עד עט״ז עסי׳ קנ״ז דאף בחול לא יאחר יותר משש שעות ובשבת איסורא איכא דהוי כתענית ואסור להתענות בשבת ועמ״א שם מאימתי מונין שש שעות ומיישב מנהג הקהלות עמ״ש שם בפריי ועסי׳ ד׳ ביש״ש פרק שני דביצה בר״ה מותר וכשחל בשבת אסור ועא״ר כאן אות ב׳ וא״כ שעומדים בבקר בר״ה ל״ש תי׳ המ״א בקנ״ז. ושם ביש״ש משמע די״ח שעות (כ״א חלק מכ״ד מעל״ע) מתחלת הלילה אסור להתענות ובחול כזורק אבן לחמת ולא זמניות ועסי׳ תמ״ג בט״ז ג׳ ובקנ״ז כתבנו מזה ועדיין צ״ע:

וכן עט״ז ובא״ר אות ג׳ כתב די״ל אם יודע שע״י דמעות ילך צערו שרי ובס״ג ת״ח מותר בשבת דעונג לו ועתו״ש ומי שמזיק לו אכילה כמעט אסור לאכול ובכייה שרי וטוב שלא לבכות ולכן כתב רמ״א וכן ועתו״ש ובת״ח צריך תענית לתעניתו דיותר היה רוצה לאכול משא״כ מי שמזיק לו אכילה א״צ תענית לתעניתו וה״ה מי שדרכו להתענות בכל יום עיין לבוש א״צ תענית לתעניתו:

מותר עט״ז עב״ח מזה. ומ״ש מענין ת״ח ולמחרתו י״ז בתמוז יע״ש עמ״א אות ג׳ בזה ואפילו נדר להתענות כך ימים והתענה ת״ח בשבת אין עולה הימים לשבת למ״א ועא״ר זיי״ן משמע שם דאם התענה ב׳ שבתות או ב׳ י״ט למ״ד דת״צ עולה ה״ה דיום אחד עולה לשניהן ולמ״ד ת״צ אין עולה ה״ה דתענית א׳ אין עולה לשתיהן יע״ש ופשוט די״ט שחל בשבת והתענה די ביום א׳. חלום בת״צ עולה לו א״ר זיי״ן בשם ע״ת. עמ״א תקס״ד אות א׳ ובשם של״ה דמשחלם בלילה אסור שוב לאכול ולשתות בלילה וא״ר יו״ד צידד בזה יע״ש:

אם ישן ליל שבת קודם אכילה וחלם לו ועמד יש להסתפק איך יעשה בקידוש דקיי״ל ברע״ג ס״א אין קידוש אלא במקום סעודה ואף אם אחרים אוכלים ושותים מ״מ מי שאין אוכל במקום סעודה הוא לא יצא ידי קידוש כבסימן רע״ג בט״ז אות ב׳ דאמר רבה לאביי טעימו כאן אע״ג דרבה מקדש ואכל שם הם לא יצאו בשמיעה זו אם לא אכלו שם א״כ למ״ד קידוש היום בכוס ד״ת כנראה מט״ז רע״א אות י״ט איך יבטל מקידוש היום ועמ״א א׳ שם ומיהו עונג שבת להתענות י״א ג״כ דהוי ד״ת מ״מ י״ל זה עונג לו משא״כ לבטל ק״ה ד״ת מפני ת״ח לא יתכן וגם בא״ר יו״ד צידד בזה די״ל בלילה רשאי לאכול. ואם קידש ולא אכל אף מ״ה לא יצא כנראה מתו׳ סוכה ג׳ וברכות י״א אלו היית נוהג כן לא קיימת מצות סוכה מימיך ובפתיחה כוללת אי״ה יבואר. ועמ״א תקצ״ז אות ג׳ ויראה דה״פ מהר״ם התענה וקידש קידושא רבה פ״ה על הכוס בשחרית ונתן לאחר לטעום אע״ג דאין קידוש אלא במקום סעודה אף בשחרית מ״מ מ״ה יצא ידי קידוש אף בלא סעודה וסובר דכל היכא דא״א יצא מ״ה עכ״פ ושעת הדחק הוה וע״ז כתב המ״א דקידושא רבה קיי״ל דרבנן משמע מתשובת מהר״ם דאי הוי ד״ת אין יוצא במ״ש בתפלה ועמ״א רע״א וזה שהראה שם לרס״י רע״א ואי״ה שם יבואר עוד בזה. וכאן אין להאריך ע׳ סוף הסי׳:

זועקים עט״ז עב״ח בזה והט״ז תי׳ דברי הב״י דשפיר הקשה כו׳ ומחלק בזה. ועב״י בסימן תקע״ו ואי״ה שם יבואר:

מותר עט״ז סובר מהרי״ו אוסר אף במסוכן ודוקא שלא כדרך העולם אבל המ״א אות י״ד מוקי לההיא דמהרי״ו באין סכנה וביש סכנה מברכין ועא״ר אות כ׳:

ומה שמברכין החולה בין אשרי לקדיש שלפני י״ח דמוסף ופעמים הרבה מפסיק הש״ץ הרבה לכאורה אין נראה עסי׳ רפ״ד במ״א ז׳ ורצ״ב במ״א אות ב׳. ומיהו העולם נוהגין בשבת מזמור הבו לה׳ אחר יהללו וכן הש״ץ אלמא מפסיקין הרבה וצ״ע:

כה״ג בהגהות הטור אם יום ב׳ או ג׳ ת״צ וממתין אין עולה לו דוקא יום א׳. ויראה ג״י רצופים סכנה ויכול להתענות אח״כ: