אומרים עט״ז הלבוש והב״ח הסכימו שיתחיל אתה חונן ויאמר ג״כ אתה חוננתנו כו׳ והכפל כתב הלבוש אתה חונן בינוני בכל יום על שכל וטבע עולם ואתה חוננתנו עבר בשעת מתן תורה נתן לנו שפע שכל יע״ש בזה ומש״ה כופלין ג״כ וחננו פעם שנית בסוף הברכה יע״ש והב״ח כתב דנותן התורה המלמד תורה לעמו ישראל בינוני ג״כ ופירוש כפל אתה חונן לאדם דעת אף לא״ה אתה חוננתנו למדע תורתיך הבדילנו מן א״ה ולא יאמר תחלה רק אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה אתה חוננתנו ולסוף יסיים וחננו מאתך ולא יאמר תחלה וחננו יע״ש וכן הסכים הט״ז כאן. והכפל על חכמת הבדלה. וכ״כ א״ר אות ב׳ שאין לתבוע צרכיו קודם שיבדיל יע״ש. אם שכח להתפלל ערבית במ״ש מתפלל שחרית שתים אם י״ל הבדלה בחונן הדעת שחרית בא״ר אות ג׳ בשם ע״ת בשם רדב״ז דאף לא הבדיל על הכוס בלילה א״צ לומר אתה חוננתנו בשחרית וא״ר הניח בצ״ע ועמ״ש בסי׳ ק״ח מזה. ועמ״א אות א׳ ואי״ה יבואר שם:

צריך עט״ז בש״ע טעה ובש״ע נ״ץ טעם והיא היא דטעה היינו שטעם קודם הבדלה על הכוס עיין בטור ומשמע מדבריו דחוזר ומבדיל בתפלה וכן מבדיל על הכוס ג״כ ועיין נ״ץ לכאורה פשיטא דבשביל שחוזר ומתפלל בשביל זה לא נפטר מהבדלה על הכוס ואם טעה והבדיל על הכוס חוזר לתפלה ומבדיל בתפלה ואין מבדיל עוד על הכוס דכבר הבדיל על הכוס וגם זה צ״ע דאפשר טעה בזו וזו שטעם ועדיין לא הבדיל על הכוס ומש״ה חוזר לראש התפלה הא עבר והבדיל על הכוס אין חוזר ומתפלל וז״ש רש״י ברכות ל״ג חוזר לראש התפלה ולכוס וצ״ע ובחידושינו שם ברכות ל״ג כתבנו דה״ה טעה ועשה מלאכה קודם המבדיל הוה ליה טעה בזו וזו וחוזר לראש אבל אמר המבדיל ועשה מלאכה קודם שהבדיל על הכוס לא טעה מקרי אבל אף כה״ג טעה מקרי ועסי׳ רצ״ט במ״א אות י״ג. ושם הקשינו למה בהבדלה אם לא הזכיר בתפלה אין חוזר שיש לו לסמוך על הכוס ובתפלת שבת בע״ש אם לא הזכיר בתפלה אין לו לסמוך על הכוס קידוש בסי׳ רס״ח ושם כתבנו די״ל קידוש היום ד״ת בתפלה לא יסמוך על הכוס משא״כ הבדלה למ״ד דרבנן סומך על הכוס עמ״א רצ״ו בריש הסימן יע״ש וברס״ח במ״א ד׳ ה״ה בי״ט מי שלא הזכיר והא קידוש י״ט הוי דרבנן ואפ״ה אין סומך על הכוס כבסי׳ רע״א במ״א א׳ יע״ש וי״ל דבקידוש מתחלה תקנה א׳ הוה להזכיר בתפלה ובקידוש מש״ה אין לסמוך על הכוס משא״כ בהבדלה ב׳ תקנות הוה יע״ש בגמרא מש״ה אי שכח בתפלה סומך על הכוס. וכאן אין להאריך:

מ״ש המחבר כסבור שלא יהיה לו כל יום א׳ חוזר ובט״ב כו׳ עיין א״ר אות זיי״ן ועמ״א עוד מדינים אלו ואי״ה שם יבואר:

אין עט״ז אע״ג די״ל הטעם הואיל והתחיל בתורת חובה אסור לו לעשות באמצע נדבה מ״מ מדכתב דהוי הפסק משמע הטעם כיון שא״צ לחזור לראש אם חוזר ומזכיר הוי הפסק כיון שאין צורך וכ״ש המזכיר מאורע של שאר ימים בתפלה ועסי׳ ק״ח בט״ז אות י״ב וכמ״ש שם מזה. וכללא הוא כ״מ שאין חוזר אם אומר ברוך אתה ה׳ לבד אע״פ שלא סיים הברכה אסור לו לחזוי דהוי ברכה לבטלה ואם עקר רגליו ורוצה בתורת נדבה עמ״א ד׳. מלת ואם צ״ל אם בלא וי״ו ואף אם רוצה לומר ע״ל הנסים כך בין ברכה לברכה הוי הפסק ול״ד לקפ״ח ס״ז בר״ח כו׳ דכבר סיים ברכות ד״ת ע״ץ ואם ר״ל על הנסים וכדומה לאחר שסיים קודם אלהי נצור רשאי עסי׳ קי״ז: