:

אסור עט״ז והמ״א אות ך׳ פירש באמת דאם יש עכו״ם לשמור שפיר וא״ל אה״נ דמותר לרוץ לי״א דכיסו כמו חבילה. ועא״ר אות כ״ה דאגודה פסק בפ׳ מי שהחשיך ה״ה לכיסו ועוד פחות מד״א יש תקנה אלא דמיירי שיש עכו״ם שיכול לשומרו יע״ש ועיין ס״ח מ״א יו״ד ועיין פריש׳ דקדק מרש״י שבת קנ״ג ב׳ ד״ה רץ וכ״כ דלא עמד לפוש לית עקירה לאיסור דוק׳ שנזכר מבע״י הא נזכר משחשיכה ועמד כך אף רץ מ״מ עקירה באיסור אסור יע״ש והנך רואה שהט״ז ומ״א לא ס״ל הכי דאף בשבת כה״ג כל דלית עקירה והנחה באיסור התירו לו משום פסידא היכא דא״א לשמור ע״י עכו״ם וצ״ע: ודע שאני נסתפקתי בתוספת שבת שיש בו מן התורה כמבואר בסימן רס״א ס״ב מ״ע מיוה״כ בק״ו או מריבויא יע״ש אם מוזהר על שביתת בהמתו באותן זמן דביוה״כ גופא אפשר דאין מצווה על שביתת בהמתו כמו בי״ט עיין סימן רמ״ו ס״ג ומ״א י״ב וט״ז וי״ו א״כ דיו באפשר וגם בשבת כתיב למען ינוח לא בתוספת שבת ועסי׳ רמ״ו מ״ש שם ואי״ה בה׳ י״ט ויוה״כ יבואר בזה לענין שביתת בהמתו ומחמר כו׳ וברס״א כתבנו מפלג המנחה דהוא קודם זמן תוס׳ המוזכר בהמחבר שם י״ל דלא הוי אלא דרבנן וכעת עדיין צ״ע בזה: