ועכשיו עט״ז ועב״י וב״ח ובש״ע כתב ולא נהגו לאומרו ובלבוש משמע דאסור לאומרו כי מיחזי כיוהרא ועיין ב״י כתב ג״כ בשם אבודרהם דמיחזי כיוהרא. פי׳ התכבדו מכוכדים עיין פרישה:

מלאחריו עט״ז עב״ח מביא גירסא להיפוך לפניו טפח ואחריו טפחיים ואשה לאחריה טפח ולפניה ולא כלום והטעם דא״צ ליזהר מלפניה ודי לאחריה טפח משא״כ איש צריך ליזהר לפניו ג״כ מש״ה לאחריו טפחיים והעלת דיש לחוש לב׳ גירסאו׳ ושלפניו ואחריו רק טפח יע״ש ואנן פסקינן כהמחבר והר״ב שתיק ליה אודויי אודי ליה ומיהו לדידן לקטנים טפחיים אף בלא גדולים כי לגירסת הב״י לק״מ קושיית הב״ח וא״צ לחלק בין צריך ליזהר מב׳ צדדין או לאו:

אבל עט״ז מוכרח אני להאריך בכאן. עיין גמרא ברכות ס״א ב׳ וכפי דעתי ההדיוטית יש בכאן ג׳ פירושים א׳ כפי פשוטו לר״ע מזרח ומערב בח״ל אסור בבל שיושב במזרח א״י ומינה מדינת היושבת בצפון ודרום הוה איפכא. הפי׳ הב׳ כמ״ש מהרש״א ז״ל שם בציור יע״ש היטב וסובר דרש״י ותוס׳ ד״ה ר״ע כחדא הווין אלא לר״ע בח״ל דוקא מזרח ומערב אסור בבל שיש ב׳ טעמים א׳ קדושת א״י שנית מערב שכינה שם ומש״ה אסור הא בהעדר חד מנהון שרי ומש״ה צפון ודרום ביושב נגד א״י שרי מאחר דח״ל רוב העול׳ וגם רחוק מירושלים הרבה. וה״ה לת״ח ביהודה ובגליל אין איסור כ״א בהצטרף ב׳ יחד ומש״ה ביהודה במזרח ומערב שם רוב ארץ יהודה אסור אפי׳ מצדדין בין מזרח ומערב מפני שיש ב׳ טעמים א׳ קדושת מערב שני׳ שרצועה מירושלים נתקדשה עד סוף משא״כ צפון ודרום דליכא כ״א חד טעם והבן זה שם. ולפ״ז מ׳ש רש״י ס״ב א׳ ד״ה אמר ר״י וביהודה הוה דאי בח״ל איך אמר אין מפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום במדינה שיושבת צפון ודרום ופנה בין מזרח ומערב ובין צפון ודרום שאין שם צירוף ב׳ הסיבות ולפי׳ א׳ א״ש כפשוטו ביהודה דאי בח״ל לפעמים איפכא ביושבת צפון ודרום. הפי׳ הג׳ הוא שיטת הר״מ ז״ל וטור כאן דר״ע אוסר בכ״מ בח״ל מזרח ומערב בין יושבת צפון ודרום מזרח ומערב אסור וצפון ודרום שרי: והנה מ״ש התוס׳ ד״ה ר״ע מזרח אחוריו ופניו למערב ומסקינן אפי׳ בח״ל יש בו קושיא א, למה נקטו מזרח ומערב דוקא וזה תי׳ מהרש״א ז״ל וכפי פי׳ הב׳ שכתבנו אבל מ״ש ומסקי׳ אפי׳ בח״ל מיותר הוא הרגיש בו הט״ז כאן וי״ל שפירשו כטור ור״מ ז״ל דבח״ל לאו דווקא בבל כפירש״י ד״ה הוה שדיין דבב״ל כו׳ אלא כל ח״ל הדין כן וזה מדתניא אח״כ שנכנס אחר ר״י ולא כרש״י דביהודה הוה משמע דבא לומר אף בח״ל וז״ש ומסקינן כו׳: ומ״ש לא יתן פניו למזרח ואחוריו למערב ולא קצרו לא יפנה בין מזרח ומערב יש ב׳ בחינות או פירועו שלפניו אין חשש כ״א פירוע״ו שלאחריו אלא דזה א״א דא״כ אמאי דוקא צפון ודרום ה״ה מזרח ומערב אחוריו למזרח. השנית רבותא קאמרי אפילו פירועו שלאחריו טפח אסור למערב כ״ש טפחיים ומיהו לפירועו נגד מזרח לית לן בה רק שלא יהא פירועו נגד המערב. ועב״י במה שפלפל בירושלמי במסיך ואין מקומו פה: והנה בדברי הט״ז יש בהם מקושי ההבנה כמו שאגיד. כתב הטעם מפני ששכינה במערב כו׳ לשם משמע דאין קפידא רק משום מערב לא משום מזרח וא״כ אשה דמלפניה ולא כלום באפשר משום לא פלוג ואמאי לא נימא כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ז מה׳ בית הבחירה ה״ט הביאו הב״י כאן דלא יפנה בין מזרח ומערב לא למערב ולא למזרח שהוא כנגד המערב אלמא גם במזרח איכא קדושה (ע׳ ב״ב מזה) דדוחק לומר שהוא אאדם קאי כנגד המערב אחוריו בלא פירוע נמי אסור עב״י דזה דוחק גדול. ויש נ״מ טובא אי מזרח מקודש או לאו ועמ״ש במ״א אות ה׳ ומ״ש ויש עוד טעם שהוא נגד ירושלים אין לו ביאור לכאורה כי זה דעת ת״ק וביהודה דווקא וי״ל שכיון בזה למ״ש רש״י אהא דברכות ס״ב א׳ דר״ע שלמד מר״י שאין מפנין מזרח ומערב ביהודה היה והוא נגד ירושלים הא בח״ל אין ראיה דלא כטור ור״מ וכפירוש הב״י אליבייהו דאין מפנין מזרח ומערב בכ״מ קאמר שמשם הוציא דין שלהם ועב״ח והבן זה:

ומ״ש דברי הטור מוכרחים לענ״ד כך הוא מ״ש תניא כו׳ למדתי שאין מפנין מזרח ומערב בהכרח הטעם שכינה במערב דאי לא״ה א״כ הא דר״ע חולק את״ק ואוסר בכל מקום בחוץ לארץ במזרח ומערב אפי׳ צדדין דהא ת״ק נמי אוסר צדדין ביהודה ואהא קאי ר״ע אוסר בח״ל מזרח ומערב צדדין של א״י (מ״ש נגד ירושלים ל״ד אלא נגד א״י) ואמאי הא צדדין הם רוב ולמה יהיו נגררים אחר המיעוט ונהי מה שכנגד א״י אין נגרר אחר הרוב דהוא להדיא נגד א״י עכ״פ צדדי הרוב אין נגררין אחר המיעוט והעד דביהודה בין צפון לדרום שרי אעפ״י שיש צדדי צפון ודרום שכנגד ירושלים והציור כזה [] ועיין במהרש״א ברכות ותבין זה כי הוא ז״ל תי׳ דב׳ סיבות מצטרפות הביאותיו לעיל. וש״מ דלר״ע אין הטעם כנגד א״י אלא שהשכינה במערב. וא״ש מ״ש התוס׳ שם ס״א ב׳ ד״ה ר״ע אומר דה״פ דכתבו מזרח מערב אסור לא צפון ודרום כשיטת הטור ור״מ ז״ל וקשה אמאי לא אמר א״ב הא ותירצו דבמסקנא דמסיק דר״ע אוסר ח״ל ממילא כן הוא ועיין מהרש״א ועמ״ש בזה ואין להאריך ועמ״ש במ״א אות ה׳ ואות ו׳.

הא״ר אות ג׳ בשם נ״ץ דעיר שעומדת בצפון ירושלים צפון אסור ומזרח מותר והנה מדלא הביא הר״מ ז״ל בה׳ בית הבחירה פ״ז זה רק מזרח ומערב ש״מ סובר דלר׳ע רק מזרח אסור בכ״מ וצפון ודרום מותר דעיקר הוא שהשכינה במערב גם מ״ש מזרח ומערב מותר היינו דאין ברירה ואי משום הא אפשר במחיצות ובמ״א אות ז׳ יבואר עוד ובד״מ ב׳ משמע כנ״ץ: דברי הלבוש ס״ה לכאורה ירעו קדקוד כתב מזרח נמי מקודש וסיים במחיצה א׳ סגי שאין קפידא רק במערב שוב ראיתי שדבריו כנים ובנוים על אדני פז כי וודאי פירועו שלפניו נמי אסור כדמוכח דרום מת״ק וכפירש״י לשם והר״מ בה׳ בית הבחירה שנתן טעם דמזרח מקודש הוא לאשה או מי שאין מגלה מלפניו שאין בא לידי קטנים (דלאו ודאי הוא בדוחק לגדולים בא לקטנים עב״י ד׳) ואפ״ה מחיצה א׳ סגי אף להר״מ ז״ל כב״ח דר״מ לא פליג אירושלמי והטעם דמזרח רואה פני השכינה משא״כ מחיצה למערב תו אין מקום ההוא שבמזרח רואה פני מערב במקום ההוא ושרי ואין חילוק אפילו פירועו שלאחריו למזרח. ובס״ז נתן טעם למטיל מים לחוד שאין מגלה כ״כ (עמ״ש באות ב׳ בט״ז וד׳ במ״א) ויפה כתב הלבוש ולבושיה כתלג חיור:

בקצרה כמה הוא שיעור מחיצה אם גובה עשרה ורחב ד׳ טפחים (עיין שמ״ה ושאר דוכתי ור׳י בזה) וכמה יהא מותר להתרחק ממקום המחיצה. הנה מדלא נתנו שיעור משמע כל שאין פירועו מגולה שרי. ויראה דהפרש יש כי בחצר גדול רחוק כמה שרי לכמה דיעות אבל מחיצה א׳ וודאי כל שרחוק הרבה לא מהני ומיהו תוך ד״א יראה דשרי:

אפי׳ עט״ז האריך ותוכן כוונתו דהר״מ ז״ל לא מאבא בנימין למד כב״י דא״כ רק זהירות כמ״ש הייתי מצטער ור״מ ז״ל מן הדין קאמר אלא למד מדין נפנה סובר ה״ה לישן אסור ג״כ גנאי ולשיטתיה דאף במחיצות אסור לפנות ה״ה לישן (כמ״ש הב״י בעצמו דלהר״ם במחיצה נמי אסור וכ״מ דכתב שם אסור לפנות או לישן בין מזרח למערב ואצ״ל שאין קובעין ביה״כ כו׳ מיותר אלא לומר אף לקבוע במחיצות כדרך בתי כסאות וכן לישנא נכנסתי אחר רבי יהושע משמע במחיצות ואבא בנימין דמצטער לחוד סובר כרבי יוסי בברכות דבגדר שרי ואנן כת״ק וכר״ע ס״ל אפי׳ במחיצה אסור לכן כתב הר״מ ז״ל שפיר משא״כ הש״ע שפסק במחיצה שרי כ״ש תשמיש: וכבר כתבו הב״ח ולבוש ומ״א אות ז׳ לתרץ זה: ומ״ש מצטער משמע זהירות יתירה לא מדינא הנה ב׳ דברים א׳ שתהא תפילתו סמוך למטתו שלא יעשה מלאכה וזה מדינא אסור ואם נאמר סמוך למטתו ללמוד כרש״י ז״ל זהירות יתירה ואם נאמר לאחר שאמר קצת שירות ותשבחות שרי א״ש אבל המחבר בסי׳ פ״ט לשיטתיה ס״ג וס״ו א״ש ובחידושי הארכתי:

מן הצופים עט״ז. הנה בב״י מבואר שפי׳ הנוסחא בר״מ וכמ״ש בש״ע המטיל מן הצופים ולפנים ישב ויחזיר פניו לקודש או יסלק הקודש לצדדין ומלת ישב ד״א הוא שאין מי רגלים כלים בעמידה כ״א בישיבה: ואו יסלק כו׳ כפי׳ הב׳ בב״י א״ש דווקא פניו לקודש לא לאחוריו בלא פירוע נמי אסור בצופים כו׳ או יסלק ושרי בכ״ע אלא שבכ״מ בה׳ בית הבחירה הגי׳ לא ישב כו׳ ולפ״ז צ״ל כאן לא ישב כו׳: ונראה דהגה״ה זו בש״ע לאו מדברי הר״ב המה כ״א הוגה כפי דעת הט״ז וב״ח ושם בב״ח כ׳ דבזמן שאין ביהמ״ק שרי כרבי יוחנן ברכות ס״א ב׳ בלא יקל ראשו וסובר דמשם למד הר״מ ז״ל במטיל מים ולא אבין א״כ טוב שלא להגיה בש״ע ואדרבה הנוסחא ישב ופניו כלפי הקודש שרי (רבותא קאמר) בזמן הזה שרי בכ״ע ור״מ ז״ל מיירי בזמן שביהמ״ק קיים. ומירושלמי הוציאו כמ״ש הכ״מ. והלבוש ס״ז כ״כ במטיל מים אפי׳ מצופים ולפנים א״צ להחזיר פניו וכפי׳ א׳ בב״י ולכן השמיט שם או יסלק הקודש לצדדין:

לראות עט״ז. כ״מ בגמרא ברכות ס״ב א׳. איסי בר נתן אמר אחורי גדר שאין שומע עיטוש ובקעה כ״ז שאין רואה פירוע כדמסיק ר״א הרי בקעה צריך ריחוק עיטוש וגם אין רואה פירוע ועולא אמר אחורי גדר מיד ובקעה די שאין שומע עיטוש ופסקו הרי״ף והרא״ש כעולא בגדר מיד ובקעה כאיסי דרב אשי סובר כן דלא מהני בהרחקת עיטוש כ״א שאין רואה פירועו ואיך כתב דבשומע עיטוש שרי וכ״כ הלבוש בהדיא דשומע עיטוש שרי אמנם הבנתי מלבוש ממ״ש הלכך אחורי הגדר מיד דה״פ מדחזינן לעולא אחורי הגדר מיד ובעיטוש איזו חילוק בין גדר או לאו אלא ש״מ דכל שאין רואה פירועו לא איכפת בעיטוש ובקעה דאיכא תרתי עיטוש ופירוע היקל עולא די בשאין שומע עיטוש סגי ואיסי מחמיר דתרתי בעינן אין שומע עיטוש ולא רואה פירועו וכיון דכעולא קיי״ל באחורי גדר דלא איכפת בעיטוש כיון דאין רואה פירוע ובשדה כרב אשי בהא דאפירוע קפיד הא כשאין רואה פירוע אעפ״י ששומע מתעטש א״צ יותר דבמאי דלא גלי ר״א כעולא קיי״ל (עב״י) והנך רואה כמה גדולים דברי אדונינו ט״ז ז״ל דבזה מתיישב מ״ש הב״י בשם ר״י דבגדר מיד ובקעה שאין שומע עיטוש או אין רואה פירועו דכעולא לגמרי ס״ל וכשאין רואה פירועו מהני ולא חיישינן לעיטוש כמו בגדר וא״י למה כתב הב״י דמספקא ליה וי״ל יע״ש באופן שלש מחלוקות בדבר כי הר״מ ז״ל פ״ה מה׳ דיעות פסק כאיסי ממש בגדר שאין שומע ובקעה שאין רואה (תרתי בעינן) ורי״ף ורא״ש פסקו כעולא בגדר רק בבקעה בעינן שאין רואה וסגי בחד דבמאי דלא גלי לא גלי ורי״ו פוסק לגמרי כעולא ובקעה די בחד מינייהו ובאין שומע עיטוש נמי די. ואפשר זה שיטת רש״י ברכות ס״ב א׳ ד״ה רב אשי אמר ל״ג עד לקמן דמוקי לדאיסי בר נתן בהכי כי גי׳ רי״ף ורא״ש י״ל הכי עולא אמר בגדר מיד ובקעה כ״ז שאין שומע רב אשי אמר כ״ז שאין רואה בבקעה בעי שאין רואה וסגי בכך ואיסי מתני בגדר שאין שומע עיתוש ובקעה תרתי בעי (וא״צ למ״ש הכ״מ וב״י דמאי דגלי כו׳) ופסקו כרב אשי וכ״נ ברי״ף ורא״ש שכן היה גירסתם דהשמיטו הכל רק רב אשי אמר יע״ש והבן. ורש״י סובר כרי״ו ומש״ה כתב דר״א לאיסי מוקי הכי וליה לא ס״ל ואין להאריך יותר. ומ״ש הלבוש וכן עט״ז דבשדה הא בבית צריך שאין שומע עיטוש אין נראה כן מהפוסקים וכ״כ בב״ח דמביא הא דבת ר״ח מנחא ידה ארישא ומיהו ללבוש אין קושיא י״ל אשתו כגופו ואפי׳ שומעה ואפי׳ רואה פירועו. וצ״ע פירועו לפנים נמי אסור ואחורי הגדר אין רואה לא אצל הגדר:

שלא עט״ז. שלא ינתק שיני כו׳ קאי נמי אלא ישב במהרה שבת פ״ב א׳ ורש״י שם שנפתח הנקב בחזקה כו׳ ואצ״ל שלא יאנוס: והטור השמיט שלא ישב במהרה רק שלא יאנס וא״י למה. עיין שבת שם כמה דברים מעין ביה״כ יע״ש:

ביד עט״ז. לג׳ טעמים איטר מקנח בשמאל דדיה שהוא ימין של כל אדם ולטעם ד׳ רבא שהוא בתרא אמר תורה נתנה בימין י״ל דבתר ימין דעלמא אזלי׳ ומקנח בשמאל כל אדם דהוא ימין דידה (עמ״א ח׳) וכתב דיצא לנו דין לטעמים השלשה דרשאי להראות טעמי תורה בשמאל אע״פ שמקנח בה דהא לטעם ד׳ איטר מקנח בשמאל כ״א דמין דידיה ובה מראה טעמי תורה י״ל דל״פ בזה אינך טעמים ולא מפשינן מחלוקת: וכתב למ״ש הב״י לקמן סי׳ מ״ג נכנס לבית הכסא קבוע אוחזן בימינו דלא חיישי׳ שיקנח בה דאסור לקנח בימין אלמא איטר מקנח בשמאל דידה דהוא ימין של כל אדם אפי׳ לטעם הד׳ שתורה ניתנה בימין דמ״מ גבי איטר הוה שמאל ימין וחשיב שפיר תורה בימין ולא אזלינן בתר ימין דעלמא. ולפ״ז אין ראוי להראות טעמי תורה בשמאל שמקנח בה דליכא הוכחה: והא״ר אות מ׳ פירש דיוקו דנקט אוחזן בימינו ולא בימין משמע בתר ימין דידה אזלינן ואין זה דיוק עמ״א. ול״נ דה״פ דאיכא ד׳ טעמים וספוקי מספקא לן באיטר וא״כ בהכרח איטר מקנח באיזה שירצה מחמת ספק וספק דרבנן באין ברירה אף כה״ג לקולא (ר״ל אף דודאי עובר והבן) וא״כ אמאי לא לשתמיט ולכתוב שם במ״ג דאיטר אין רשאי לאוחזן בידו כלל דחיישינן דילמא יבא לקנח וש״מ דאף לטעם ד׳ בתר ימין דידיה אזלינן ואוחזן בימינו ולפ״ז היכא דרשאי לקנח באיזה שירצה כמ״ש במ״א ח׳ אסור לאוחזן בידו ואי״ה יבואר:

בצרור עט״ז ע״ש בגמרא פ״א א׳ ובמ׳א אות י׳ הראה להג״א ושם פירשתי דמגמרא ליכא ראיה כ״כ יע״ש:

כמו עט״ז ועט״ז אות ז׳ דכרבא קיי״ל בקרן זוית א״צ בלילה דלא כרב אשי וא״י למה אין הלכה כרב אשי דבתרא הוא ואולי סתמא דתלמודא שמשני כן לבתר רב אשי ועיין רי״ף:

מפני עט״ז פירש״י כפי דעתו לכאורה אבל בש״ע הפי׳ משום כרות שפכה וכן מסיק ברש״י דלאו משום סכנה אלא הרוצה שיכלה מי רגלים ועצה טובה היא: ומ״ש מברכות כ״ה א׳ שם איתמר שכח ועשה צרכיו גומר עמוד הראשון וכ״ה לקמן מ״ג ס״ח אבל להשתין לא נאמר אלא למד משם דאם נכנס לביה״כ קבוע ושכח והשתין גומר עד סילון הראשון דהכי אמר שם סילון החוזר כו׳ עמ״א מ״ג ט״ו לאחר סילון א׳ אין סכנה כמו אחר עמוד א׳ והקשה דא״כ לימא ר״א אפשר שיפסיק ול״ש תי׳ הב״י אפשר דבישיבה דבשיירא כו׳ והנה משמע מפירושו דכשיפסוק ליכא ניצוצות כלל וא״י מנלן דילמא גם כשמפסיק יש קצת ניצוצות אלא כשמוציא לגמרי יש הרבה ועמ״ש במ״א אות י״ג מזה: ועיין ב״ש ברכות מ״ם א׳ הקשה עליו ואין כ״כ קושיא יע״ש:

אא״כ עט״ז הקשה על הב״י דפי׳ דברי הטור מדת חסידות ובאה״ע סי׳ כ״ג (ט״ס בע״א) על הר״מ דמתיר בנשוי כתב הטור ואני כתבתי בא״ח דאסור משמע מדינא לא מדת חסידות והר״מ ז״ל כותב רק מדינא ע״כ פי׳ דממה דהשמיטו ביעתותא דא״א בקיאין ה״ה באשתו עמו א״א בקיאין איזה הוא אשתו עמו והוצאה ז״ל הוה איסור תורה וספיקו לחומרא עב״ח וכ״ד רבי׳ יונה בספר היראה דספיקו לחומרא לא מדת חסידות עמ״א אות י״ד:

המשהה עט״ז עיין ק״ג בד״מ הנדפס בפ״ע ת״ה ק״ז קטנים וגדולים יש בל תשקצו לא בהפחה ועמ״א צ״ב: והוי יודע דשם נאמר בל תשקצו דרבנן הוה ומפני כבוד הבריות נדחה יע״ש בצ״ב וק״ג ובמ״א שם וכ״ה בר״מ ז״ל פי״ז ממ״א הלכה ל״א יע״ש: