דקי״ל עט״ז בשבת קי״ל כר״ש במוקצה מדעת דשרי ואף נולד יש מתירין ומאוס נמי עסי׳ רע״ט במ״א י״ג תורת כלי ועץ שתולין בו כיון שיחדה לכך הוי תורת כלי עב״ח ומשמע דוקא לצורך גופו לא מחמה לצל וער״מ פכ״ה הי״א אם הוצרך להם היינו גופו ומקומו ור״ש דמתיר הכין הוא ובנר שהדליק באותו שבת אוסר ר״י אף לגופו ומקומו עסי׳ רע״ט ס״ב ודרישה כתב בפשיטות ר״ש מתיר מאוס מחמה לצל וצ״ע. ולענין הקושיא שלו תי׳ הט״ז בשי״ח ב׳ דאלו היה כן ביה״ש היה שרי יע״ש ועסי׳ שכ״ד בס״ז נבילה שנתנבלה היום ושם אבאר אי״ה ולפ״ז זרק סכין לנועצה בכותל ותלוש ושחטה כדרכה די״ל דאין בו מלאכת שבת ואפי׳ שוגג לא הוי ולא מחייב חטאת אפ״ה אסור בו ביום משום מוקצה אבל המ״א בשי״א אות ד׳ בשם המ״מ פ״ב דנר דחוי בידים ועא״ר שי״ח אות {ז׳} בשם מ״ה י״ט א״ב כ״כ בפירוש דוקא דחאו בידים אסור וכ״כ הלבוש בשי״ח ועא״ר שם אות ז׳ ומחובר שאני ואי״ה שם יבואר. והפרישה בכאן הקשה משי״א ועמ״א שם אות כ״ב דהקשה מכאן לשם ואפשר דודאי מוקצה מחמת איסור דרבנן נמי אסור בטלטול כדמוכח כמה שמעתין הא לאכילה לא מסח דעתיה ממה דראוי לאכילה כמ״ש הב״ח לחלק בין חטים שזרען ובין נר שכבה ובחידושינו הקשינו דמותר השמן שבנר תוכיח דראוי לאכילה ואפ״ה אסור וי״ל שמן איסור ד״ת לר״י מכבה משאל״ג משא״כ חטים שזרען ונתכוין לזריעה י״ל רק איסור דרכנן כה״ג לא אסח בראוי לאכילה א״נ שמן אסח דעתיה מיניה ונר עומד ומצפה מתי יכלה השמן משא״כ שמן הוי ככוס ועששיות ולפ״ז זרע מאכל בהמה וכדומה שאין ראוי לאכילת אדם ונתכוין לזריעה י״ל אע״פ שנטלן גוי או פיזרן הרוח כמ״ש הפרישה אסור בטלטול כבשי״א ס״ח ויצא לנו הדין בן פקועה שטעון שחיטה מדבריהם ונשחט בשבת שלא בכוונה זרק סכין לנועצה כו׳ אף להט״ז בשי״ח ב׳ שרי כה״ג אבל בשוגג אסור אף בדרבנן מההיא דסילון של אנשי טבריא וכדבעינן למימר בשי״ח אי״ה ועדיין צ״ע ואי״ה בשי״א ס״ח ושי״ח יבואר עוד בזה:

דאין עט״ז בשכ״ה ס״ו ובט״ז ד׳ ומ״א י״ב ואי״ה שם יבואר הטעם. והנה נר עכו״ם שהדליק ביה״ש וכבה י״ל דשרי לישראל לטלטל אח״כ בנתאכסן בבית עכו״ם דתרתי בעינן מוקצה מדעת ודחייה בידים הא דחייה לחוד לא מחטים שזרען ומוקצה לבד לא מפצעילי תמרה עב״ח או משי״ח השוחט לחולה שנחלה היום מותר לבריא ובש״ע ס״ד בהג״ה אין אדם אוסר של חבירו שלא מדעתו ק״ק פשיטא דהכין הוא דדחייה בעינן וא״כ נר עכו״ם ל״ש דחייה בידים ואין הכן לעכו״ם ואם ישראל נתאכסן בבית עכו״ם והניחה מפה על השולחן לכבוד שבת ועכו״ם הניח נר עליו ביה״ש וכבה י״ל דהמפה בסיס דניחא ליה בכך עמ״א ש״ט ח׳ ולומר לעכו״ם ביה״ש טול נר שלך מכאן אסור דלצורך ישראל הטלטול אסור ול״ד לש״ז סכ״א עשה מלאכתך דשרי וברע״ו ורע״ט אות ט׳ יש להקל כאן. ואם המפה של עכו״ם י״ל אין הכן בשל עכו״ם. וצ״ע ועט״ז ש״ט אות א׳:

חזר עט״ז עסי׳ ש״ח מ״א ז׳ ובשל״א במ״א אות א׳. ומ״ש שפוד בתקי״ח ס״ג שאין כל ול״ד לעץ שתולין בשר דמיוחד תמיד לכך משא״כ עץ שבאקראי לקח וצלה בשר והוי יודע דהרא״ש ביצה כ״ו כתב דבשל סופרים הלך אחר המיקל משמע מטעם ספק דרבנן לקולא ולפ״ז כשנולד עוד ספק לאיסור עסי׳ רע״ט וכדומה למ״ד ס״ס בדרבנן לחומרא אסור ובאר הגולה ו׳ ציין נפשטה אבעיין ובר״ט בתשובת הרשב״א משמע תחלה משום ספק דרבנן לקולא וצ״ע:

אבל עט״ז בב״י כתב דפשוט הוא והיינו ממ״ש בס״א פצעילי תמרה מותרים ה״ה כאן ודוקא דחיין ולא חזי הא לא״ה שרי. הא דכתב המחבר בס״ד גרוגרות כו׳ וידעו אח״כ שביה״ש ראוי היה שרי בחידושינו ביצה כ״ו ב׳ כתבנו ממ״ש רש״י בשם שאלתות דוקא כה״ג דכ״ע של בעלים העלוהו לגג לייבש וכל שעה עומד ומצפה לכך כל שיבש ביה״ש ולא ידעו שרי הא איסור שנפל להיתר לח ולא היה ששים ונתיסף אח״כ קודם שבת ע״י חש״ו ובלח לא שייך נ״נ בה״מ או נתוסף כנגד כל היתר ולא ידעו בעלים י״ל הואיל ול״ש עומד ומצפה אסור ובלבוש כתב מוקצה בטעות לא הוי מוקצה משמע אף כה״ג וצ״ע. וע׳ תצ״ח ט״ז ט׳ ומ״א ח״י ופריי לי״ד צ״ט בשפתי דעת יו״ד ושבת י״ל דמותר כבשי״ח ס״א בהמה כחולה שנחלה בשבת דלא דחייה בידים ובאנו למחלוקת מ״א שם וט״ז אות ב״ד ועדיין צ״ע ואי״ה בשי״ח ותצ״ח יבואר עוד:

ובלבד עט״ז עמ״א תקי״ג אות ב׳ דזה דעת המחבר וסתם אף שאין עגול משא״כ להר״ב ועט״ז שם אות א׳ סובר דהיינו לטלטלה ממש הא לא״ה שרי וע׳ לבוש שם ועסי׳ רס״ה במ״א אות ד׳ וש״ח בס״ג:

שמונח עט״ז במניח בסיס והיא גופא אסור אף לגופו ומקומו כמו אבנים ומעות וכדומה שעליה:

אפי׳ עט״ז והמחתה גופא מלאכתה לאיסור וג״כ אין שרי אפי׳ באין עליה שברי עצים כ״א לגופה ומקומה:

אבל עט״ז דאין מוקצה לח״ש ומותר בתנאים שנתבארו כאן: