מתקן מנא עט״ז כתב דמשמע דפתח דהכא דמתקן מנא הוא רק דרבנן. ולא הבינותי דביצה ל״ג ב׳ רש״י ד״ה ולית ליה לר״א כו׳ דכי מכוין לעשות כלי יש חיוב ד״ת דמשני במוסתקי דרעועה לא גזור דיתכוין לעשות כלי וכן כתב התוס׳ בשבת קמ״ו א׳ ד״ה שובר דלא חייס עליה כו׳וכ״כ הרא״ש שם הביאו המ״א ג׳ א״כ מבואר דאם מתכוין לעשות כלי בסכין או בסייף חייב חטאת אף לרבנן דר״א בביצה דוקא ביד סברי שבות ושאני נקב כל דהו דמכוין רק לפתח כל שאין עשוי להכניס ולהוציא רק להכניס לחוד או להוציא לחוד לית ביה איסור תורה משא״כ כששובר בסכין וסייף ומצמצם שיהיה כלי בכך יש בו חיוב חטאת ומיהו התוס׳ ביצה שם ד״ה כי תניא מפרשי דלא חיישינן לתקון כלי דשמא יקלקל והכל ענין א׳ אבל עוד פירשו במוסתקי אף אם מכוין לעשות כלי בכך אין זה תיקון כלי ולית איסור תורה הואיל ודבוקה בשברים לית כאן איסורי תורה ומ״מ אין למילף מההוא דנקב כל שהו דהתם רק לפתחא מכוין וכאמור וצ״ע:

ואגב גררא ראיתי להזכיר קצת בקצרה הנה הר״ן ז״ל פי׳ דשובר חבית מיירי בשלימה וקטן שאין מחזיק ארבעים סאה לית ביה בנין וסתירה הא גדול אסור ולא הבינותי דאם הטעם דמקלקל פטור ומותר משום צורך שבת ה״ה גדול דמותר אין חייב אלא ע״מ לבנות עכ״פ ע׳ שבת ל׳א ב׳ וכ״פ הר״מ ז״ל פ׳ עשירי הט״ז מה״ש וא״כ גדול נמי כל דרך השחתה פטור ומשום צורך שבת שרינן ואם נאמר דמקלקל ע״מ לתקן הוא לאכול הימנו לא חשיב מקלקל כמו הקורע בחמתו וכדומה א״כ קטן אמתי שרי משום מקלקל כמ״ש שם הר״ן ז״ל. אפשר מתחלה כתב פירש״י ואח״כ כתב מיהו הוא פירושו דלאו משום מקלקל הוא אלא הטעם בקטן אין בנין בכלים אבל גדול כו׳ וצ״ע. ויש לפרש דבגדול הוי אב מלאכה בונה וסותר לא התירו משום צורך שבת אף מקלקל משא״כ בקטן דהוי רק תולדה עשיית כלי ושבירתה לא החמירו במקלקל לצורך שבת גם זה דוחק:

והנה בלבוש אסברה לן דבכלי קטן ל״ש בנין וסתירה כ״א קורא לה שם תיקון ועשיית כלי או שבירתה הילכך בחבית שאין מחזיק מ״ם סאה אם שלימה ושובר אותה הרי שבירת כלי ותולדה דבונה וסותר אבל דיבוק בזפת אין זה שבירת כלי ואם מחברה בזפת אין זה עשיית כלי ואין צריך אומנות לזה ומש״ה שרי לצורך שבת אבל חבית גדולה מחזיק מ״ם סאה שייך ביה בנין דהוי אהל ואף א״צ אומנות מחייב משום בונה וסותר ואפשר זה יהיה דברי הר״ן ז״ל אף שלא הזכיר מוסתקי בקטן ועב״י מ״ש בשם הר״ן ז״ל בשופינא דמרא מ״ש הר״ן ז״ל ריש הבונה וכל הכלים א״כ בקטן נמי בהכרח במוסתקי וצ״ע. ובזה יתיישב מ״ש הר״ב בהג״ה ואין מחזקת מ״ם סאה מדברי המחבר אע״פ שזה תי׳ בפ״ע וזה תי׳ בפ״ע להמעיין בב״י כי תרווייהו אמת לפסק הלכה ולחומרה וע׳ נ״ץ. ולכאורה נראה מלבוש דמוסתקי מותר לשבור אותו הדיבוק זפת וא״י לחלק דמשמע אף אם שובר במקום שהחרס שלם ג״כ שרי יע״ש. ומ״ש עוד הלבוש בכלי שלם אפילו נקב כ״ש הוי שבירתו היינו ממ״נ אם מתכוין לקלקל זהו שבירתו ואם לפתחא עושה פתח וגזירה אטו לול כו׳ כדאיתא בגמ׳ קמ״ו א׳ ולהרחיבו נמי משום פתחא וע׳ תוס׳ עירובין ל״ד ב׳ ד״ה ואמאי הוקשה להם הא דבעי מרב אשי שבת קמ״ו א׳ מהו למברז חביתא בבורטא לפתחא מכוין ואסור או לעין יפה ושרי במוסתקי מיירי הובא בש״ע סעיף וי״ו משמע כן בשלם קטן אף שלא לפתח אסור דזה שבירתו וע׳ רא״ש עירובין ל״ד נראה כתוס׳ שם ד״ה ומאי ותו״ש קמ״ו א׳ ד״ה שובר דלרבנן במוסתקי דאל״ה היה אסור דיש בנין בכלים ובשבת קמ״ו כתב בע״א וכמ״ש בחה״ר שם וצ״ע כעת. ע׳ ע״ץ מ״ש מקלקל לצורך שבת שרי למ״ש המחבר במוסתקי א״צ לזה דכה״ג תיקון קצת ושבירה בקצתו ל״ש בכלי קטן ושרי ומ״מ דוקא לצורך שבת הא בחנם ודאי אסור ומיהו אף לצורך שבת לדידן כל פטור אבל אסור לא התירו לצורך שבת והדברים ארוכים. ואי״ה במ״א אבאר עוד וכאן אין להאריך. ועתו״ש ולמ״ש א״ש יע״ש בזה:

אם להרחיבו עט״ז האריך ותוכן כוונתו דהמחבר ודאי מתיר אף בפסיק רישיה והר״ב חולק והגיה ודוקא כתה״ד ר״ד ובב״י השיג על תה״ד דמאחר בספסל תלוש שרי בפ״ר ה״ה בחבית שרי יע״ש ובד״מ אות ה׳ תירץ בחבית אסור דאיכא למיחש שמתקן פתח והם דברי הט״ז לקמן ולא ראה דברי ד״מ שלא היה לפניו בקצת מקומות ספר ד״מ ובלבוש כתב בפי׳ כן להמחבר בתקוע מע״ש שרי אפילו לא דצה ושלפה וי״א דוקא דצה ושלפה ועא״ר אות ב׳ בשם מי״ט. וכ״כ הלבוש בסי״א בהג״ה לחלק בין חבית דעושה פתח כו׳ והנה להמחבר יש בכאן ד׳ חילוקי דינים א׳ חבית קטן אפילו שלימה אם תקוע מע״ש אפי׳ לא שלפה ודצה שרי או דפ״ר בדרבנן שרי עמ״א אות ה׳ או דפתח זה דרבנן אטו לול כמ״ש באות א׳ וה״מ מתכוין לפתח הא מתכוין דרך שבירה אין בנין וסתירה עראי בכלים כמ״ש הלבוש ס״א וסי״א מש״ה שרי באין מתכוין עכ״פ בחבית גדול אף מוסתקי יש בנין עראי מודה המחבר דאם לא דצה ושלפה מע״ש הוי פ״ר ואסור ובכותל מבואר בסי״א דבמחובר בעינן דצה ושלפה דאל״ה אסור וא״כ למה נקט שם כותל עץ ואולי רבותא הוא. ומיהו בין הקרשים או בכותל אבנים ביני אורבי נמי אם הוא בחוזק כ״כ דפ״ר הוא נהי דקודח ליכא מ״מ עושה גומא הוי ודברי תה״ד בס״ד צריכין ביאור ובנ״ץ מפרש דביני אורבי לאו בחוזק הוא ואפילו לא דצה ושלפה לאו פ״ר הוא יע״ש וצ״ע. והנה לפי הגהות הט״ז דהחופר וא״צ אלא לעפרה דרבנן אפ״ה פ״ר בדרבנן אסור כן הוא במסקנתו דתה״ד לא כמו שעלה ע״ד בה״א אבל מ״א אות ה׳ לא הגיה אלא דהחופר וא״צ לעפרה חייב מ״ה ומש״ה ע״כ לאו פ״ר הוא הא בדרבנן סובר כן במסקנת התה״ד דפ״ר שרי בדרבנן ואי״ה במ״א יבואר ומ״ש הט״ז בריש דבריו שהיה להמרדכי להביא ראיה מן המשנה היינו למה דמסיק שם תיובתא ועתו״ש ולמ״ש א״ש. ועב״ח האריך לפרש דברי תשובה של תה״ד יע״ש באורך וע׳ נ״ץ ולא היה הזמן מספיק בזה לעיין כראוי:

מ״ש המחבר ס״ב וס״ג במקום נקב ישן מותר לנקוב במקדח כלי במלאכתו לאיסור לצורך גופו שרי ובב״י התיר אפילו להוסיף ומרחיב הנקב ול״ק מאלו היה שם נקב אסור להרחיבו בס״א דהתם עושה להדיא כן וגזרי׳ אטו לול משא״כ כאן ועוד לסתום ולפתוח ל״ש בלול לא גזרו ומ״מ העלה בא״ר אות ג׳ דאסור להרחיבו וע׳ נ״ץ וי״א בשל עץ כו׳ ונ״ץ וא״ר מפקפקים ע״ז ומ״מ אין להקל נגד המחבר והר״ב מדשתיק אודי ליה ומשמע אף בחרס כל שהסתימה מהודקת יפה צ״ע עב״י:

שמא עט״ז בשכ״ב ס״ד ועמ״א ו׳ והוא בב״י בשם הר״ן ואף למ״ד שמא יקטום אסור כאן דדרכו בכך יע״ש ובהרבה מותר משמע שנים אסור ועב״י וב״ח ובלבוש כתב אף שנים מותר וכתב ע״ש בלבוש דשמא יקטום מן המחובר ובב״י ליתא כדאמרן:

מותר עט״ז ובאות ו׳ התיר בגוף בחבית{הבחבית} לעשות נקב למעלה מתרחי טעמי ג״כ דאין דרך פתח בכך למעלה שלא יפול עפר וגם היה ליטול גוף המגופה וע׳ שבת קמ״ו א׳ והא דתנן מגופ״ה דחבית כצ״ל ואי״ה באות ה׳ ובאות ו׳ יבואר עוד:

ראש החבית עט״ז עב״י ומ״א אות ז׳. והנה בתוס׳ מ״ח ב׳ ד״ה וכי סיימו במגופה אפילו היה להכניס ולהוציא אין בו חיוב ד״ת דאינו חיבור ומש״ה כי עשוי רק להוציא ל״ג משמע כר״ח בקמ״ו דמגופה אפי׳ מצידה שרי אפי׳ מכוין לפתחא כאמור ועמ״א אות ח׳ ואי״ה שם ובאות ו׳ יבואר עוד:

וליקוב עט״ז כתב די״ל אף חבית למעלה שרי ואין חילוק ובנקב בין גוף חבית ובין מגופה מצד אסור לפתחא מתכוין כר״ה בקמ״ו ולמעלה אף גוף החבית שרי ועא״ר אות ח׳ ועמ״א ח׳. והנה בס״א במוסתקי מותר לשבור שלא יתכוין לעשות מנא אבל שלימה אסור ואפי׳ נקב אסור ואפי׳ להרחיבו וקשה מה אפי׳ בנקב מהצד אף מוסתקי אסור כרב אשי קמ״ו א׳ למברז חביתא בבורטא אף מוסתקי עכ״פ אסור כמ״ש התוס׳ עירובין ל״ד ב׳ יע״ש דשובר אין מכוין רק לעין יפה ובנקב מכוין לפתחא ואסור אטו לול אף במוסתקי ואף אם נאמר למעלה בחבית לאו לפתח מכוין ובמוסתקי שרי ובשלימה זהו שבירתו ולהרחיבו נמי אפשר זהו שבירתו וע׳ לבוש ס״א וכ״ז צ״ע טובא דהמחבר כאן פסק דוקא במגופה שרי למעלה לא בחבית עצמו. וצ״ל דנקב אף שאומר בפי׳ ודעתו לשבירה אסור הוא בשלימה וצ״ע:

אסור עט״ז עסי׳ שי״ג אות ה׳ ומ״ש שם:

ויש עט״ז הקשה ממ״נ אם שבירת פותחת דומה ממש להסרת צירים כנראה בספרו הארוך ומש״ה כתב תחלה אבל פותחת עץ ומתכת אסור ומטעם זה אסור להסיר הצירים ויש מתירים בז״ו ונאמר דקאי גם כן אשבירת פותחת א״כ לאיזה צורך חזר וכתב פלוגתא בשבירת פותחת ואם קאי דבזו דוקא אבל לשבירת פותחת חמיר טפי ואסור איך כתב אח״כ פלוגתא בשבירת פותחת ודע שיש ב׳ צירים א׳ שקורין ניטי״ן שקובעים בחוזק וא׳ כמו קוואטירן וזה בבנין מחובר אסור הא בכלים שרי דל״ש כה״ג שמא יתקע והבן:

אבל עט״ז יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם:

שאלה הא דבקרקע לא מפקיע אם מותר ע״י עכו״ם לדבר מצוה ליטול אתרוג וכיוצא גם פתח שאין עשוי להכניסו ולהוציא בקרקע אי הוי ד״ת או לאו גם כלי המחזיק מ״ם סאה דהוי כאהל אי בעינן אמה על אמה ברום שלש כזאת הצורה דוקא או אפילו בע״א כל שמחזיק מ״ם סאה:

תשובה בקוצר הנה רש״י עירובין ל״ה א׳ ד״ה ובעי דחותמת שבקרקע דרבנן דפתיחת דלת בעלמא היא יע״ש משמע דרבנן הוי וע״י עכו״ם לדבר מצוה שבות דשבות שרי ובתוס׳ שם ד״ה בעי י״ל דכה״ג הוי ד״ת ומיהו משמע ומודו לרש״י בעיקר הדין ובב״י הביא דברי תה״ד סימן ס״ה ושם כתוב לאמר על דף התנור המוזכר כאן וז״ל דחותמת שבקרקע ל״ש סתירה ד״ת היכא שאין עושה אלא פתחא בעלמא י״ל כרש״י אבל לעשות ממש פתח לנקוב חור לפתח אף דאין עשוי כ״א להכניס לחוד או להוציא לחוד י״ל בקרקע הוי ד״ת כמ״ש המ״א ג׳ וכאן כיון דכבר עשוי הפתח ופותח הדף בנין גרוע או מפקיע החבל הוא דהוי דרבנן ולענין אהל אף שאין עשוי כתמונה זו י״ל אמה על אמה ברום שלש כל שמחזיק מ״ם סאה הוי אהל ויראה דמ״מ בעינן שיהא גגו טפח הל לא״ה אעפ״י שארוך וקצר לא הוי אהל ועסי׳ שט״ז. וצ״ע:

גם קשיא לי הא בס״ד ברז״א נגד השמרים כיון דעשוי להוציא כל שעה לא הוי קיים וי״ל תרתי בעינן סתירה גרוע ואין עשוי לקיום עיין לבוש:

הואיל עט״ז עסי׳ רמ״ג בט״ז ג׳ באיסור דרבנן בח״ח ל״ש מראית העין ועמ״א אות ט״ו וי״ו ונראה בחבית קטן הא מחזיק מ״ם סאה יש בנין ביה ומ״ה אפשר אסור לסתום נקב אפילו בעץ שדרך לסתום בו אסור דהוי בונה וצ״ע ועיין לבוש:

סכין עט״ז עיין אות ב׳: