עסי׳ רע״ט עט״ז שם ברע״ט אות ב׳ ובסי׳ ש״ט אות א׳ ואי״ה שם יבואר:

אבל עט״ז בס״א מטלטל ביד וכאן תלוי בחגורה עא״ר אות ט׳. ובתקי״ח א׳ י״ט לענין עירוב יע״ש וה״ה בי״ט בבית כל שאין צריך כלל אין לטלטלו כמו בשבת. טלטול הגט בשבת וי״ט אה״ע סי׳ קל״ו ס״ז המחבר אוסר והר״ב מתיר הביאו שכה״ג בהגהות הב״י אות ג״ד ומגילה מסופק בו ובא״ר י׳ מגילה ככתבי הקודש לכאורה כשחל פורים ביום א׳ והולכין לבית הכנסת במ״ש אם ביה״ש י״ל שבות במקום מצוה ל״ג ביה״ש ע׳ סי׳ שמ״ב. ומיהו יראה להתיר כמ״ש בא״ר ודע דסכין של שחיטה ומילה יש בהן ג״כ מלאכתו לאיסור ואף אם ימצא מי שאין מקפיד ומשתמש בהן דברים אחרים לפעמים מ״מ מלאכתו לאיסור מקרי ע׳ סי׳ של״א במ״א ה׳ וי״ד רס״ו ס״ז א׳ דמוקצה מתחת חסרון כיס כו׳ וה״ה כלי שמלאכתו לאיסור וביה״ש נטלו לצורך גופו ומקומו להרב ברס״ו שם מותר אח״כ לטלטלו שלא יגנוב ולהט״ז ומ״א אסור כה״ג ואי״ה במ״א כאן של״א יבואר עוד:

ותפילין עט״ז וכ״כ המ״א אות י״א וע׳ סי׳ ש״א סמ״ב במקום שאין משתמרין מכניסן זוג זוג אלמא דליכא איסור תורה עכ״פ במניח תפילין בשבת והתירו משום בזיון תפילין וה״ה כאן דשלא יגנבו הוי כבזיון ושרי מדרבנן הטלטול אבל בתה״ד משמע אף ע״ג שלא חיישינן לגניבה שרי וראיה מספ״ק דביצה משלחין תפילין בי״ט כו׳ וי״ל דלהניח בפרהסיא או לשום מצוה אסור אבל אם מניחן כך לשמירה בעלמא כקמיע וכדומה אין איסור אף להמחבר בס״ד ומש״ה לא הוי מוקצה ועב״ח כאן ומ״א ש״א אות י״ב שבת ס״א א׳ י״ל לא יצא לרה״ר אף בעודן עליו מבע״י ומוקצה בעודן בידו שרי לטלטולי כמה עמ״א ז׳ קמ״ל לרה״ר לא יצא דחיישינן כו׳ ואי״ה במ״א אות י״א יבואר עוד:

יש עט״ז ובשי״א אות ה׳ ורע״ט דנר איתקצי ביה״ש מחמת שמן ואף לצורך גופו ומקומו אסור לא מהני כבה משא״כ כאן ועב״י שהרא״ש מתיר ובעל ההשלמה אוסר וע׳ חה״ר שבת קכ״ג ב׳ מדוכה עם שום דוקא שהוא תשמישה דא״כ מלאכה זו מתירתה כקדירה עם תבשיל הא ככר ושאר אוכלין שאין תשמישו בכך אסור וא״כ למאן דאוסר ה״ה קדירה המיוחדת להתבשל בה אם אין בה כ״א ככר ופירות אסורה דהוי מלאכתה לאישור ודוקא תשמיש המיוחד לה שרי וליש מי שמתיר מותר. ויש לראות מוקצה מחמת חסרון כיס אם מותר ע״י ככר ותינוק למאן דמתיר שלא אסרו ככר ותינוק אלא למת בקמ״ב ב׳ באבן שאין כלי הא כל שיש שם כלי ה״ה זה מותר ועמ״א רע״ט ה׳ וצ״ע כי משמע דיליף מוקצה ממוקצה והעד במ״א אות ז׳ בשי״א אות ה׳ בט״ז ולכאורה הט״ז בי״ד רס״ו א׳ לשיטתיה ולעיל כתבנו מזה וכאן אין להאריך:

אפי׳ עט״ז שבת קכ״ד ב׳ הניטלי״ם ובש״ע השמיע ניטלי״ם ובאמת מוקצה מחמת חסרון כיס שנשבר אסור כשנשבר בשבת עמ״א י״ט. ומ״ש מרבא אע״ג דרבא אית ליה מוקצה ואנן קיי״ל כר״ש דלית ליה מוקצה מ״מ קשיא ליה דרבא סובר דשברי כלים נולד עכ״פ הוי דלא כת״ק דסובר דלא הוי נולד א״כ מאן דאוסר נולד בשבת הוי לאסור ע׳ סי׳ תצ״ה וגם למה פסק בי״ט לאסור בשברי כלים ה״ה על המחבר קשה בתק״א ס״ו וי״ל בי״ט חמיר טפי עא״ר ט״ו. וכל זה שסובר דת״ק סובר לאו נולד הוא וחילק בשברי כלים להסקה הוי נולד אבל המ״א ט׳ סובר גם כאן הוי נולד ושרי בשבת ובי״ט אסור נולד יע״ש. והוי יודע דשברי כלים מעין מלאכה מותר מחמה לצל ואם אין ראוין לשום מלאכה מחמה לצל אסור ולצורך גופן ומקומן כ׳ הפרישה דשרי הואיל ואתו לצל מכלי. וכ״נ מלבוש עא״ר ט״ז ומרמ״א שלא יזוקו בהם משמע דאסור אע״ג דאתו מכלי הואיל ועתה אין ראויין הוי כאבנים וצרורות. ואני העני תמה על עצמי דבשבת קכ״ד ב׳ מעשה דרבא דשמעינן מכפר למאני׳ בחרס ורמו רבנן קלא והא לצורך גופו שרי ומאי ראיה רבא לטעמיה ברה״ר אימא מחמה לצל אסור עיין סעיף ז׳ ובירושלמי שם פרק כל הכלים הלכה ה׳ תמן כדי לגרור ראש הכרכר והכין אמר כך הא בחדא ועבה וא״נ במוציא ומטלטל יע״ש במפרש הביאו בחה״ר יע״ש והיינו דמקשה הכי אמר דאם אין בהם לכסות פי הפך אין מטלטלין אף לגופו ומקומו דהוי כאבן ואמאי הא הוי כלי לגרור כרכר ומלאכתו לאיסור עכ״פ לגופו שרי ומשני בעבה א״נ לכלי בעינן פי הפך ואם איתא דגופו שרי רק מחמה לצל אסור מה מקשה מעיקרא לגרור כרכר ודאי הוי כמלאכתו לאיסור וצ״ע. ואי״ה באות י״ב יבואר:

שנשברה עט״ז מ״ש דהתוס׳ פוסקין כר״י כמ״ש בסמוך באות ה׳ מקושיא דרבא אמר אין מסיקין בשברי כלים אלמא הוי נולד דלא כת״ק דאמר דאין זה נולד. ומ״ש אפי׳ מלאכתו להיתר כמ״ש בסמוך הוא בסעיף ד׳ שלא לצורך כלל אסור ומ״מ צ״ע דמחמה לצל נמי שרי כל שעושין מעין מלאכה ומ״ש ברה״ר כו׳ הם כדברי הב״ח דברה״ר הוי נולד ודוקא בחול שרי לת״ק כה״ג אבל המ״א דרך אחרת יש לו באות י״ז יע״ש ופירשתיו שם בעזה״י:

צרורות עט״ז משמע איסור טלטול מוקצה שרי ע״י עכו״ם ע׳ סי׳ רע״ו מ״א י״א ורע״ט ע׳ מבואר דאמירה לעכו״ם במוקצה אסור התם לצורך עכו״ם או טלטול מן הצד כו׳ וה״ה כאן כוונתו כן:

בין עט״ז תוס׳ קכ״ב א׳ ד״ה אדרבה ועמ״ש בכללים בין י״ל זו ואצ״ל זו יע״ש וע׳ סמ״ע וח״מ. ובירושלמי משמע דחולק על בבלי דלתות הבית דרוב״ן (רבותא עיין מפרש) אף בע״ש דלתות כלים דרובה אף בשבת יע״ש ועמ״א אות י״ט. והנה דלתות הבית אע״פ שראויין למלאכה אחרת אסורין ודלתות הכלים אע״פ שאין ראויין כלל למלאכה אחרת מותרים מחמה לצל דעדיין שם כלי עליהם שראוין להתחבר עם הכלים משא״כ בשברי כלים בעינן ראוין למלאכה מה אז מטלטלין מחמה לצל הא אין ראוין אסורים עכ״פ מחמה לצל:

דלת עט״ז המחבר פסק כרי״ף כפי׳ הר״ן דמחובר לקרקע יש איסור תורה כשנוטל מציר ומחזירו לציר משום בונה דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכמו שכתב הר״מ ז״ל פירוש המשנה קכ״ו ויבואר בס״י ואי״ה ואף כלי בתלוש וחברו אחר כן בקרקע הכין הוא ודלת שידה כולי בתלוש ממש מותר ליטול דאין בנין בכלים ולהחזיר אסור משום מכה בפטיש כפירוש רש״י שבת קכ״ב א׳ (ור״ן מפרש דיתקע בונה חייב בכלי דכי אמרינן אין בנין במחזיר כלי שנתפרק וא״צ אומן ואי״ה במ״א כ״א יבואר) ומ״ש מעירובין ק״ב ב׳ דבור ודות חייב חטאת בחזרה אע״ג דכלים הן ותי׳ שמ״ש הב״י לתרץ דברי הר״מ ורי״ף לפי׳ המ״מ הוא כלים ואח״כ חברינהו סוברים דהטעם שמא יתקע ומיהו אנן קיי״ל כה״ג נמי בונה הוי דמחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וא״כ פשיטא דאסור ליטול ולהחזיר חלון וכמ״ש המ״א אות כ״ב והט״ז בשי״ג אות ה׳ ג״כ אוסר ע״י עכו״ם דבישראל חייב חטאת ועב״ח:

אפילו עט״ז הכיסוי אין מחובר לא בטיט ולא בכלי בציר שהפרש יש בין דלתות הכלים ובין כיסוי הכלים שמונחים רק כך ומשו״ה כי יש בית אחיזה מוכח דלמשקל ולאהדורי קאי ולא מיחזי כבונה אבל אין בית אחיזה מיחזי כבונה ולא בונה ממש כיון דאין בציר כ״א מונח כך ול״ד לס״ט דהתם בציר תחוב אפילו בית אחיזה לא מהני דבונה וסותר ממש הוא כלי המחובר לקרקע הוי כקרקע וערש״י ור״ן שבת קכ״ו ב׳ כבונה לא בונה ממש עתו״ש ולא הבינותי דבריו. ומשמע דוקא ליטול הכיסוי מבור ודות אסור באין בית אחיזה דהוי כסותר ובונה הא אם מונחים במקום אחר שרי לטלטל אף באין בית אחיזה דלא מוקצין הם. ומ״ש המחבר והוא שתקנם והכינם לכך הוא פי׳ תורת כלי כתוספות עב״י וממילא דלתות הכלים בס״ח ודאי תורת כלי עליהן מאחר שיש להם ציר כו׳. ואי קשיא כיון דכלי המחובר לקרקע כקרקע ויש בו בנין מ״ה א״כ כסוי תנורא המחובר לקרקע באין בית אחיזה אמאי הא מיחזי כבונה י״ל דכל מגולה לא מיחזי כבונה רק כיסוי הוא באין תחוב בציר משא״כ חבית הקבורה כולו בקרקע גזור באין בית אחיזה אטוי כיסוי בור ודות וחדא גזירה היא. וע׳ לבוש ולשונו צ״ע קצת ובמ״ש בור ודות כולם בקרקע טמון דמשמע דות למעלה קצת מקרקע ומ״מ בנין מחובר הוא מה שאין כן תנור כלי ממש וחברינהו אז במקצת גלוי ל״ג והבן ואין להאריך ואי״ה במ״א אבאר עוד:

וחדשה עט״ז מבואר הוא בש״ג סי״ט ומ״ש הר״ב שם ויחדה יע״ש ובמ״א שם אות ט״ו ועא״ר כאן כ״ז. והנה מחט שלימה מותר ליטול קוץ לגופו ומקומו כמלאכתו לאיסור ונשבר חודה או חורה ויחדה לתשמיש אחר שרי מחמה לצל ככל הכלי היתר ובלבוש השמיט ליטול הקוץ סמך על מה שכתב בריש הסי׳:

מ״ש המחבר בסי״ב שירי מחצלאות כו׳ שבת קכ״ו א׳ ובר״מ פכ״ו ה״ו שירי מחצלאות בכלי שמלאכתו להיתר אבל שירי בגדים שאין גע״ג אסור שברי התנור ככלי שמלאכתו להיתר. הנה מבואר דשירי מחצלאות אף שאין גע״ג שרי וכ״כ א״ר אות כ״א ואמנם מדאמר כמלאכתו להיתר יורה מחמה לצל ואמר זה שיבוא אח״כ שירי בגדים שאין גע״ג אסור מחמה לצל הא לצורך גופו ומקומו מותר כמ״ש לעיל באות ה׳ בשם הפרישה ולבוש ס״ו זכוכית לצורך מקומו והטעם הואיל והוי שם כלי עליו ל״ד לאבן וצרור ושברי תנור בע״ש אע״ג מלאכתו לאיסור השברים מלאכתו להיתר ואם נשבר בשבת הוי מוקצה עמ״א י״ט וא״כ לכאורה הר״מ כהר״א ז״ל סובר והמ״מ לא כ״כ וכמ״ש המחבר סי״ג וצ״ל דהר״א מתיר אף מחמה לצל ואי״ה יבואר לקמן באות י״ב והנה קרומי״ת יורה קנה א׳ ומשו״ה הוצרך לומר שבלו דקרומית חדש לא. ובתוס׳ שם ד״ה מחצלת בחנם כו׳ ולכאורה פחות מגע״ג כזרק לאשפה וכשירי מטלניות להר״מ אלא במחצלאות עומד למלאכה הראשונה גם עתה ומשו״ה מותר ואין להאריך:

טליתות עט״ז הוא דעת הר״א ז״ל דבאין מצוה שרי כמו חרס קטן ראוי לקנח טינא ה״ה זה כ״ה בר״ן עחה״ר משמע מחמה לצל ג״כ הואיל וחזי לקינוח ומפרש מעשה דרבא שבת קכ״ה ב׳ דכפר מנעל בחרס חזי לדידי דלא כרש״י ואף באין בו לכסות כלי חזי לטינא ובס״ז חתיכת חרס וראוי לכלי וכ״ה בר״מ פכ״ו ה״ג ולשיטתיה בר״ו וא״כ י״ל במטלניות שאין גע״ג אסור לגופו ומקומו דמעשה דרבא דמייתי ראיה דברה״ר שרי בראוי בחצר לכלי בהכרח דאל״ה אף לגופו אסרו (דלא כמש״ל בלשון הר״מ ז״ל) וא״כ שמעינן דכל שאין ראוי לכסות פי הפך אסור לצורך גופו שהרי הר״ב אומר כן בש״ב ס״ו במעט חרס הראוי לטלטל וכמ״ש בב״י והט״ז ה׳ לכסות פי הפך הא לא״ה לא ועיין דרישה כאן וא״כ בס״ו היה לכתוב וי״א אף שא״ר לכסות כלי הוא דעת הר״א ז״ל כאן וי״ל ואין להאריך. ע׳ סעיף נ״ב:

כיון עט״ז למלאכתו לאיסור לצורך מקומו שצריך שיהא מקום הדפוס פנוי ללבשו שרי באין שינוי ומותר ליקח הדפים ביד ועב״ח בזה יע״ש. מ״ש המחבר חלוק יבואר אי״ה באות י״ד ומ״א ל״א:

אסור עט״ז שבת קל״ח ב׳ ואיסור טלטול דקורה מלאכתה לאיסור אפילו לגופה אסור בטלטול שמא יתקע ה״ה ספסל למד התה״ד מזה והתיר הט״ז בנשברה ול״ג בל״פ לצורך סעודת מצוה. אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י:

מריש ה״א הא דתנן כל הכלים הניטלי״ם שבריהם ניטלים שבת קכ״ד ב׳ למעט מלאכתו לאיסור והמחבר בס״ו השמיט ניטלים י״ל למעט מוקצה מחסרון כיס עמ״א י״ט א״ר י״ד ומוכח מכירה דנטלו שתיהן או חד (קל״א ב׳) דשמא יתקע הא לא״ה שבריהן ניטלים וכ״ת א׳ ראוי לסמוך וממין מלאכתן הא מעין מלאכת בעינן ניטלין ממש דא״כ ת״ק דאמר שתים אסור שמא יפקע כפירש״י שם הא בלא״ה אסור וקשה דלמא ת״ק נמי משום שאין עושין מעין מלאכתן בשתים ולא לחלק ביתקע בין א׳ לשתים. וצ״ע כעת בזה ובר״מ פכ״ה הלכה י״ב העתיק הניטלים. ושברי תנור שבת קכ״ה א׳ יש ראיה ואי״ה באות י״ו אבאר עוד בזה וכאן אין להאריך. מ״ש המחבר בסי״ו חלוק כו׳ בב״ח הביא גמרא שבת ק״מ ב׳ והקשה דכתונת בסיס לקנה ותירץ דבסיס לא הוי אלא שאיסור מונח על ההיתר לא להיפך וא״כ כלי המונח על פמוט שיהא עומד במישור שרי ולעיל בתחלת הסי׳ כתבנו מזה די״ל דאסור אפילו נטלו מפמוט אסור לטלטל וכאן לא הוי בסיס דהקנה משמש לכתונת לא הכתונת לקנה. ע״ש כלי קיואי של אורגים פירש״י שבת קי״ג א׳ כלי קיואי קני אורגים לא הוי מלאכתן לאיסור דאין מקפיד עליהן יע״ש והמתבאר מדבריו דאי הוי מלאכתו לאיסור אפשר אסור רק שומט הכתונת לא הקנה כיון דאפשר בכך ומש״ע לא משמע כן ובר״מ פכ״ו ה״א ובמ״מ כל שמיוחד לאיסור אף שלפעמים משתמשין היתר מלאכתו לאיסור עא״ר אות מ׳ עמ״א אות ה׳ יע״ש וע׳ רי״ף קיואי חבל דגרדי ובר״ן כפירש״י י״ל חבל גרדי אין מיוחד לאיסור מקרי דראוי לכל משא״כ קני אורגים וע׳ בעל המאור ואין להאריך:

הב״י ז״ל בהוצעתו לסימן זה הביא ששה חלקים במוקצה א׳ חסרון כיס ב׳ מלאכתו לאיסור ג׳ מוקצה מחמת גופו ד׳ כלי מוסר שמונח עליו דבר מוקצה מחמת גופו ה׳ מוקצה מחמת איסור מחובר או מחוסר צידה ביה״ש הו׳ מוקצה מחמת מצוה כנויי סוכה ועצי סוכה. וכבר ידעתי מיעוט ערכי ועניותי ומאומה אין בידי מדרכי הפוסקים אמרתי אלכה לי לאטי אולי אמצא דעת קדושים וה׳ יעזר לי:

א׳ חסרון כיס מוקצה העיד בו מרן המשביר ז״ל שאין בו שום תקנה לטלטלו בשבת וברנ״ט ס״א גיזי צמר שנתנן לאוצר לסחורה מהני יחוד אלא ה״פ כ״ז שהוא בקפידתו ודאי מוקצה הוא אם ייחד מע״ש שרי ודין היחיד יע״ש ברנ״ט ואי״ה יבואר בסי׳ זה ג״כ:

הב׳ מלאכתו לאיסור משמע אפילו עושה מלאכה דרבנן מקרי מלאכתו לאיסור וכ״ת מעות למה אסור דהוי מוקצה מחמת גופו ולא מלאכתו לאיסור לסחור בהן שאסור בשבת י״ל ודאי הכין הוא ועדיפא קאמר דהוי נמי מוקצה מחמת גופו כאבנים דלא חזי למידי כו׳ ולא תורת כלי עלייהו ואסור לצורך גופו ומקומו. ואם יש נקב במטבע זהב או אוזן וראוי לתלותן בצוואר בתו ומ״מ הקצה לסחור בהן אז י״ל דלא הוי מוקצה מחמת גופו רק מוקצה מחמת מלאכתו לאיסור ושרי לגופו ומקומו עמ״א ש״א מ״ה וש״ג סכ״ב ומ״א ח״י ואי״ה יבואר לקמן סכ״א מזה וכלי שמלאכתו לאיסור עפ״י הרוב ומיעוטא משתמשין בו היתר אם ניזול בתר הרוב ועמ״א אות ט׳ ובכה״ג בהגהות הטור בשם ש״ג יע״ש ובחה״ר שבת קכ״ג מדוכה שיש בה שום דמותר הטעם בקדירה המטלטלת עם התבשיל הואיל ואיסורה שמשתמש לאיסור ועכשיו משתמש היתר יע״ש משמע קדירה שמבשלין בה ריקנית מחמה לצל אסור אע״ג דלפעמים נותנין בה פירות וכדומה הואיל ורובה לבישול הוי כלי שמלאכתו לאיסור עמ״ש בסי׳ רע״ט בזה וכ״ש כלים שמבשלין בהם ט״ע וקאווי שאין מיוחדים כ״א לבישול ריקנית אסור מחמה לצל. ורחיים של פלפלין וקאוי שיש בו בית קיבול לבשמים ג״כ עסי׳ ש״י ס״ק ומ״א כאן א׳ ואי״ה שם יבואר ומדברי חה״ר משמע כלי מלאכתו לאיסור אע״פ שאין עושין בו מלאכת איסור כ״א שממילא איתעביד אסור וה״ה מעות ונר אבל יש מחלוקת בזה כי י״א דוקא שעושין בו בידים מלאכת איסור כקורנס וכדומה וברע״ט כתבנו מזה.

הג׳ מוקצה מחמת גופו שאין שם כלי עליו כלל כאבנים וכדומה ויש בו י״ג דרכי היתר כמו שחשבן הב״י ז״ל. ומשמשי הכלים ככלים הם כמו חצובה שמניחין עליה קערה וכדומה קורין בפולין (פראוו״דע) דלאו דוקא שיהא בית קיבול או כלי בפ״ע. וחצובה שמיוחדת להניח עליה קומקום לבישול הוי מלאכתו לאיסור ואין שרי כ״א לצורך גופו ומקומו.

הד׳ כלי היתר שמונח עליו כלי איסור מוקצה מחמת גופו הוא הנקרא בסיס כבסי׳ ש״ט ס״ד כ״כ הב״י ולביש ואם כלי שמלאכתו לאיסור מונח עליו צ״ע אם הוי בסיס דלצורך גופו ומקומו שרי לטלטל מלאכתו לאיסור י״ל דהתחתון לאו בסיס הוא. ואם מונח עליו מוקצה מחמת חסרון כיס אם מותר לנער בשוכח כפי הנראה דחסרון כיס חמור מכולם ואין לו שום היתר כמ״ש בב״י ואלו בקליפי אגוזים מנער הטבלא וה״ה בסיס כו׳ וטלטול מן הצד לצורך דבר המותר משמע בחסרון כיס לא מהני כל זה ואף נענוע בגופו אין היתר בחסרון כיס א״כ מה יושיענו שוכח דאיתקצי ביה״ש בשלמא בהניח בשכחה מוקצה מחמת גופו עליו לא איתקצי ביה״ש דיכול לנערה ג״כ ביה״ש משא״כ כה״ג ואי״ה יבואר עוד. ובסיס דאמרן עמ״א ש״ט ו׳ במניח זע״ז כך אם הוי בסיס ואי״ה שם יבואר. ואם מניח כלי היתר על פמוט ולמשקל שלא יכרע לצד אחר הפמוט אם נאמר דהכלימשמש לאיסור והוי בסיס הכלי היתר אף לאחר שכבה הפמוט וכדומה עשו״ת אבן השוהם סימן נ״ג ושם לא הבנתי שכתב אם מניח שיהא בקו השוה אסור ליגע כתי׳ הב׳ של תה״ד ונתכוין למ״ש תה״ד סימן ס״ז ביצה צריך שיכפה כלי שלא יגע בביצה דלצורך מוקצה אסור הנגיעה וכחן נוגע רק במפתח ולצורך המפתח ולדידי נראה דזה בסיס דל״ד מונח תחתיו כל שמשמש לאיסור הרי הוא כאיסור ועדיין צריך עיון. ואי״ה יבואר עוד לקמן די״ל מונח תחתיו בדעתו להניח שם איתקצי מה שאין כן זה:

הה׳ מוקצה מחמת איסור שהיה ביה״ש אפי׳ סר אח״כ אתקצאי לכולא יומא ואפי׳ מחמת איסור דרבנן נמי איתקצאי ובהיות כי דברים ארוכים המה ואין הזמן מספיק כעת אי״ה אראה לבאר לקמן מזה. ועמ״א י״א וי״ב בשופר. ובעט״ז י״ד מדין בסיס ומלאכתו לאיסור יע״ש בזה:

גם עט״ז והיינו אף שישב בע״ש עליו בסמיכה דמותר לטלטלו אפ״ה אסור להכניס הרגל כך ברפוי גזירה שמא יתקע עמ״א אות כ״א בכלי:

אבל עט״ז ממרוצת דבריו נראה כפירש״י קכ״ה ב׳ ד״ה צאו ולמדום שלא ליגע למחר שאין מעשה חשוב מועיל לאבן לעשותו כלי והוא גי׳ הב״י בספרו הארוך ועמ״א מ״א (ע׳ גי׳ רש״ל ובעל המאור ומלחמות) והיינו רבי אמי לטעמיה במניח אבן עפ״י חבית בסיס אלמא אין אבן נעשה כלי אף במעשה רבה בדבר שאין עומד לכך ושאני חריות וז״ש המחבר אבל נדבך כו׳ ואמנם הר״מ ז״ל פכ״ה הלכה כ״א נדכך של אבנים שחשב מבע״י אם למדום מותר יורה דחישב ולמדום הוי מחשבה עם מעשה שרי אף לטלטול למחר ממש דאי כפירש״י חישב למה לי הא מוקצה מותר בנגיעה עמ״א מ״א והמחבר שינה מלשון הר״מ ז״ל שהטיל תנאי חישב ולמדום והזכיר בתורת רבותא אע״פ שחשב אסור אא״כ למדום משמע לכאורה כפירש״י דאסור בטלטול לאחר או אפשר הואיל ואמר חריות אמר כן ואי״ה במ״א יבואר עוד:

אמר ההדיוט הכותב עוד רגע אדבר בדיני כלים המוקצים למ״ש לעיל באות י״ד והוא דיש לספק כלי שמלאכתו לאיסור ונשבר וראוי להיתר נאמר דלא עדיף מכלי דאתא מחמתיה או דילמא כל שנשבר בע״ש ומלאכתו להיתר שרי ובשבת אסור דאיתקצי ביה״ש א״ד דוקא חסרון כיס הא מלאכתו לאיסור לאו מוקצה ממש ביה״ש דעכ״פ חזי לגופו ומקומו ונשבר בשבת י״ל השברים מלאכתו להיתר ומחמה לצל נמי שרי והנה במ״א י״ט י״ל מוקצים ממש ובא״ר י״ד בשם ע״ש מפורש אומר דמלאכתו לאיסור ושברים להיתר אין מטלטלין רק לגופו ומקומו ולי העני יש בזה מעט עיון כמו שאגיד כי הר״מ ז״ל פ״ו ה״ו שברי תנור ככלי שמלאכתו להיתר והוא דברי הרי״ף רביה הביא ברייתא קכ״ה א׳ שברי תנור כו׳ כרבי מאיר ומשמע מפורש שם נשבר בשבת ובר״ן דקמ״ל כחו דר״י טפקא יע״ש ואם נאמר שכוונת הר״מ ז״ל כן מבואר ההיפוך שמלאכתו לאיסור ונשבר בשבת שברים מלאכתו להיתר ושרי ונפשוט ב׳ ספיקות. ואם נאמר שנשברו בחול נקוט מיהא פלגא בידך וקשה מה פריך מה קמ״ל הא קמ״ל דבמלאכתו להיתר הוי ולא אמרינן לא עדיף מגוף הכלי גם להר״מ מה קמ״ל דטפקא להודיעך כחו דר״י ואיהו ז״ל פסק כר״מ פכ״ה הי״ב. גם תדע בגמרא שם ככל הכלים הניטלים בחצ״ר יורה כב״ח עמ״א י״ז להב״ח בנשברה בשבת ברה״ר אין מטלטלין יע״ש. גם תדע אם עושה מעשה טפקא למ״ד נולד אסור בי״ט ברצ״ה ונאמר כמ״ש המ״א בס״ו דנולד היה אלא לת״ק נולד שרי בשבת א״כ לכאורה בי״ט בשעשה טפקא שרי וז״א דע״כ ר״מ ור׳ יהודה הלכה כר״מ כאן הואיל וסתם מתני׳ ומחלוקת בברייתא הלכה כמשנה כמ״ש הרי״ף כאן משא״כ טפקא לית טעם במשנה הלכה כרבי יהודה בזה. והבן זה. ובאבן וצרורות יבואר אי״ה עוד במ״א:

להבריח עט״ז מכבדות דבר תלוש אין בו איסור קמיטה בתלוש ומלאכתו לאיסור בקרקע שאין מרוצף עסי׳ של״ז ושברי כלי הרי הן ככלים כהן גופן ואם כן לכאורה שרי ע״י עכו״ם לקטום שרביט ממכבדות ולצורך גופן לז״א ממ״נ אם אין כלי דלא אמרו אלא כל הכלים הנטלי״ם בשבת שבריהן נטלים א״כ אסור ואם הוא כלי כמו מכבדות וגם שע״י קיטום זה מתקנו לכלי אסור דמשוי ליה מנא ועמ״א אות מ״ה משמע בלא״ה דבעי יחוד מבע״י י״ל ענף מדקל משא״כ ענף ממכבדות ועתו״ש ולמ״ש י״ל:

מנער עט״ז בש״י ס״ח כנונא ושי״א פ״ה טלטול מן הצד מוקצה לצורך דבר המותר שרי הא לא״ה אסור וניעור גרע מטלטול מן הצד עתו״ש. הא לדחוף מוקצה בקנה שלא לצורך מקומו אסור טלטול מן הצד עא״ר אות ס״ב ואי״ה בשי״ד יבואר ועמ״א רע״ט אות ט׳ טלטול מן הצד לצורך גופו מותר דכ״ש הוא אם לצורך מקומו מותר כ״ש לצורך גופו דקיל טפי ע׳ שבת קכ״ד ב׳ די״א לצורך גופו אין וא״כ כל שמותר למקומו כ״ש לצורך גופו ואי״ה במ״א יבואר עוד:

התקינן עט״ז ודמיא לחריות במחשבה סגי ועמ״א אות נ״ג דקש שלנו סתמא לשכיבה או למאכל בהמה ואין צריכין מחשבת ואי״ה שם יבואר וכאן אין להאריך:

דחזי עט״ז הביא דברי הטור ופי׳ בו הב״י כמ״ש בש״ע דמה שסיים הטור לכלבים לתפוח הא בשר תפל הטעם לא מצא והיינו באין דעתו למשדייה לכלבים דודאי אי לא חזי לאומצא אין מטלטלו בשת דבשכ״ד ס״ז מיירי ברוצה ליתן לכלבים והוא האמת ותי׳ בזה קושיית הב״ח יע״ש. ובגמרא שבת קכ״ח א״ב ת״ר בשר תפל ומליח שרי דג תפל אסור וסתמא כר״ש ה״ג בגמרא ופירש״י דג תפל לכלכים לאו דעתיה למשדייה והיינו לר״ש אסור דלאו דעתיה למשדייה ול״ד לנבילה דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים בנתנבלה היום דדעתיה למשדייה וה״ה בשר תפוח שנסרח היום בשבת שרי מה״ט לר״ש ובשר משמע אף דבהמה תפל נמי שרי ולפ״ז הא דאמר שם לר״ח בשר תפל אסור ובר אווזא דחזי לאומצא הא בשר בהמה לא חזי לאומצא צריך ליישב דלרבי יהודה דאית ליה מוקצה וכל מידי דראוי לדבר מה ואדם אין מחזיקו לכך אלא לדבר אחר שאין ראוי בשבת הוי מוקצה כבשר בהמה תפל דאע״ג דראוי לאומצא ע״י הדחק מ״מ אין מחזיק כ״א למלוח ולבשל ולזה מוקצה ביה״ש ואסור לטלטל כ״א בר אווזא דעומד לכך באומצא וברייתא דמתיר בשר בהמה ג״כ תפל סתמא כר״ש. ואני ההדיוט מבין מדברי אדונינו ז״ל שהוליד מכאן דין חדש דלר״ש כל שראוי לדבר אחד כמו לכלבים אפי׳ דאין דעתיה למשדייה לכלבים שרי בטלטול כמו בשר בהמה ואין מחזיק לאומצא הואיל וראוי לאומנא שרי בטלטול ולפ״ז דג תפל (מ״ש בדב״ר תפל ט״ס וצ״ל דג תפל) ע״כ דלא כפירש״י שם דאין דעתו דלר״ש אף כה״ג שרי אלא כתוספות ד״ה ד״ג דאף לכלבים אין ראוי דג תפל וכמ״ש בד״ה בשר והשוה דעת רש״י לתוס׳ דכ״ע לר״ש אף דאין דעתיה למשדייה לכלבים שרי כל שראוי לכלבים ודכ״ע רש״י ותוס׳ ל״ג וסתמא כר״ש ורש״י נתכוון כתי׳ הב׳ בתוס׳ ד״ה דג דלאו דעתיה כו׳ כר״מ דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים לפ״ז הטור יפה עשה דסיים דג תפל אסור שא״ר לכלבים לדידן כר״ש ע״כ הכין היא כתי׳ א׳ של תוס׳ ד״ה דג והמחבר השמיט ולא סיים בדג רק שאין ראוי והלבוש ז״ל כתב בביאור דג תפל לכלבים לאו דעתיה למשדייה סובר דיש הפרש בין ראוי לכלבים דכל דלאו דעתיה אסור דא״ר עתה לכלום משא״כ הראוי לאדם באומצא אע״פ שמחזיק לאכול מבושל וכדומה מ״מ לאו כאבן דמי דמ״מ ראוי הוא לו ודומה לדבר שבא חוץ לתחום דמותר בטלטול הואיל ולחבירו מותר כבסי׳ תקט״ו אע״ג לדידיה לאו ראוי כעת כלל ה״ה כה״ג דמ״מ ראוי הוא לכמה כ״א באומצא וה״ה איהו נמי אי בעי כו׳ לר״ש שרי ולרבי יהודה בר אווזא שרי דמחזיק לכך הוי משא״כ בשר בהמה דלאו מחזיק לכך הוי מוקצה. ודג מלוח יוכיח גדול דאין מחזיק לכך עבי״ד סי׳ קי״ז סי״ב דג גדול מלוח אין נאכל חי כ״א ע״י הדחק בש״כ אפ״ה שרי כאן לר״ש כיון דמ״מ ראוי הוא לאדם משא״כ באין ראוי כ״א לכלבים ולא דעתיה למשדייה לכלבים סובר הלבוש דהוי כאבן אף לר״ש כפירש״י וגרס וסתמא כר״ש. והיינו דבר הראוי לאדם אבל מין הראוי רק לבהמה מטלטלין אע״פ שאין נותן להם עתה כל שמצוי כבסעיף כ״ט. והנה רש״י ע״ב בשר תפל מסריח כו׳ לחיה עם שלעיל כתב מאן דגרס תפוח היא היא הא תפל לחיה לר׳ יהודה לא ובתוס׳ שם ד״ה בשר כר״י לחיה כו׳ משמע לרש״י לא ס״ל כן ולתוספות צ״ל פלוגתא דר״ה ור״ח באין לו חיה וא״כ דברי הלבוש מחוורין כשמלה ולבושיה כתלג חוור. ומיהו התוס׳ ע״ב ד״ה הן פירשו דתליא אי ב״י מלכים הן ואפשר מש״ה לא רצה לפרש רש״י תפוח תפל לחיה דדוחק הוא לומר דברייתא כמ״ד ב״י מלכים הם ואף דפוסק כר״ש בשבת וי״ט כבסי׳ תצ״ה מ״מ דוחק לו לומר דסבירא ליה כב״י מלכים כו׳. וא״כ אף למ״ד מוקצה בי״ט אסור בשר תפל ויש לו חיה נמי אסור לר״י לדידן דקיי״ל לא כב״י מלכים הן כמבואר:

ועדיין יש לנו לומר שהפרש יש בין בשר חי מבהמה שנחתך וצריך הדחה ראשונה כבי״ד סי׳ ס״ט מפני דוחק הסכין ופירש דם משא״כ בר אווזא לית ביה דם ע״ג העור ואפשר לאכול בלי הדחה ראשונה ועמ״א שכ״א אות ז׳ יע״ש בהדחה ראשונה בשבת מרכך הבשר יע״ש וא״כ י״ל דבגמרא מחלק בין בשר בהמה לבר אווזא בלא הודח הדחה א׳ ובש״ע מיירי תפל שאין מליח הא הודח הדחה א׳ וע׳ עט״ז וז״א דאף בר אווזא אסור לאכול כך בלי הדחה א׳ מדם שבפנים ואף דכתכנו בפריי לי״ד ס״ט בעוף בלי הדחה א׳ י״ל דהוי ששים דבצד חוץ עור לית ביה דם כ״א מצד פנים עי״ד ס״ט ס״ב וס״ט מ״מ בלי הדחה א׳ א״א ואין להאריך:

אין עט״ז ביצה כ״א ב׳ ומ״א אות ס״ב ותיקן הלשון כדי להוציאך שיסמוך על זה וה״ה אף דאין עושה כן אסור ודיעבד אף שעשה כן אין קונסים ומש״ה נקיט המחבר כדי להוציאו משום סיפא וכחא דהיתרא מהדר. ומיהו לזמן עכו״ם בשבת שרי כבסי׳ שכ״ה ס״א ועסי׳ של״ה ס״ח ואי״ה בש״י ס״א ושכ״ב ושל״ח יבואר עוד בזה:

אסור עט״ז ושבת קכ״ה ופ׳ כירה בעודן עליו אסור לטלטל כו׳ ורש״ל בתשובה ומ״ש בסמ״ג צידה פטור אבל אסור היינו לצודם לחדר הא ליטול ביד בלא״ה אסור משום מוקצה ואף לאחוז בצווארן אם לא משום צער ב״ח כמ״ש באות כ״ג הא לא״ה אסור:

אם עט״ז וכ״כ המ״א אות ס״ח כבשי״א סעיף ז׳ ותרנגולת אף זה אסור וע׳ באות כ״ב ואי״ה במ״א יבואר עוד וכאן אין להאריך:

וכבר נתבאר עט״ז הגירסא לפניו רק וכבר נתבאר ופירש דהר״ב הגי״ה דכבר כ״כ המחבר בסעיף מ״ב אם צריכין הב״ח לכך הא לא״ה אסור אפילו בטלטול מקצתו כו׳ וכ״ה בש״ע נ״ץ וכבר נתבאר ותו לא אבל בד״א כתוב לאמור וכבר נתבאר בס״ג והיינו שהר״ב כתב שם לומר דאפילו ליקח דבר היתר המונח על הפמוט ועסי׳ תקי״ג במ״א ב׳ ורס״ה ד׳ וא״כ אין שייך לומר וכבר נתבאר ולומר אריש דבריו ולפי הנוסחא בנ״ץ וט״ז קאי אסוף דבריו דטלטול במקצת שמיה טלטול ע״ז הגיה דכבר נתבאר כו׳. ומיהו בסמ״ג ג״כ הגיה הר״ב וכבר נתבאר ריש סי׳ זה בס״ג בהג״ה ומ״מ כאן בקצת דפוסי ש״ע לא סיים בס״ג. ותנאי בעינן בנגיעת מצוה כמ״ש בש״י ס״ו ותקי״ו ורס״ה במ״א ד׳:

ואפי׳ עט״ז שבת מ״ז א׳ ותוכן כוונתו דלקולא דוקא בגדי עניים לעניים שלש אצבעות ואף העשיר בבית העני גרור אחר בע״ה העני ושרי לטלטל אותו הא עשירים שחוץ לבית אין מטלטלין שלש על שלש דלא חזי להו אבל לחומרא שלש על שלש בבית העשיר אסור לטלטל אף לעניים שחוץ לבית העשיר וז״ש הר״ן ס״פ כירה מהא שמעינן כו׳ והא פשיטא הוא דמדפריך קרטין מי חשיבי ולא היה לרבי רומנוס לטלטל משום עושרו של רבי אלא דמהא שמעינן דאף חוץ לבית אסור דמוקצה לבע״ה מוקצה לכל העולם וכמ״ש הר״ב בס״ז דהושלך לאשפה אף לעניים משמע אף שחוץ לבית אסור דבתר בע״ה שהיה שלו אזלינן. והנה התוס׳ בקכ״ז מחלקין בין היכא דאיסורא רביע עליה אז אין הולכין אחר בע״ה ומש״ה תרומה ביד ישראל בעליו שעדיין לא נתנו לכהן אפ״ה שרי הואיל וראוי לכהן וה״ה דמאי מה״ט שרי דחזיא לעניים ולרווחא אמר שם דאי בעי מפקיר כו׳ ואף דאין דעתו ליתן לאחר הואיל וחזי ליה לאחריני ומה״ט פירות חוץ לתחום בשכ״ה ס״ח מותר בטלטול אף למי שהובא בשבילו הואיל וחזי לאכילה לאחריני. משא״כ דבר שאין ראוי לשום אדם כ״א לכלבים ולחיה אם דעתו למשדייה ליה שרי בטלטול ואם לאו אסור ע׳ אות ך׳ ואם הוא שרי לעכו״ם דינו כמו לחיה אם דעתו ליתן לו שרי וא״ל אסור ועמ״א תמ״ו אות ג׳ בחמץ בשעה ה׳ או חלבים יע״ש וא״כ י״ל דוקא בדעתו ליתן לעכו״ם שרי הא לא״ה אסור ופירות טבל ודמאי ותרומה טהורה ער״מ ז״ל פכ״ה הי״ט וך׳ ושם נאמר דמאי הואיל וראוי לעניים כו׳ וסובר לרווחא דמילתא נקיט וטבל י״ל אע״ג דרצה ליתן לעכו״ם אסור דאסור בהנאה של כילוי אסור. ועמ״א אות ע״ט ושם יבואר עוד אי״ה וכאן אין להאריך:

דיני בסיס אי״ה יבואר בסי׳ ש״ט וש״י ס״ח בזה:

משקה שכר בצלוחית מעורב עם שמרים אין ראוין כלל לשתייה ל״מ בשבת אחר שיצללו אין מוקצה לח״ש אפילו ביה״ש כגמרו ב״א וסתם קדירות רותחת ומיהו בעודו כך אין לו דין אוכל בסעיף ד׳ רק מחמה לצל והבן: