צפור דרור עט״ז שבת ק״ו ב׳ ועב״ח ובגמרא פריך וכ״ת עופות נמי ביבר מקורה והא בית דמקורה ובין לרבי יהודה ורבנן לבית לא אלמא אף לר״י בית חלונו׳ סתומים דאל״כ ודאי יש הפרש בין בית חלונות פתוחין לביבר מקורה ואין חלונות. ומ״ש הן צפור לפי מה שהוא קשה דמגדול אף דרור נצוד שם ואיזה צפור יש שאין נצוד במגדול קטן. ויראה כוונתו כמ״ש המ״א בתצ״ז ט׳ דמש״ה השמיטו צפור דרור מאחר שנתנו כלל שניצוד בו ממילא ידעינן דהכל לפי מה שהוא עוף דאווזין בבית שחלונות פתוחים הוי צידה. ומ״ש הטור וצבי לבית ולביבר הזכיר בית לומר לדיוקא הא עוף אף אווזין לא בפתוח החלון והמחבר מיירי בסתום וניצוד בו אף אבית דבית גדול נמי הוי כביבר גדול ועמ״א ב׳. ודלא כב״ח שכתב דהפוסקים סברי דאווזין נמי לבית פטור. והנה במשנה ר״י אומר צפור למגדול וצבי לבית הא אווזין לבית לא ע״כ בפתוחין ולפי מ״ש הב״ח והט״ז דרבנן בתרתי פליגי צבי לביבר חייב וצפור דרור לבית בסתום פטור לדידהו ולר״י לבית סתום דרור נמי חייב א״ש מ״ש צפור למגדול לדיוקא הא לבית אף סתום פטור דלא כר״י אבל רש״י בביצה כ״ד א׳ ד״ה וחכ״א צפור למגדול כאשר אמרת צ״ע והוי יודע דגירסא בבליית וחכ״א צפור למגדול צבי לגינה חצר ביבר והרי״ף גורס וכ״ה ברא״ש צבי בית גינה כו׳ ולבבלי א״ש דלבית שאר עוף נמי כו׳ רק גינה חצר וביבר שאין מקורה עוף לא ולרי״ף צבי לבית מותר לומר הא שאר עוף לא אף בסתום וזה יורה קצת כב״ח יע״ש גם בגי׳ הרי״ף מלת אלא ובשלנו ליתא ע״ש ואין להאריך:

ישן עט״ז כפירש״י שם דלהר״מ אובצנא חייב עיין מ״מ פ״י מה״ש הכ״ב ולא הבינותי דהר״מ מיירי שיסה והיה יכול לרוץ ועמד בפניו אבל עייפות אימא דפטור ומש״ה פסק המחבר כרש״י וסמכו לחולה אצל זקן כעין שאמרו בגמרא אבל הר״מ ז״ל שם הכ״ד זקן חיגר חולה סמכו חולה לחיגר משמע אי שיסה בחיגר שיכול להלוך קצת אפ״ה פטור ורי״ף סמך אכלל המחוסר צידה הכל בכלל עמ״א תצ״ז ט׳ ור״ן ביצה ר״פ א״צ ומש״ה השמיט צפור דרור והר״מ שהביא זקן כו׳ אה״נ כתב עוף צפור עמ״א ב׳ ותצ״ז ט׳ (עלח״מ ולמ״ש א״ש) והטור כבר תי׳ באות א׳ וכדכתיבנא ועמ״א אות א׳ ועא״ר ד׳ ואי״ה יבואר שם:

הלכך עט״ז. מ״ש מו״ח תי׳ ולא דק כו׳ צריך ביאור דודאי אין במינו ניצוד לא ניחא ליה כמו דבורים וזבובים ואפ״ה כל שמכוין לצודן מדרבנן אסור הא אין מכוין שרי בפ״ר בלא ניחא ליה כדעת הערוך ואם כוונתו אמ״ש הב״ח דהטור סובר כסוגיא דשבת דלא אמר ותסברא ולר״ש א״ש דפ״ר דלא ניחא ליה שרי שיצאו לאכול דבש וה״ה וכ״ש זבובים דלא ניחא ליה פ״ר דלא ניחא שרי ע״ז קשה דבורים להב״ח נמי אין במינם ניצוד ובלאו שיאכלו דבש לא ניחא ליה מלבד שהלשון דחוק גם אין קושיא דהב״ח אף לשיטת הב״י כ״כ דסובר דבורים במינם ניצוד הוא. והב״י אפשר לדעת הערוך דפ״ר דלא ניחא שרי הוכיח דבריש משילין ע״כ ה״פ קמ״ל דבורים במינם ניצוד הוא דאל״כ לוקמיה כר״ש ופ״ר דלא ניחא ליה דבורים שאין במינם ניצוד הוי לא ניחא ליה ואי״ה במ״א אות ח״ט יבואר עוד. עמ״ש במ״א אות י״א מזה:

ויש עט״ז דבודאי יש צריך להבריח אף דאין במינו ניצוד ואין מתכוין אפ״ה אסור בפ״ר ואף דלא ניחא ליה בצידת זבובים ואי״ה במ״א ט׳ יבואר עוד:

שמנה שרצים עט״ז הביא דברי הר״ן ז״ל ר״פ ח״ש והם דברי התו׳ שבת ע״ה א׳ ד״ה כי היכי יע״ש וביצא לחוץ חייב בשאר שרצים דלא כהר״מ ז״ל פרק שמיני מה״ש ה״ז וט׳ דבשאר שרצים אף יצא פטור מקשה עליו מחולין מ״ג ב׳ ועמ״מ שם דלהר״מ הלכה כמשנה דשאר שקצים החובל פטור משמע אף ביצא וכצ״ל לרש״י לא הבינותי דלרש״י צובע בלא יצא הא יצא מודה רש״י משום נטילת נשמה ולא ס״ל החילוק של ר״ן אלו נצרר היה יוצא. והר״מ ז״ל הוקשה לו קושיית ע״ה א׳ בחלזון ולא ס״ל דם שלו מפקד פקיד גם בפירוש המשנה מפרש שאר שקצים שאין עור בקבע נצרר מהרה שבשרן רך וישוב לקדמותו משא״כ ביש עור וז״ש המ״א אות י״ו. ומהא דשבת ק״ח א׳ דפריך עוף פשיטא דיש עור מדחייב החובל היינו דאי ביצא לחוד שאר שרצים נמי יע״ש:

והוי יודע בשחט רוב שנים ומפרכסת כחיה חייב בחובל משום נטילת נשמה והעד חותך ממפרכסת אי לאו מי איכא מידי אסור לב״נ משום אך בשר בנפש כדאמרן:

פרעוש עט״ז בתוס׳ י״ב א׳ ד״ה שלא יהרוג משמע דפרעוש פרה ורבה יע״ש וצ״ל דסברי דברגות יש מן העפר ויש פרה ורבה כמו עכבר שהשריץ יש בהם פרה עמ״מ ולח״מ פי״א משבת הא״ב ועיין בשבע שיטות. ור״ן פ״ק דשבת והמחבר שכתב אסור בברגות י״ל איסורא לחוד לא חייב דמספקא לן דשמא ברגות אין פרה ורבה כלל ומותר להורגו ופרעוש מין אחר הוא עחה״ר ומנהגא לאיסורא (דאף א״ת ספק מ״ה שרי רק מדרבנן אף בסקילה מ״מ לא הוי גזירה לגזירה כה״ג הריגת כנה אטו פרעש דכה״ג שיש לתא ד״ת גזרינן גזירה לגזירה כמו ספק דרבנן בגבינות עכו״ם וכ״ש למ״ד ספק מ״ה אסור וכ״ש פלוגתא דרביותא כה״ג) ועמ״א אות י״ט:

אסור עט״ז שבת ק״ז ב׳ ועוקצו שרי במקום צער לא גזרו אבל להורגה אסור דמ״ה הוא אע״פ משאצ״ל לדידן דרבנן אפ״ה לא התירו צער כל דהו כה״ג. ועיין הג״א שבת פ״ק תופסו חייב משום צד חייב מדרבנן:

אא״כ עט״ז על בשרו ועקצ״ו ל״ד כל על בשרו עוקצו הוי ורק על בגדיו בפנים אסור וכ״נ מב״י שאין מסופק כ״א על בגדיו בפנים (עמ״א אות י״ח) ומ״ש וכ״נ מרש״י היינו בפנים אם הוא ניצוד ועומד שרי אפילו אין עוקצו ולשון הרא״ש שהביא הט״ז חולק עם התוס׳ בט״ז ב׳ ד״ה הצד כתבו בפנים שרי משום צערא (כמו המפיס מורסא) ובחוץ על בגדיו אסור לטלו אפשר אף כנה לבינה אסור משום מוקצה טלטול רק להשליכה מעליו טלטול כלאחר יד שרי בפנים על בגדיו י״ל פרעוש אסור צידה דרבנן וכנה שרי שירא שלא ישכנו טלטול מותר כקוץ ברה״ר ודוקא טלטול דקיל התירו לא צידה דרבנן (אע״ג פחות ד״א שבות חמור הוא אפ״ה התירו כה״ג) והרא״ש כתב על בשרו שרי כמתעסק לא משום צערא היינו אף שאין נושכו רק ירא שרי ול״ד לקוץ ברה״ר דיזיקו כמ״ש המ״א אות ח״י ומש״ה אמר דמתעסק הוא וזה אף בד״ת שרי עמ״א אות י״ב ואיסור טלטול להדיא שרי מידי דהוי אקוץ כו׳ ומיהו ז״א דא״כ אף טלטול אסור ול״ד לקוץ דהתם שמא יזיקו אלא כמ״ש מעיקרא דטלטול הקל הקילו שמא כו׳ לא צידה דרבנן רק מתעסק לא הוי כלל מלאכת צידה. ומ״מ כנה לבינה על בגדיו דמאוס הוא אפשר שרי הטלטול כגרף של רעי וצ״ע. ועב״ח מ״ש היתרא בחוץ להפילה שרי הקשה ע״ז הט״ז דברא״ש לא נזכר היתר להפילה. ומ״ש הב״ח דהפילה שרי מידי דהוי אקוץ ברה״ר צ״ע דלהפילה בלא״ה שרי וברא״ש דכ״כ לא נזכר להפילה רק נתן טעם על טלטול מוקצה להדיא וכדכתיבנא וצ״ע:

לא עט״ז עמ״ש באות ו״ז אף אי פרעוש רק איסורא לא חייב גזור משום ספיקא ומלשון הטור משמע אפילו מעל בגדיו בחוץ שלא ירא שישוך התירו הטלטול בכנה לבינה משמע מטעם מאיסותא כגרף של רעי והרא״ש בפרעוש בפנים קאמר או דפרעוש לא מאיס בחוץ ככינה לבינה עמ״ש באות ח׳ מזה. ובנ״ץ כתב במלילה דפרעוש העולם נוהגים להקל דסומכין על הרמב״ן וכ״כ א״ז בשם ספר צידה לדרך הביאו התו״ש אות כ״ג ולפ״ז הפלאה דכנים אפשר לצדד לקולא דהריגת פרעוש גופא הרמב״ן מתירו יע״ש ובחדושינו למסכת שבת הארכנו:

ואף ע״ג עט״ז וכ״ה בטור המשמעות דאף מלאכת ד״ת כל שעושה כמתעסק משום מאיסותא שרי כמו הריגת הנחש עמ״א אות י״ב כ״ש כאן דהוי ג״כ משאצ״ל דשרי ועתו״ש:

מותר עט״ז הנה בהגמי״י פ״י מה״ש הכ״ד (ועמ״א אות כ״ו) משמע הא דחיה ועוף ברשותו פטור היינו במורדים קצת וחצר גדול פטור ואסור הא ברשותו ואין מורדין או מורדין וחצר קטן שרי לכתחילה משום שמרד חייב חטאת ברה״ר לא בחצר וא״כ חיה שברשותו אין מורדים שרי אף בחצר גדול לכתחלה לצוד ומורדים אסור ואין חייב חטאת בחצר גדול וסוס ברה״ר חייב חטאת והר״ב חולק ברשותו ואין מורדים אסור ומורדים חייב חטאת בחצר ג״כ בגדול וז״ש הט״ז להמחבר לא מיבעיא ברשותו שאין מורדים דשרי בחצר גדול אף מורדים בחצר קטן שרי וחיה ועוף ברשותו פטור ואסור במורדים וחצר גדול ולהר״ב אסור באין מורדים ואפשר בחצר קטן ואין מורדים שרי אף להר״ב בשבת ועמ״א אות כ״ו ואי״ה שם יבואר עוד ועמ״ב סי׳ ח׳ ואי״ה יבואר עוד. ומ״ש ליקח בידים אסור בשבת דהוי מוקצה בשבת כבסי׳ ש״ח אות כ״ב עמ״ש שם. ועמ״א שם אות ס״ח: