שהן עט״ז. מחלוקת י״א הוא מ״ד ס״ג דאות מצה וסוכה ומ״ד ס״ל איסור מלאכה דוקא וי״ל עוד מ״ד ס״ל חה״מ מ״ה אסור בקצת מלאכות ומ״ד ס״ל מן התורה מותר רק מדרבנן אסור בחוה״מ עסי׳ תק״ל מ״א א׳ ועא״ר אות ב׳ דהזוהר לשיטתיה דחה״מ מ״ה אסור יע״ש מה שהקשה א״ר א׳ מיו״ד רס״ה (בש״ך כ״ד) דאין לחלוץ תפילין עד אחר המילה דנקרא אות ותפילין אות אדרבה מזלזל באות המילה י״ל דאנו בחול מניחין תפילין אע״ג שיש לנו אות מילה כמ״ש לבוש בסי׳ כ״ט דשני עדים בעינן ודי בכך ובשבת יש מילה ושבת והם דברי סמ״ג ואבודרה״ם הביאותיו שם:

וכן עט״ז. הסכים שלא לברך בחה״מ ועוד דאי מברך נראה מתכוין למצוה ושמא אין מחויב ועובר נמי בל תוסיף משא״כ כשאין מברך ומניח מספיקא לא שייך בל תוסיף כל שעושה מספק עמ״א אות ב׳. ומ״ש לחולצן קודם הלל עכשיו נהגו לסלקן אחר קדושה של תפלח י״ח ומ״מ צריך לכוין לשמוע חזרת התפלה. ויראה תפילין ר״ת אין להניחם בחה״מ כי הזוהר מפליג בעונש ודי בתפילין דרש״י וס״ס נמי הוי שמא הלכה חה״מ פטור ושמא הלכה כרש״י:

והנה שבת אות היא ביני וביניכם ותפילין והיו לאות על ידך פי׳ עי״ז אנו עבדיו ית׳ דעבד נושא חותם המלך הלכך בשבת יש אות אחר וי״ט אע״ג דלא כתיב אות שבת אקרי אבל חה״מ לא איקרי שבת עי׳ רש״י מנחות ל״ו ב׳ שהן עצמן אות דכתיב אות היא וזה בשבת (שמות ל״א י״ג י״ז) ואני ההדיוט הכותב לולי דמסתפינא הייתי אומר מה דכתיב (ראשית א׳ י״ד) והיו לאותות ולמועדים אותות היינו ימים טובים נקראו אות ומועדים היינו ראשי חדשים דר״ח נמי מועד אקרי וע׳ הלכות ר״ח סי׳ תי״ט יע״ש בטור ולבוש וא״ש והיו המאורות לאותות לי״ט שנקראים אותות ולמועדים ר״ח ורש״י פירש כשהמאורות לוקין כו׳: מ״ש הט״ז ברכה בחשאי א״ר תירץ מפני המחלוקת שי״א לברך וי״א שלא לברך כמו בשכמל״ו דאומרים בחשאי כו׳ יע״ש והלבוש תירץ דצריכין אנו להורות שיש אות בח״ה קצת יע״ש בלבוש: אם רשאי להפסיק בח״ה בין ש״י לש״ר עסי׳ כ״ה במ״א אות י״ז יע״ש: