אומר עט״ז שבת קי״ט ב׳ ועיין פירש״י ובעין יעקב הגירסא ויכלו הקב״ה וזה שמספר בשבחו של מקום ששב״ת בשבת. והיינו מדכתיב ויכלו חסר וי״ו דריש ויכלו כ״י שניהם הקב״ה והאדם זה שמעיד על שברא הקב״ה עולמו עיין מהרש״א שם וברי״ף שם יום הששי ויכלו השמים הקב״ה ברא בדיבור והאדם המקבל שבת בתפלה ביום וי״ו מבע״י ממהר לקבל שבת ואסור תו במלאכה יע״ש וא״ש דקאמר כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו לא המתפלל בליל שבת ועסי׳ רס״ז מקדימין מדר׳ יוסי יהא חלקי כו׳ וקשה קצת מקבלי שבת שאני אבל להתפלל ערבית מבע״י לרבנן מנלן ומהא דרב המנונא שפיר כאמור. ובמהרש״א ז״ל שם אפי׳ יחיד שאין עדותו עדות במ״א אומר יע״ש. ומשמע דחובה הוא ומש״ה חוזר הש״ץ ואומר ויכלו להוציא שאין בקי כבס״ז ובחול אין הש״ץ חוזר דרשות עיין דרישה ומ״מ אם לא אמרו בתפלה אין מחזירין אותו וכ״ש לדידן דאומרים בקידוש ויכלו. עמ״ש אי״ה בסוף הסי׳:

גומר עט״ז עב״י הוא דעת הרא״ש וי״א הוא דעת הר״מ ור״י יע״ש ועמ״ש באות ג׳ אי״ה מזה ועסי׳ רפ״ו מזה:

וי״א עט״ז דעת רבינו יונה והרמב״ם וכאן סתם כדיעה א׳ בסתם ובארוך כתב דנקטינן כהר״מ ועש״ך י״ד רמ״ב ועתו״ש. ועב״ח כתב די״ל ספק ברכה:

של זו בזו עט״ז י״א ש״ל בב״י דמוסף בשחרית או ערבית במנחה אף שאומר או״א רצה במנוחתינו מ״מ הואיל והזכיר פסוקי מוסף לא יצא וכ״ש שחרית במוסף הואיל ולא הזכיר פסוקי מוסף לא יצא ויראה אם אמר וביום השבת בישמח משה לתפלת מוסף נמי אפשר דלא יצא דקבלת שבת הוזכר בה בפירוש ותצונו להקריב קרבן מוסף. וכל הדינים שבסימן זה בדין תפלת שבת הן לענין התחיל באתה חונן הן החליף מוסף בשחרית שייכים ג״כ בי״ט ואפילו בי״ט שני א״ר אות ג׳. ובאות י״א כתב לפרש י״א שכתב המחבר אע״פ שבב״י הביא דין דש״ל בלא מחלוקת דבתניא הביא סתם החליף כו׳ ולהלכה עמ״א אות ט׳ ואי״ה שם יבואר:

ומעומד עט״ז והא דשבת קי״ט אפילו יחיד האומר נעשה שתוף מיירי בתוך התפלה אבל לאחר התפלה לא מאחר דכתב הטור ואומרים ביח״ד (ט״ס ביחיד) וא״ר אות י״ד כתב לטעם א׳ משום י״ט אחר שבת יש ליחיד לומר אותו אבל לא בעמידה:

בפרק כל כתבי קי״ט ב׳ אמר ר״ח אמר מר עוקב״א כל האומר ויכלו ב׳ מלאכי השרת מניחין ידיהם על ראשו ואומרים וסר עונד וחטאתך תכופר בא״ר י״ב בשם זקינו הגאון דבאה״ע בעדו׳ גיטין יהרהרו בתשובה ה״ה כאן ובשם רד״א דאין לו עון אם לא יגיד ונשא עונו דאומרים עדות ולכן בליל שבת יהדר אחר מנין גם מטעם ויכלו שצריך בעשרה עדות להקב״ה כמו ונקדשתי בתוך בני ישראל. כתב בד״מ בשם רד״א בין לשמך ובין תכלית יפסיק ובין אלקים ובין את א״ר א׳. (בק״ש ג״כ מפסיק כה״ג כו׳) ולפ״ז מה שנוהגין לעמוד בקידוש כשאומר ויכלו ביחיד א״י טעם לזה דאין ביחיד עדות אם לא כשיש בבית מנין אז י״ל כן ואי״ה לקמן בדיני קידוש יבואר בסימן רע״א בט״ז אות י״ג:

ברכה עט״ז והאידנא לא זזה תקנה ממקומה ועיין סעיף י״ג ועיין באות שאח״ז אי״ה:

י״ט עט״ז משא״כ בנעילה בשבת בתרכ״ג ס״ג דמזכיר שבת דיום הוא שנתחייב כו׳ וזה רק תקנה בעלמא ועמ״א אות י״ב ואי״ה יבואר שם ברכת מעין שבע מגן אבות מגן אברהם מחיה מתים נגד מחיה מתים האל הקדוש המניח לעמו ברכה רביעית לפניו נעבוד עבודה ונודה לשמו הודאה אדון השלום נגד ברכת שלום רב רד״א א״ר אות ט״ו ובעמידה כמו ש״ע ובשם תניא:

בבית חתנים עט״ז ובא״ר י״ט דוקא בית שיש בו ס״ת הא לא״ה לא מיקרי קבוע וצ״ע יע״ש ועמ״א י״ד וצ״ע דהוה ספק ברכה לבטלה ואי״ה שם יבואר:

אין לדבר עט״ז ופרישה וב״ח הגירסא במותו או כמותו בעת מותו או כמותו לאחר מותו של חסיד ראה אותו חסיד אחר בחלום כו׳: