במקוה עט״ז רשב״ם פרק ע״פ ק״א א׳ ותוס׳ ד״ה אף וברשב״ם עוד טעם זכרהו על היין אין חשיבתו כ״א יין תוך הסעודה ואנן קיי״ל אף מקדש על הפת צריך שיהא במקום סעודה הוא טעם ראשון ובמקדש על הפת ואכל המוציא כזית אפשר אף הב״ח מודה דא״צ ב׳ זיתים כמו בשתייה בס״ה דכזית לחם חשוב ומברך בהמ״ז כבסימן קפ״ד ס״ו. וקידוש במקום סעודה להמקדש ג״כ בעינן כבס״ד דאע״פ שמקדש לעצמו ולאחרים והם אוכלים שם ולא הוא הם יצאו והוא לא יצא. וברס״ט בשם רב נטוראי פירש דקידוש במקום סעודה משום רפואה. אבל איסור תורה עש״ך י״ד קי״ט כ״ז ובהנהגות או״ה סדר שלישי כ״ה:

ואם עט״ז בב״י כתב סוף הסימן זה והט״ז הביא מפסחים ק״א א׳ ועיין ברשב״ם ד״ה כי הוה מקדש ואנו רוצין היינו לפטור משם ולילך לבתינו יע״ש משמע אחר הקידוש שהיו רוצין לילך משם ורבה אית ליה בר״ה דף כ״ח ע״ב דמצות אין צריכות כוונה כנראה מהרא״ש שם דרבה גריס רבה ורבא כו׳ ומש״ה אמר להו איתעכבו טעימו מידי דילמא כו׳ ויצאו ידי קידוש בכאן ועיין ר״ן ז״ל שם אין הכרע כ״כ אי גריס רבא או רבה ובתו״ש וח״מ חרו אפם באדונינו הט״ז ז״ל ולמ״ש א״ש:

והוי יודע למ״ש רמ״א בסמ״ך אות ג׳ דרבנן א״צ כוונה וברע״א א׳ דיוצא בתפלה וקידוש על הכוס דרבנן בלא״ה א״ש הך דרבא ואביי ועיין רא״ש בר״ה שם ובר״ן משמע דמצות צריכות כוונה לצאת לאו ברור הוא אלא מספק אזלינן לחומרא כ״כ הרא״ש וכ״כ הר״ן ז״ל מנקיט לחומרא עדיף א״כ צ״ע מי ששמע קידוש מאחר ולא נתכוין לצאת רק סתמא אם רשאי לחזור ולקדש כמו ב׳ בעלי בתים בחדר אחד דהוי מקום סעודה לדידהו וכ״ש למ״ד דרבנן א״צ כוונה ועסי׳ ר״ט משם יש לדחוק. ולכן טוב שיכוין בפירוש שלא לצאת בשמיעה זו הא לא״ה רק שמע סתמא אין רשאי לקדש עוד שלא יהא ברכת קידוש לבטלה רק ישמע מאחר ויכוין. ואי״ה בפתיחה כוללת ופתיחה לברכות יבואר עוד: ובדברי קדשו של הלבוש כתוב לאמר אם היה בדעתו שלא לאכול שם אלא במקום אחר יצא דמ״מ היה דעתו לאכול יע״ש וכ״ה בב״י במקום אחר ובהג״ה השמיטו די״ל אף שלא היה בדעתו לאכול כלל ונמלך יצא דכוונה אין מזיק בכאן (דמ״מ כיון לצאת בקידוש או דרבנן א״צ כוונה) והוא ז״ל י״ל דלמד כן מהא דאביי כו׳ ושם היה דעתו עכ״פ לאכול מיד במקום אמר ואי״ה במ״א ה״ו יבואר זה:

ואם עט״ז במרדכי אוסר לברך ברכת המוציא לאלמנות היינו כשמקדש על היין להם כבסי׳ קס״ז ס״ך הא כשמקדש על הפת מברך המוציא דהוי כמו יין קידוש (ובגמרא ר״ה כ״ט ב׳ ברכת מצה וברכת היין קידוש היום או דאין מקדשין אפת באפשר או דרגילין היו לקדש על היין שהיו מצוי להם) וכתב עוד המרדכי בשחרית שבת דאין מברך רק פה״ג אין מוציא להם והטעם כיון דליכא בהדה ברכה אחרת משא״כ בלילה אומר קידוש ובמצה שאומר על אכילת מצה ג״כ כדבעינן למימר לקמן אי״ה והמחבר פסק בה״א דלא כמרדכי שאף בשחרית הואיל וחובה עליו מוציא ודוקא המוציא לאחר יין קידוש אע״ג דחובה לאכול פת היינו לתענוג ואי מתענה הוי נהנין וכ״כ המ״א בקס״ז אות מ״א (והט״ז שם י״ד כתב פת אין שינוי וצ״ע א״כ ברכת קידוש היום ג״כ אין שינוי וי״ל דמ״מ יש שינוי כי רגילים היו לשתות לפני המזון אחר נט״י עיין עט״ז סימן קע״ד כ״ש האידנא. ודברי הדרישה כאן צ״ע דהא המחבר בקס״ז כתב בפירוש דשל יום מוציא בהמוציא לנו ולפ״ז המחבר זיכה שטרא לבי תרי ולמ״ש א״ש וצ״ע) והלבוש סובר דהמוציא אחר קידוש מוציא לחם דהוי חובה דאין קידוש אלא במקום סעודה הוי חובה ואזיל לשיטתיה בס״ה שצריך שישתה כוס קידוש וכוס אחר שיהא קידוש במקום סעודה (עמ״א י״ב) וא״כ אם אין להם רק כוס אחד לקידוש הלילה בהכרח יאכלו שם פ״ת דוקא להיות קידוש במקום סעודה הוי המוציא חובה ובקס״ו ס״ך מיירי שיש להם עוד כוס יין שאז יכול לקיים קידוש במקום סעודה בכוס יין והמוציא נהנין תו הוי וצדקו דברי הלבוש ז״ל. אבל הט״ז אעפ״י באות ד׳ הסכים להלבוש וב״ח ז״ל מ״מ כאן כתב דלמה לא לפסוק כהמרדכי בזה דהמחבר אין חולק עליו בזה דהמוציא פשיט״א דאסור משמע בכל ענין אף דשייך המוציא דליהוי קידוש במקום סעודה מ״מ חשיב כה״ג ברכת הנהנין:

והוי יודע שאם אין לו יין בשחרית שמברך המוציא ואוכל אין מוציא אחרים בהמוציא דלא הוי קידוש בזה בשחרית דפה״ג ניכר הוא לקידוש היום כבסי׳ רע״ג ס״ט ורפ״ט במ״א ד׳ וצ״ע:

שחייב עט״ז מ״ש כל קידוש צריך מלא לוגמיו אזיל לשיטתיה בק״צ אות ג׳ ובסי׳ תפ״ו א״כ ודאי קשה איך יצויר קידוש שלא במקום סעודה כיון דצריך לשתות מלא לוגמיו וחייב ברכה אחריו ועיין לבוש כאן ובק״צ וצ״ע קצת בזה. לכן כתב שצריך כוס אחר מלבד זה. ועמ״א אות ח׳ ואי״ה שם יבואר עוד:

כתב המרדכי בפ׳ שני דמגילה (הביאו הב״י מר״ן המשביר ז״ל כאן) גבי רבי יהודה אומר מי שלא ראה מאורות כו׳ דנשאל ה״ר טוביה מווינ״א איך סגי נהור פוטר בניו ובני ביתו מקידוש היום לר״י והשיב דמקדש בערב שבת מפלג המנחה אלמא אתי דרבנן כה״ג ומפיק ד״ת יע״ש וכמה הלכתא גברוותא איכא למשמע משם. א׳ תוספת שבת לפניו מהלכתא ומשביעית כבסי׳ רס״א ובא״ר שם ותר״ח דלמידין מתוספת שביעית ואי דאין למידין ק״ו מהלכה י״ל גילוי מילתא הוא דכל קודש צריכין לתוספת: ב׳ דבר הלמד מהלכה למשה מסיני אין מפיק לד״ת המפורש בקרא בהדיא ומה״ט י״א הלמ״מ ספיקו לקולא כמו דרבנן ואי״ה בפתיחה כוללת יבואר זה: ג׳ דבקידוש היום אתי דרבנן ומפיק ד״ת כמו בתוספת שבת הואיל ועיקר המצוה זכירה היא די בכך כנראה להמעיין שם במרדכי וא״כ ה״ה מי שהתפלל ערבית והזכיר שבת מוציא למי שלא התפלל ומיהו שם בלא״ה מטעם ערבית ועסי׳ רע״א מ״ש שם במ״א א׳. ועמ״א סימן ג״ן אות י״ו ומ״ש שם. ומיהו קטן י״ל דאין מוציא בקידוש למי שמחויב מ״ה ואי״ה יבואר במ״א אות זיי״ן וי״ד מזה. ולולי מר״ן המשביר הב״י ז״ל לא ראיתיו במרדכי כי הוא ז״ל הראה וגילה לנו כל הידוע: