וכן עט״ז כתב דלא כב״ח דמתיר בריצה מה שיהא לו תענוג אח״כ עמ״א אות ד׳. ומה שפירש תוספתא להתעמל לתענוג לא לרפואה כמ״ש המ״א אות ה׳ דמשמע ליה ז״ל דלאו לרפואה מיירי דא״כ למה כתב הב״י התוספתא כאן לא בשכ״ח ש״מ דלתענוג מיירי ואפ״ה לרוץ אסור דעונג יהיה אחרי כן אבל לטייל שרי עונג ושייך כאן ואין מתעמלין לקטן להזיע וכאן מיירי שיהיה תאב לאכול עט״ז שם כ״ח:

בטור כתב שלא האריך לבאר שיעוריהן של כל מלאכה דאין נ״מ כי איסורא איכא בכל שהוא העתיק הלבוש ומשמע דחצי שיעור אסור מן התורה דאל״כ נ״מ לחולה שאין סכנה דרבנן מותר היה לבאר השיעורין ש״מ דאף בזה מ״ה אסור ועשו״ת ח״צ סימן פ״ו צידד בזה אי מוציא פחות מכשיעור אי אית איסור תורה:

מ״ש הטור אם תשיב משבת רגליך שלא יהא הלוכך בשבת כבחול ובגמרא קי״ג שבת דרשו מעשות דרכיך עיין דרישה מזה יע״ש:

או עט״ז רב אצל תלמיד שצריך לו רבו נמי שרי לעבור במים אצלו דזה בכלל מי שגדול ממנו מיקרי ועסי׳ תרי״ג בט״ז וי״ו וכאן במ״א אות זיי״ן ושם בתרי״ג אות ה׳ ואי״ה שם יבואר:

אבל עט״ז שמירת פירות לא הוי מצוה ול״ש מכשילין כו׳ ומ״מ מותר לעבור במים דלא הוי רשות לגמרי והט״ז כתב אף א״ת שמירת ממון מצוה הוא מ״מ לא התירו סופן משום תחלתן דאדם בהול כו׳ ובלבוש ההולך לשמור פירותיו חשיב ליה עונג ולא מלאכה צ״ע דלעבור במים הטעם משום סחיטה הוא משום מלאכה וצ״ע. מה שקשה איך עובר במים הא שרייתו זהו כיבוסו כבסי׳ ש״ב ס״ט וס״י עיין רא״ש יומא דף ע״ז ב׳ דבאין מלוכלך שרייתו לאו כבוסו ועוד תירץ דרך לכלוך לאו זהו כבוסו יע״ש ויש נ״מ באלו תירוצים אם הבגד מלוכלך בטיט וכדומה לתי׳ א׳ אסור לעבור במים ועא״ר כאן אות ח׳ מזה ואי״ה בש״ב ס״ט וס״י אבאר עוד בזה וכאן אין להאריך:

באות עט״ז שבת ס״א א׳ וב״ח פסק להחמיר והיינו שילך יחף לגמרי כשיש מכה ברגל אחד. ואף למאן דאוסר כשאין ברגלו מכה ללכת יחף כבסעיף י״ז כשיש מכה א״א בע״א ובחדושינו שבת ס״א א׳ הארכנו דנ״מ בין הטעם חשדא שיאמרו בין שחיו נושא המנעלים ובין פי׳ דחייכי עליה ושליף יע״ש ובכרמלית או חצר שאין מעורבת עסי׳ ש״ג סי״ח די״א כן באשה דלמא שלפא ומחויא הא בכרמלית שרי עיין שבת ס״ד ב׳ וי״ל מחייכי טפי איכא למגזר אף בכרמלית. וא״כ אפשר להתיר דפסק המחבר בכאן לדידן שי״א שאין לנו כ״א כרמלית:

לא יצא עט״ז האריך. ויש ט״ס וצ״ל דמסקנת הרא״ש באיש בין נקובה ואין נקובה פטור דלאו דרך הוצאה בבגדו ובידו חייב כבסי׳ רנ״ב ס״ו ובאשה נקובה חייבת כמ״ש התי״ט דהוי אומן דרך אומנתו בכך שתופרת ומתקנת בגדים והוי כאומן ודרך הוצאה לתחוב בבגדה נקובה וחייבת ואינה נקובה משתמשת במפתחי חלוקה ולצעיפיה מבואר בש״ג ס״ט לא הוי משאוי אבל אין דרכה בנקובה לתת בצעיפיה כו׳ ומשמע לכאורה בנקובה אף שנותנת בצעיפיה חייבת חטאת ואי״ה בש״ג יבואר זה. והקשה על הב״י מה שנראה מדבריו שכשהוציא האיש בידו מחט שאין נקובה פטור וז״א רק הטעם בתחוב בבגדו פטור והמעיין בב״י י״ל כך כוונתו אתחוב בבגדו ובין נקובה ואין נקובה באיש פטור. והג׳ מחלוקת פירשם ודיעה א׳ בסתם הם דעת המ״מ פי״ט מה״ש ה״ג בשם הגאונים ודיעה שנייה הוא רי״ף ור״מ והשמיט המחבר דעת הרא״ש והטור לגמרי דבאיש בשניהם פטור וגם הר״ב לא הגיה כלום קשה קצת. ומ״מ קשה למה כתב דיעה א׳ בסתם וי״א רי״ף ור״מ והלא דרכו לפסוק כרי״ף ור״מ כשני עמודים מהשלשה כמ״ש בהקדמתו ובח״מ כתב כן ובבאר הגולה אות צ׳ וק׳ דיעה א׳ רי״ף ור״מ ודיעה ב׳ רש״י ולא ציין מ״ש בשם הגאונים והוא כפי מ״ש הנוסחא בב״י וצ״ע:

לתכשיט ולהשתמש עט״ז דיעה לפרש בירושלמי ב׳ הפירושים הדא אמרת לזה וזה אסור בין לאיש ואשה תכשיט אסור משום ל״פ כמ״ש בס״ט וכן לתשמיש ולתכשיט אסור יע״ש:

של עט״ז משמע מדבריו דבכסף אפי׳ תלוי באמצע חגורה או ברזל ושלשלת כסף נמי תכשיט ושרי ול״ש דלמא מחוי דקשור הוא בחגורה אף למאן דאוסר תכשיט לאיש בס״ט ול״ח דלמא יתיר כל החגורה בשוק להא לא חיישינן אבל ברזל לחוד אם עשוי בזענק״ל דהיינו כעין קרס שרי דבטל לגבי האזור אף אם יש בצד אחד תפתח בו ועמ״א אות י״ח:

במחט עט״ז. שבת י״א ב׳ גמרא ופירש״י שם ואפ״ה פטור דאומן פטור ג״כ כרבי מאיר דאמר שם הכין ועמ״ש באות ט׳ אי״ה מזה:

ואם עט״ז הם דברי רש״י ז״ל שבת י״א ב׳ ד״ה במידי יע״ש ורש״י סובר דאיש ואשה שוין בנקובה בבגדו חייב חטאת בסעיף ח׳ וט״ז ה׳ ורש״י שבת ס״ב א׳ דבור המתחיל וחילופיהן. ואפ״ה חייט אפשר גרע מאיש אחר דא״י בנקובה תחובה בבגדו כ״א בזמן שיוצא להכריז על עצמו דגנאי הוא לו שיודעים שהוא חייט ורש״י כתב שם אפיל״ו אומן משמע כ״ש איש אחר והא לשיטתיה איש אחר חייב בנקובה כמו אשה וצ״ע קצת ועמ״א מזה. והר״מ ז״ל פי״ט מה״ש הכ״א פסק כרבי מאיר דפוסק בהלכה ה׳ איש בנקובה (בבגדו) פטור ואף חייט פטור משא״כ להמחבר פסק בס״ח כדיעה א׳ בסתם ולומר כמ״ש המ״א אות י״ט דמיירי בבגדו במקום שאין דרך לתחוב כו׳ א״כ קשה מ״ש המ״מ שם דמש״ה פסק כרבי מאיר נגד רבי יהודה דמוקי מתני׳ וברייתא בע״ש כר״מ ואכתי ליקריה בשבת ובתחובה במקום שדרך לתחוב בבגדו והוי כאיש אחר וחייב ולהר״מ ניחא כמ״ש וא״כ לכאורה המחבר בס״ח וכאן זיכה שטרא לבי תרי דלמאי דאוקמי׳ בידיה או בשבת חייט לאו דוקא ועח״מ וצ״ע:

בגד עט״ז וכ״כ במ״א אות כ״ג ואף בגד פשתן הואיל וחזי לעניים הוי לעשירים ג״כ מלבוש כל שמכסה קצת הגוף בה:

מחמירין עט״ז לקמן אות כ״ז בסופו התיר פנטינ״ש (היינו מה שקורין פנטאפיל) דליכא למיחש דלמא אתי לאתויי ד״א ברה״ר דאין הולך יחף ברה״ר אף שיש לו פוזמק״י. עא״ר אות ל״ה בשם רבינו ירוחם סנדל של שעם מותר דהרועים יוצאים בו. עמ״ש אי״ה במ״א אות כ״ה:

להחזיק עט״ז מ״ש משום זילותא די״ט עסי׳ תקכ״ב דבי״ט ליכא עירוב והוצאה דמתוך והוי צורך י״ט קצת רק משום עובדין דחול ואין אסור אלא ברה״ר וכרמלית במקום דשכיחי רבים אבל בשבת יש טעם משווי חוץ לעירוב. אבל ראיתי בלבוש הטעם דלמא אתי לאתויי ד״א ברה״ר כיון דיכול לילך כך ונ״מ טובא אם יצא ברה״ר למ״ש במ״א אות כ״ה בשם א״ר כל חששא דלמא אתי לאתויי ד״א ברה״ר אם יצא א״צ להסירם שם משא״כ משום משוי צריך להסירם שם ועיין שבת ס״ו א׳ ברש״י ותוספות שם ולענין מקל שיש בראשו מסמר שודאי עושה גומא בהליכתו והוי פסיק רישיה אלא דלא ניחא ליה בכך איכא לעיוני בהולך במקום שאין רצפה שם די״ל דגומ׳ זו א״צ לו כלל והוי דרבנן ופ״ר בדרבנן דלא ניחא ליה י״ל דשרי ועיין בחדושינו בשבת דף ס״ו א׳ הארכנו בזה ועמ״א סימן שי״ד אות ה׳ האריך בענין פסיק רישיה דאף דבדרבנן אסור כדמוכח בסימן של״ז אות א׳ בגרירה דספסל שלא יהא פ״ר וההיא דפ״ר דלא ניחא ליה היינו דלא ניחא ליה ממש א״כ במקל במסמר שודאי עושה גומא א״י היתר ומיהו י״ל דמקלקל ברה״ר וחופר כלאחר יד ושאר היתרים ומ״מ צ״ע עסי׳ שי״ד במ״א ה׳ ושל״ז א׳ ואי״ה שם יבואר עוד:

הטור הביא כאן מ״ש בביצה כ״ה ב׳ לשאת אדם בכסא בשבת אם רבים צריכין לו מותר והמחבר השמיטו כאן וכתבו בתקכ״ב לענין י״ט וכאן אוסר ברה״ר יש חיוב ד״ת כרמלית גזור אטו רה״ר ואף דכתב דחי נושא א״ע והמטה טפילה לו ומדרבנן לא גזרו אפ״ה השמיטו כאן די״ל דשאני י״ט דלית לתא ד״ת רק עובדין דחול גם ברבים צריכין ליכא עובדין דחול וכבוד התורה או אף באשה ליכא עובדין דחול משא״כ כאן בגדר מלאכה הוי אסרו אף בדרבנן אף רבים צריכין לו והר״ב ג״כ השמיטו משמע דהכי ס״ל ואפשר אף ע״י עכו״ם ברה״ר אסור דאסמכוה אקר׳ כבסי׳ רמ״ד בב״י ושאני י״ט דרק משום עובדין דחול ומיהו למאן דמתיר שבות דשבות במקום מצוה י״ל רבים צריכין לת״ת שרי כי החי נושא א״ע כו׳ ואף ברה״ר שרי ע״י עכו״ם כה״ג (מ״ש הב״י דקי״ל כרבא עיין תו״ש דקי״ל כרבא דל״ג מ״מ כת״ג גזרינן עסי׳ ש״ח במ״א אות ע״ו ושמ״ח אות ד׳) אבל הב״ח כ׳ דבשבת נמי שרי דהוי דרבנן יע״ש. והנה מה שנוהגין בקצת מקומות להושיב הסנדקות עם תינוק בכסא ולשאת אותם לבית הכנסת בשבת ע״י ישראל ודאי אסור אף בכרמלית דאין התינוק טפילה לסנדקות וחייב עליו חטאת ברה״ר ועסי׳ ש״ח במ״א ע״א וסימן של״א במ״א אות ה׳ וסימן רס״ו בט״ז ד׳ דע״י עכו״ם שרי והיינו למ״ד רה״ר דידן כרמלית הוי ובמ״א אות כ״ז אי״ה יבואר עוד ועמ״ש אי״ה באות ח׳:

בדבר עט״ז באות זיי״ן יע״ש כל לתשמיש הבגד כמו כעין זענקי״ל בטל הוא לגבי בגד הא אין צורך ותשמיש הבגד וגם לא עשוי לנוי אסור מטעם משאוי ולא בטל לבגד ומיהו י״ל דרק מדרבנן הוא ולא מ״ה דאין דרך הוצאה בכך ונ״מ גדול כבוד הבריות בכרמלית עמ״א אות כ״ה:

פצול״ט עט״ז או שיתפור בע״ש לכסות חשוב הא לחגור אף תפירה לא מהני דאפשר הפצול״ט חשוב יותר מחגורה אא״כ קושר בסוף החגורות ונעשה חגורה ארוכה וחוגר גם עם הפצול״ט וזה יכול לעשות בשבת ג״כ בעניבה דמותר בשבת אבל ב׳ חגורות זע״ז בלי הפסק מלבוש אסור לקמן בט״ז אות כ״ה יע״ש וכ״ש אם חוגר הפצול״ט על החגור שאין דרך חגורה בכך אף למ״ש שם אי״ה ב׳ חגורות שלנו אונט״ר גארטי״ל ואיבר גארטי״ל שרי כאן הפצול״ט משי צבעונים וכדומה אין דרך לחגור בכך ודאי אסור. ומ״ש בקשר שאין של קיימא עיין סעיף ל״ז וט״ז אות כ״ו והתם י״ל לבטל לגבי הבגד בעינן קשר קיימא הא כאן חגורה ארוכה לאו מתורת ביטול קאתינן עליה די באין קיימא ועא״ר מ״ג וס״ח ועתו״ש ולמ״ש א״ש. ומשמע דקשירה לחוד קיימא מהני וא״צ חיבור דלא כמ״ש במ״א ל״ד וכ״כ א״ר מ״ג ובתו״ש אות מ״ז חילוק בזה יע״ש:

מ״ש המחבר בסעיף כ״ד יוצאין במיני עשבים במשנה ס״ו ב׳ קישורי פואה יע״ש פואה היינו עשבים כמו אסטיס ופואה ומ״מ קשה דאמר התם נפל פותא בבירא ומסיק בן שיש געגועין כו׳ ואפשר לכשפים נפל פותא בבירא וברי״ף השמיט זה רק מאי איריא בנים קטנים כו׳ ועב״י גם למה השמיט בן שיש לו געגועים. גם בקטן מאי חששא איכא וי״ל דאסור להאכילו איסור בידים אף דרבנן כבסי׳ שמ״ג עמ״א אות ל״ה ומיהו בגזירה דלמא אתי לאתויי ד״א ברה״ר ל״ש בקטן מאכילו דאין ודאי אף דהוי איסור דרבנן:

בקמיע עט״ז שבת ס״א באורך לרש״י אם כתב שלש מיני לחשים בשלש איגרות לשלש בני אדם איתמחי גברא זה הרופא לכל מיני לחשים אחרים שיכתוב כשור שנגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל המינים והתו׳ סוברים דל״ד דכאן י״ל שיודע ובקי באלו לא בלחשים אחרים ועיין ברא״ש שם ומשמע דלתוס׳ ורא״ש אף לאלו שלש לחשים לא הוחזק גברא ולא קמיע כה״ג דרש״י ומ״ש הרא״ש אטו אם הוחזק לאלו להגדיל הקושיא אבל באמת לתוס׳ ורא״ש אף לאלו שלש לית חזקה לא לרופא ולא לכתב ולא משכחת הוחזק גברא כ״א בלחש אחד כתב בשלש כתבים וריפא דוקא שלש בני אדם אז הומחה הרופא ללחש זה בכל כתב שיכתוב אף באיגרת אחר ועב״י וכ״מ מהמחבר כאן דלא צייר הוחזק גברא כ״א בלחש א׳ שלש פעמים לשלש ב״א אז הומחה גברא אף אם יכתוב לחש זה בשאר איגרות וכן איגרת זו מותר לצאת אדם אחר מאותו חולי ומ״ש אבל לא לשאר לחשים הוא אף שכתב שלש לחשים לא הוחזק לשאר לחשים וקיצר בזה. ומ״ש המחבר ולא אתמחי קמיע שלא יכתוב אדם אחר הוא מהרא״ש והקשה הט״ז דאף אתמחי קמיע איגרת זו אפ״ה לא יכתוב אדם אחר ונ״מ באבד המחאתו ובלא אבד המחאתו רשאי חולה אחר מאותו חולי לצאת בקמיע זו. חלוקה ב׳ אתמחי קמיע אגרת זו שלש פעמים אף לאדם א׳ יוצא בו חולה אחר מאותו חולי וגברא לא אתמחי שיכתוב לחש זה באיגרת אחר וגברא וקמיע איתמחי נ״מ י״ל אבד הרופא המחאתו מהני אגרת זו ואם אבד האגרת המחאתו שנתלה בג׳ ב״א ולא הועיל אפשר עדיין מזל הרופא קיים אם כתבן באגרת אחר וכ״כ המ״א אות ל״ח יע״ש. ואי״ה שם יבואר עוד:

ומה שפסקו בעיא דרב פפא לחומרא משמע דיש בו איסור תורה בקמיע שאין מומחה לצאת ברה״ר ועמ״א ש״ח אות נו״ן זיי״ן דאם ודאי אינה מרפאת הוי משוי וחייב חטאת אלא דמש״ה אם יצא פטור שמא מרפאת הלכך נקיט בעיא דרב פפא לחומרא ברה״ר דספק איסור תורה ואף דס״ס הוי שמא הועיל ושלש כתבים מלחש א׳ לחד גברא אתמחי גברא ואת״ל לא אתמחי עדיין שמא מרפאת י״ל דהוי כעין שם אחד. ומיהו לכרמלית כה״ג י״ל דהוי ספק בעיא דרבנן ושרי אף למ״א בש״ח נ״ז ומה דאסור בספק לכרמלית דעפ״י הרוב כל דלא הוחזק אין מרפא ולא אמרינן כה״ג ספק דרבנן לקולא:

ומ״ש המחבר בסעיף כ״ו נאמן הרופא לומר שהוא מומחה הוא מירושלמי וה״ה נאמן לומר שאגרת זה הומחה דע״א נאמן באיסורין ועיין פני יהושע שבת איקבע איסורא וי״ל אין ע״א נאמן היפך החזקה יע״ש ובחדושינו כתבנו מזה דלמ״ד ספק דרבנן לקולא אף נגד החזקה והוא רבי יוסי במקוואות הטמא שירד לטבול ספק כו׳ בטומאה קלה טהור ה״ה וכ״ש ע״א נאמן באיסור ודאי דרבנן נגד החזקה כמו כאן דאין מומחה יש ודאי איסור דרבנן ואף לכרמלית כי ע״פ הרוב אין מועיל והוא אומר שהוא מומחה ולהתיר לצאת לרה״ר היפך החזקה איקבע איסורא שרי למ״ד קמיע שאין מומחה רק איסור דרבנן יש בה וכמ״ש הר״מ ז״ל פי״ט מה״ש הי״ד שהוא דרך מלבוש וכמו שכתבו התוספות שבת בש״ח אות פ״ו ועא״ר כאן אות מ״ד. ועיין שו״ת רש״ל סימן מ״ז יע״ש:

יוצאין עט״ז שבת ס״ז א׳ לדברים ידועים הוי איתמחי דברים אלו ויוצאים אף לרה״ר בהם וכן לחש אף שהוא ספק אם הוא מרפא ואין יוצאים בשבת בחול מותר או בשבת בבית מותר ואין בו משים דרכי אמורי אבל אם בדקו ואין מרפא יש בו משום דרכי אמורי אף בלחש ויש מי שחושש בלחש בספק נמי משום דרכי אמורי הוא רבינו יונה ועב״י וקשה אם כן מאי איריא דאין יוצאין בקמיע שאין מומחה בשבת הא בחול נמי אסור:

ויש עט״ז אפילו בבית ואף בחול כל שיש ספק אסור ולא התירו אא״כ איתמחי קמיע וצ״ע ועמ״ש באות י״ו מזה:

מגביה עט״ז ואי״ה יבואר באות שאח״ז. מ״ש מסנדל המסומר השמיטו המחבר דאין בינינו סנדל המסומר ושלנו אף אם יש בהם מסמרים שחופר בהם בקרקע שרי כי קיי׳ל כר״ש בדבר שאין מתכוין יע״ש ואף דהוי פ״ר הוי כלאחר יד ושאר היתרים עיין אות י״ב ומ״א אות כ״ז לענין מקל שבראשו מסמר כה״ג בשבת יע״ש בזה:

מותר עט״ז ועיין באר הגולה כתב הג״ה זו שייכא בסכ״ט ועב״י בזה:

וקיפלה עט״ז הוא לשון הרמב״ם פ״ט משבת עב״י ומ״ש הני מילי בטליתות שלהם הוא דעת המחבר כמו שציין באר הגולה ועיין באות שאח״ז ואי״ה שם יבואר:

וה״מ בשליחות עט״ז האריך לאסור אף בגדים שלנו אם מגביהן שלא יתלכלכו א׳ מפני שעושה כעין מרזב ב׳ דהוי כמשאוי ובאות כ״ד ג״כ סיים שם אף מלבושים שלנו שיש להם בית יד או רא״ק שלנו שמוציאין הידים ממנו כל שמגביה שלא יתלכלך אסור במקום שאין עירוב וכעין מרזב יש ב׳ פירושים י״א משום איסור הוצאה וי״א שעושה כן שיהיה מקופל כך אסור עב״י:

אבל עט״ז משמע שפי׳ דברי רמ״א אם צריך לו לבגד נושא הסדין עם המעות ומ״ש הר״ב אפי׳ כמו ואפילו אין צרורים אם הם מנוקבים הוי כלי ושרי לשלשל בהדיא ועמ״א אות מ״ה דנקובה בעלמא י״ל דאין מועיל אא״כ ייחדו. ועא״ר אות נ״ז דהלבוש השמיט זה אם צריך לו דפירש שירא שמא יגזלוהו דזה פשיטא דשרי יע״ש. ועסי׳ ש״י ס״ז מ״א אות זיי״ן משמע כה״ג אסור ועסי׳ ש״ט ס״ד ורס״ו סעיף י״ב ועמ״ש באות שאח״ז אי״ה:

ויש עט״ז כל דליכא איסור תורה כ״א הוצאה כלאחר יד בין בגדו לבשרו דפטור אבל אסור שרי במקום פסידא שלא יעבור על איסור תורה אדם בהול על ממונו כבסי׳ רס״ו ושם פחות מד״א אע״ג דיכול ליתן הכיס בין בגדו לבשרו דליהוי כלאחר יד לא התירו פחות מד״א משא״כ כאן כו׳ ועמ״א אות מ״ה ומ״ו משמע כן דוקא בידו אסור הא בין בשרו לבגד שרי במקום פסידא ובמ״א אבאר עוד אי״ה וכאן אין להאריך מ״מ טוב יותר לתפור:

בסודר עט״ז האריך ובמ״א אות מ״ז כתב כמ״ש הב״י דסודר דרך לבישתו בכך ועא״ר אות נ״ג ועמ״א אות מ״ד הגבהה קצת שלא כדרך קיפול שרי יע״ש:

ויש אוסרים עט״ז עא״ר אות ס״ד וכבר כתבתי לעיל היכא שנוהגין לחגור אונטר גרטי״ל ואובר גארטי״ל דהיינו אחד אין נאה והב׳ נאה ועושין כן שיהא טוב לחגור בשני על הראשון או שהשני קצר ודאי שרי וכתב שם בשם סה״ת ר״מ דאף למאן דאוסר ב׳ חגורות הוי רק מדרבנן יע״ש ועיין אות י״ד דה״ה דיכול לעשות עניבה והוי חגורה ארוכה כמו בפציל״ט יע״ש בזה. ועתו׳ שבת נ״ט ב׳ ד״ה תרי המיינ״י מה הנאה ואין דרך הא כעין שלנו שרי. ועתו׳ שם דהוקשה להם מדליקה ולא תירצו דמפני פסידא התירו דרבנן ש״מ לכאורה שסוברים שאיסור תורה יש ז״א דלא התירו אלא טלטול מוקצה לא הוצאה אף בדרבנן עסי׳ של״ד ואי״ה שם יבואר:

הנקראים גונאטי״ש עט״ז ערבי״ל קיל טפי כו׳ ועא״ר אות ס״ה בשם מי״ט להיפך ערבי״ל יותר יש לחוש שיפול ואתי לאתויי ד״א משא״כ הענטשי״ך שדבוקים בידיו וראוי לחוש בשתיהן. ומ״ש הט״ז הא לא בטיל אגב בגד תי׳ בא״ר דוקא בבתי ידים הוי כאלו בית יד ארוך יע״ש ועיין אות י״ד פציל״ט דהוי כחגורה ארוכה. ודוקא קשר של קיימא דלא בטילי אגב בתי ידים אלא בקשר קיימא או דמשליף ואתי לאתויי ד״א עא״ר שם. משא״כ פציל״ט די בעניבה כבאות י״ד דהוי חגורה ארוכה וגם לא משליף כיון שחגור בה יע״ש ומ״ש שם באות י״ד וכתב בא״ר אם מחבר בקרסים ג״כ שרי יע״ש ומ״מ אם יש תקנה שילבש הערבי״ל תחת בגדיו על זרוע היד ממש בשוק וכשיבוא לביה״כ יוציאו ויחמם ידיו בו והוא פשוט ולומר לעכו״ם לישא הערבי״ל על ידיו אחריו לביה״כ י״ל דמותר כבסי׳ ש״ז ס״ה שבות דשבות במקום שיש קצת חולי וצער וכן לבה״כ האידנא למ׳ד לית רה״ר ואי״ה יבואר שם:

מ״ש המחבר בסל״ח מבואר בסימן י״ג ושם כתבנו שיש להסתפק היוצא בטלית כלאים בשבת אי חייב כרת וסקילה דטלית לבושיה הוא דבשבת שרי לילך מ״ה בלא ציצית דלא אסרה תורה כ״א לעשות ציצית משא״כ זה ואף בכלאים דרבנן יש לספק והתם לרה״ר י״ל מפני כ״ה ונ״מ לענין מיתה ותשלומין עסי׳ רע״ח במ״א א׳ וכאן אין להאריך. ועיין לבוש סיים אע״פ דלא שפיר עביד לילך בלא ציצית:

אשה המתעטפת בטלי׳ מצוייצת בשבת אם חייבת חטאת די״ל הוי כמשאוי לגבה עמ״א אות נ״ד ואי״ה שם יבואר: כילה כו׳ שבת קל״ט ב׳ עשוי למתוח כאהל וגם יכול להתעטף בה ולצאת לשוק לנטותה מבואר דינה בסימן שט״ו סי״א וכאן מיירי להתעטף לצאת לשק הרצועות בטילי ורצועות אבנט אין בטילים אם הם חשובים ומ״מ כל שאין דרך הוצאה בכך פטור אבל אסור ונ״מ ברה״ר כ״ה ואותן חוטים התלוים בשפת החגורה מוזהבים נוי החגורה הוא ושרי. וציצית חייב דאורחיה בכך:

כובע עט״ז האריך שבת קל״ח ב׳ ועירובין ק״ב ב׳ והמתבאר שם דלכ״א מהפירושים קולא וחומרא לרש״י קולא כל שמהודק ברצועה או אין דרך לילך בגילוי ראש שרי אף באהל טפח ומה״ט שרביב גלימא טפח להלן מראשו שרי וטעם היתר כי אהל עראי דרבנן וכה״ג הואיל ועל ראשו ליכא אהל כו׳ או דאין אהל בלא מחיצות עט״ז שט״ו אות ח׳ יע״ש ומיהו שרבב גלימא על ראשו דיש גג טפח ותלוי לפניו הוי אהל עראי ממש גג ומחיצות וע״כ היתר ראשון הואיל ועל הראש ליכא אהל הנותר ג״כ שרי (הא דאמר ה״נ דמיחייב י״ל מכת מרדות ולמסקנא שרי) וחומרא כל שאין מהודק אסור אף נכפף ואף אין טפח ואף היה כבר על ראשו מע״ש אסור לצאת לרה״ר בשבת שמא יפול ואתי לאתויי ד״א ברה״ר ולר״ח ולר״ת דל״ג אלא קולא כל שאין טפח כו׳ שרי ולא חיישינן כלל דלמא נפיל ואתי לאתויי ד״א וכמו שכתב הב״ח ז״ל ומוכרח הוא מדלא פירש כפשוטו הא דמיהדק כפירש״י רק משום אהל וחומרא אף מיהדק אסור והמחבר בסעיף מ״ם פסק כר״ח ור״ת ור״מ ז״ל פכ״ב מהלכות שבת הי״ד וברי״ף גרס אלא וי״ל דאין חולק על רבו ז״ל וה״פ סייאנ״א כובע של לבד כפירש״י ז״ל וכ״פ באלפס רש״י שם וקשה הוא ומשני ל׳ק יש טפח אסור אין טפח שרי ומאי קמשמע לן באין טפח פשיטא שרי וצריך לומר דלא חיישינן דילמא נפיל ואתי לאתויי ד״א ואף לבד דאין מונח כל כך יפה יפה על הראש אפי׳ הכי לא חיישינן שמא נפיל כו׳ והקשה אלא מעתה שרבב כו׳ אלא הדר ביה ממה דהוה אמר מעיקרא סייאנ״א שרי באין טפח ולא חיישינן דלמא נפיל דודאי חיישינן דלמא נפיל (ואי בקשור או אסור לילך כגילוי הראש גם זה פשוט ליה) אלא אידי ואידי ביש טפח והא דמיהדק קשה מאד כגג הוי אהל עראי ונכפף קצת אע״ג דקשה קצת לא הוי אהל עראי (עיין נ״ץ מזה) וכ״ה לשון הר״מ ז״ל שם והיה השפה קשה ביות״ר כמו גג אסור הא לא״ה אף קשה קצת ובולט טפח שרי וא״ש נמי דל״ק התם לא מיהדק כמ״ש בחה״ר והר״ן דקאי נמי אסייאנ״א והדר ממה דהוה אמר מעיקרא ועם זה א״ש שהמ״מ שם הביא בכיון מלת אל״א וכדאמרן. ועם זה יתיישב דלא ליהוי דברי המחבר כזיכה שטרא לבי תרי דאף דפסק בסעיף מ״ם כר״ת ור״מ ור״ח אפ״ה כתב בסמ״א יש מי שאוסר וכן הלכה דחיישינן דלמא נפיל ואתי לאתויי ארבע אמות ברה״ר וכדכתיבנא:

והט״ז ז״ל חילק בין בריט״ל שלנו לקפלו״ש שהבריט״ל אין מסוים איזה אהל ואיזה לכיסוי הראש וגם אין מתכוין לאהל רק לכיסוי הראש ומש״ה שרי לר״ח הא קפלוש או מה שקורין הו״ט יש איסור לר״ת אם מצא סביב מראשו טפח וקשה ביותר (ומיהו אותן שעושין קיפול בהו״ט וקפלו״ש כעין מגן משולש אפשר דאין ברוחבו טפח אף שיצא טפח מראשו בעינן ארוך ורוחבו טפח ואי״ה בשט״ו יבואר זה) ובריט״ל נמי חוץ לעירוב אסור כרש״י שמא אתי לאתויי ד״א ברה״ר וכרמלית עסי׳ ש״ג סי״ח. וראיתי להנ״ץ ז״ל כתב דכרמלית ספק דרבנן סמכינן אר״ת ור״ח ובשיטת רבו הב״ח ז״ל אמרה דסובר דלר״ח ור״ת אין חשש כלל שמא יפול עד שהוקשה לו להב״ח ז״ל מאי אלא מעתה יע״ש משא״כ להמחבר דפסק לשתיהן וכמ״ש כאן וכמה פעמים מצינו במשלף דלמא נפיל ואתי לאתויי ד״א ברה״ר נראה פסק אדונינו הט״ז ז״ל יפה חוץ לעירוב יש לאסור וצ״ע על מה סומכין העולם בזה. ומה שאמרו בגמרא ל״ק הא וכמ״ש כו׳ ולא אמר ל״ק הא דעשוי כיסוי הראש ושפה ניכרת כעין הו״ט וקפלו״ש אסור והא דאין ניכר כבריט״ל שלנו אפשר צורת סייאנ״א הוא בניכר כאמור. ומ״ש הט״ז מה שהיקל המחבר בסמ״א ביצא מע״ש ה״ה באין טפח או נכפף וחדא מינייהו נקיט:

ומ״ש פנטינ״ש ומסעיף זיי״ן לא יצא קטן במנעל גדול אף דאין דרך לילך יחף י״ל דא״א להלך בה מתוך גודלו חיישינן טפי דלמא אתי לאתויי ד״א ברה״ר עמש״ל בזה:

ואפי׳ עט״ז דוקא באיסור תורה הא באיסור דרבנן בחדרי חדרים היכא דאין שייך מ״ע לא גזרו ועמ״א אות כ״ו וא״ה שם יבואר עוד:

שיש עט״ז אבל המ״א אות ס״ב כתב מסתימת הש״ע משמע אף שלא יצא שעה א׳ מבע״י שרי כמ״ש הג״מ בשם ר״י דלא ככל בו ואי״ה שם יבואר מזה:

מ״ש המחבר סמ״ג מתעטף בעור והיינו בס״ת וחוזר ומכסה בבגדים ומפני שלא יניח בבזיון התירו והוא דברי הר״מ ז״ל פי״ט הכ״ה מה״ש והיינו דהוצאה כלאחר יד הוא יע״ש וצ״ע קצת כעת עתו״ש שבת ס״ב א׳ ד״ה כל:

ומ״ש בסמ״ד מענין דליקה עסי׳ של״ד סק״ט ושם י״א דרק פעם אחת ובט״ז זיי״ן ומ״א י״ד דבגדים י״א דוקא למעורבת וי״א אף לשאינה מעורבת ואי״ה שם יבואר. ומ״ש בסמ״ה מי שנשרו כליו במים עב״ח דאפילו נשרו במים קודם לבישה י״ל דשרי ללבוש ולא גזור שמא יסחוט ול״ד לסמ״ו בהג״ה דהתם אין צורך להם ומ״ש בהג״ה סמ״ו והוא שמקפיד על מימיו היינו שאין רוצה שיהיה בהם מים אבל אותם מטלניות ששרוים תמיד במים אין לחוש ומותר בטלטול:

ומזה יש ללמוד ממ״ש המחבר בסמ״ו דאסור לנגבם סמוך לאש והטעם משום בישול או ליבון וכמ״ש המ״א אות נ״ז דמפה שנשרה במים אסור לשטוח על התנור קאכלין במקום שיס״ב לנגבם לשטוח על השולחן בשבת במקום יס״ב דהוי בישול בתולדות אור וליבון וה״ה ווינדלי״ן של תינוק שמלוכלכים במ״ר אסור לנגבם אצל התנור במקום שיס״ב בקאכלי״ן משום ליבון ואם נשרה המפה במשקין שכר ומי דבש תליא בפלוגתא בשי״ח בל״ח אי יש בישול אחר בישול ואפשר אף במשקין צבועים שייך ליבון ואי״ה בש״ב יבואר. ודע בגדים הכל במשמע אף צמר:

מ״ש בסמ״ט מותר לרחוץ ידיו בנהר בשבת עסי׳ שכ״ו מדיני רחיצה ושלא ינגבם סמוך לאש ורחיצת כל גופו בצונן ואי״ה שם יבואר:

אם מותר לישא אותן גגין העשוין מפשתן ועץ ארוך בו ופורקין ונוטה כעין כילה ויש בהם אהל עראי יבואר אי״ה בסימן שט״ו. ולענין אם הם נטוים מע״ש אם שרי לנושאן מפני החמה או שלא יצטער אותו הגשמים שלא יפלו על בשרו. אע״ג בסי״ג וי״ד ובמ״א כ״ב וכ״ג כל משום צער שרי היינו שלובשו דרך מלבוש דוקא אע״פ שאין מלבוש גמור משא״כ זה שנושא בידו לאו דרך מלבוש כלל ודרך הוצאה ממש ביד יראה דאסור בחצר שאינה מעורבת. ובסי׳ שט״ז יבואר עוד א״יה. מותר לפתוח חגורה ברה״ר ולחגור בו ד״מ ועסי׳ ש״ג סי״ו. דיני כיבוס בש״ב ודיני סחיטה בש״ך ועסי׳ שי״ח וסימן שי״ב ועב״י כאן ובסימן שמ״ה יבואר אי״ה בענין רה״ר וכרמלית לדידן: