יכתוב עט״ז. והוא בב״י גבי אם חיסר אין תקנה בשם הר״י אכסנדרי אבל הב״ח כתב בריש סי׳ דמטור משמע דש״ר קדושתו חמורה יכתוב קודם והפרישה כתב מ״ש הטור כ״א בקלף לבדה אש״י קאי ולבדה שלא יערבב אלא יכתוב כל פרשה בעמוד א׳ וא״כ אין חולק על הרי״א ועיין עט״ז הם דברי הב״ח. ובא״ר כ׳ שמהר״י לוריא נהג ש״ר קודם ואנו פוסקין כמ״ש הר״ב בהג״ה ודיעבד אין פסול אע״ג דשלא כסדרן דיעבד פסול אפי׳ אות א׳ כמבואר בסעיף כ״ג והיו בהוייתן יהא אבל ש״י קודם לש״ר לאו מוהיו נפיק אלא מדהקדים קרא (ומניחין כן) ש״י קודם א״כ כשר דיעבד ע״ץ אות ג׳: אם נפסל פ׳ קדש נפסלו ג׳ אחרים ואם יש לו פרשת קדש מתפילין אחרים ויודע שנכתב קודם אלו יצרפם ומספק פסול א״ר אות א׳ עה״ג ס׳ והכין ודאי ספק תורה לחומרא וכמדומה בבאר היטב לא כתב כן. וש״י וש״ר מספק ודאי אין קפידא כי דיעבד כשר ש״ר קודם עמ״ש באות ב׳ מזה:

כולם עט״ז עי׳ לקמן סעיף ל״ח ובט״ז ל״ב וסעיף מ״ז והעיקר בש״י אות א׳ בית א׳ אפי׳ דיעבד מעכב וא״י אם הניח בד׳ בתים (עסי׳ מ״ב) אבל הפרשיות מצוה לכתחלה להיותן בקלף א׳ כמו שאות א׳ בחוץ כן בפנים ודיעבד כשר והמנהג לדבקן כבסעיף מ״ז ובש״ר צריך ד׳ בתים לטטפת טט כו׳ ויבואר אי״ה לקמן:

ומ״ש הש״ע בס״ג אם זרק זהב מעביר ואע״ג כ״ז דלא מעביר פסול לא הוי שלא כסדרן כיון שאין כותב כ״א מעביר ונשאר תחתון ממילא. ובא״ר ה׳ כתב בדיו וזרק זהב וחיפה דיו עליו אפ״ה פסול דאל״כ יש תקנה לאזכרות יע״ש וי״ל כשמעביר דיו על מקצת אות ועדיין לא השלימה נמי הוי כמוחק. וממ״ש הנ״י הביאו הב״י זרק זהב על אזכרות ע״ג דיו וכב״י דמש״ה נקיט אזכרות א״ל מנא ליה ואזכרות נקיט דשאר אותיות מעביר דיו וי״ל דהנ״י לאו מכח קושיא כתב כן די״ל כתב אס״ת קאי כפירש״י בשבת ק״ג ב׳ ד״ה כתבה כשירה לס״ת ושם שאר אותיות תיקן לגרור ולכתוב ובאזכרות אסור ועב״ח כאן. עי׳ לבוש י״ד רע״ז וס״ה ובש׳ך ו׳ וכבר יש לתרץ דחיסור לשון יש שם דשאר אותיות מהני גרירה. גם מ״ש שם דאם גריר וכותב בדיו היינו בכתב זהב משא״כ זר״ק זהב מעביר ונשאר הדיו כמ״ש כאן. שוב ראיתי בא״ר כאן אות ו׳ ז׳ הרגיש בזה יע״ש ולפ״ז בתפילין זר״ק יש תיקון לא כתב והנה מ״ש כאן כמוחק השם דמוחק ממש לא הוי דנשאר כתב תחתון ומשמע מכאן אפי׳ זרק זהב שלא בקדושת השם אסור למחוק דלא כש״ך י״ד רע״ו י״ב יע״ש וצ״ע. עמ״ש באות ט״ו מזה ובמ״א אות ל״ח. עוד אשוב אל מ״ש באות א׳ להצטרף פרשה מתפילין אחרים בספק הט״ז בי״ד רפ״א א׳ ור״ץ א׳ בשם התוס׳ מנחות ל״ב ד״ה דלמא דמכשרי שלא כסדרן פרשיות שאין סמוכין בתורה ולדידהו קדש אחר והיה כי יביאך פסול סמוכות אבל אחר שמע והיה אם שמוע אין סמוכות וכשר וכן שמע אחר והיה אם שמוע כשר כמו קראה למפרע בק״ש (לקמן סי׳ ס״ד) לפ״ז הפרש יש קדש והיה כי יביאך פסול בספק אבל שמע והיה אם שמוע הוי ס״ס שמא נכתבו כסדר ושמא הלכה כתוס׳ דאין סמוכות וכשר אלא שמאחר דבש״ע כאן וי״ד רפ״ח לא זכר כלל דעת התוס׳ פשיטא שאין לחשוב ס״ס כה״ג וכמ״ש בי״ד בהנהגות או״ה יע״ש ובסי׳ ס״ד כתבנו מזה:

כתיבה עט״ז. בטור כתב כתיבה תמה שיהא כל א׳ מוקף גויל ומתויג כראוי ושלא יחסר קוצו של יו״ד הכל בכלל כתיבה תמה הוי עב״ח ומ״ש על הב״ח דודאי כל שאין כותב כי אם גורר לבד לא מקרי שלא כסדרן ואפי׳ פסול כך מ״מ לא הוי שלא כסדרן וכמ״ש באות ב׳ זרק זהב מהני לגרור הזהב וענין קוצו של יו״ד עסי׳ ל״ו בטור ולבוש וצורתה כזה. [] דהיינו רגל ימין קצת עקום ומשמאל על פניה תג למעלה בפניה ממש (לא באמצע) ועוקץ קטן יורד למטה קצר מתג לבוש וא״צ לעקם קוצו השמאלי כדמוכח בב״י ל״ו ושמה״ט יעקם ימין ושמאל קצר שלא תדמה לחי״ת וכפוף היינו התג יורד למטה עוקץ כו׳ ומשמע בב״י ל״ו אף לרש״י פסול בלא עוקץ שמאלי. ובט״ז ל״ו מכשיר לתקן אח״כ ולא הוי שלא כסדרן דלא כלבוש דמחמיר. וא״ר בל״ו אות כ״ג הסכים לתקן אח״כ וכן שעטנ״ז ג״ץ יכול לתקן אחר כך מ״א ל״ו ג׳. והטעם כל שאותיות ניכרות תו לא הוי שלא כסדרן אם כן אני תמה על עצמי אמאי לא יתקנו כל התפילין היודי״ן בעוקצין שמאלית וראוי להזהר בזה:

מ״ש בסעיף זיי״ן הל״מ כו׳ הנה ד׳ שמות יש עו״ר דלא מעובד גויל מעובד ולא מגרר ממנו כלום רק השיעור נפל ממנו קלף ודוכסוסטוס ועט״ז י״ד רע״א ד׳. ושם מכשיר הר״ב דיעבד בקלף מקום שיער ועא״ר כאן י״ד דבתפילין פסול בקלפים שלנו ג״כ יע״ש ושאני ס״ת ושם רפ״ח ס״ו מזוזה לכתחלה על דוכסוסטוס וקלפים שלנו כשירים לכל ויש לעיין במזוזה אם כתב על קלף שלנו במקום שיער אי כשר כיש מקילין בס״ת רע״א שוב ראיתי בי״ד רע״א בב״י דמזוזה נמי כשר ליש מקילין כמו ס״ת דהנך כשירים בין גויל וקלף ודוכסוסטוס ולפ״ז ה״ה גויל במקום בשר כשר וכ״מ בלבוש י״ד רע״א ס״י יע״ש. ויש עוד שם חמישי דיפתרא דמעובד ולא בסיד בעפצים פסול לס״ת תפילין מזוזות. ועמ״ש באות ד׳ מדין עיבוד ושרטוט:

או עט״ז עיבוד ס״ת מהני לכל (ולא הוה הורדה דהזמנה לאו מילתא הוא ומותר עכ״פ מקדושה חמורה לקלה ולא בחול עסי׳ מ״ב ובמ״א כאן אות יו״ד) ותפילין מתני למזוזה ומזוזה רק למזוזה. והנה יש להסתפק אם עיבד קלף לעור לבית ש״ר דכתיב בו שי״ן דהוי ממש כקדושת תפילין עצמן אם מהני לכתוב פרשיות עליו עי׳ לקמן סעיף ל״ז די״א דא״צ עיבוד לשמה א״כ אף מעבדין לשם בית ש״ר כמאן דליתא דמי עב״י כאן דלמאן דאמר מזוזה א״צ עיבוד דכמאן דליתא דמי. ואם עיבדן לשם רצועות פסול לפרשיות דחמורה ולעור בתים י״ל נמי דפסול אם עשה אח״כ קלף מהן קדושתן חמורה מרצועה ואי״ה בסי׳ ל״ג ס״ג יבואר עוד:

מ״ש הב״ח אהא דפריך בהקומץ תפילין שבלו אין עושין מזוזה דלמא במשרטט דלא מהני שיטוט דתפילין דא״צ לשרטט דמזוזה משמע שרטוט לשמה בעינן ובי״ד רע״א פסק הטור דא״צ שרטוט בס״ת לשמה הביאו הש״ך שם ב׳. וא״ל במזוזה לכ״ע בעינן שרטוט משא״כ בס״ת נחלקו בה כמבואר בי״ד רע״א ורפ״ח הא בב״י שם ברע״א דקיי״ל כרבא הזמנה לאו מילתא (היינו כה״ג שאין עושה מעשה חשוב כ״א שרטוט בעלמא וא״ש אף לפיר״ת דקיי״ל צריך עיבוד לשמה שזה מעשה חשוב מהני יותר מהזמנה משא״כ שרטוט הוי רק הזמנה וא״צ בה) וא״כ אף מזוזה א״צ שרטוט לשמה. נמצינו למדין ג׳ שרטוטין יש תפילין א״צ שרטוט ואם עבדו עור לס״ת ונמלך ושרטט לשם תפילין ואח״כ נמלך בס״ת כשר כי א״צ לשמה אבל שרטט אפי׳ לס״ת ואח״כ נמלך למזוזה להב״ח פסול דסבירא ליה מזוזה צריך שרטוט לשמה ולדידן כשר. ואפשר א״צ שרטוט לשמה היינו סתמא הא שלא לשמה גרע. ועמ״א אות יו״ד מ״ש על באר הגולה אות רי״ש אי״ה. ויש שרטוט ד׳ בגט באה״ע קכ״ה ב״ש אות יו״ד בשם רש״י מנחות דשרטוט בגט ד״ת ועי׳ לבוש י״ד רפ״ח בשרטוט תפילין הלמ״מ הוא:

וסייעו עט״ז ובי״ד רע״א ג׳ שם ולהשחיר הרצועות לא מהני לעיבוד רצועות דבעי לשמה כמ״ש בל״ג ס״ג ועמ״א כאן י״א. וה״ה דתיקון הקלף ושרטוט לא מהני כי אין זה ממלאכת עיבוד כ״כ ז״ל:

יתבאר עט״ז בטי״ד להחזיר הד״ק (פירוש הקלף יע״ש שהוא דק) ומשם מוכח דאפילו סייעו בסוף העיבוד מהני יע״ש ט״ז ג׳ ומיהו י״ל לכתחלה צריך בתחלה סיוע ישראל ודיעבד ע״י חזרת הדק מהני ובלא עיבד לשמן פסול אפילו דיעבד עש״ך שם א׳ באין ס״ת אחרת יקראו בציבור בזו שאין מעובד לשמן ומשמע לכאורה שם בברכה ויראה תפילין כה״ג יניחם בלא ברכה. ועמ״ש במ״א אות י״ג מזה:

חלוקה עט״ז ביאר דכתיבה תמה צריכה אף בעובי האות ול״ת דוקא נפסק האות לרוחב או בצדו כו׳ ומ״ש שלא יהא ניכר נגד השמש המ״א בשם הב״ח חולק והיינו אפילו נפל הדיו במקום ההיא ונקב ממש הוי לאחר כתיבה דינו כבסעיף י״ו יע״ש ומיהו אם בצדו כן או נפסק לרוחב אפשר יודה הב״ח בזה ועמ״ש בסעיף ט״ו:

מ״ש הש״ע הסופרים הזריזים כו׳ בלבוש וסופרי דידן מתקנין זה שמניחין גליונות בסוף פרשות הקצרות יע״ש ועוין סעיף ל״ג יעשה השורות שוות ואם קיצר שורה ראשונה והשנייה ארוכה ויש בחלק שיטה א׳ ט׳ אותיות נראה כמקום פרשה יראה דפסולה אף דיעבד משא״כ כשהשורות שוות אין מזיק הגליון אפילו הוא יותר מע׳ אותיות ולקמן אי״ה יבואר עוד:

אפילו עט״ז. הנה בדברי המחבר כאן ובט״ז כאן ואות י״ד יש התבוננות רב ואני העני אפרש כפי כחי בעזה״י. ע׳ מנחות הקומץ כ״ט א׳ וברש״י ד״ה שאין וד״ה יריכו וד״ה וי״ו איר״ע ועב״י ב׳ תירוצים אין מכשירין אפסק בנוקבא ע״י אות קטנה או תינוק והא אין מוקף גויל תי׳ א׳ כפירש״י ד״ה שאין דוקא דיבוק אות לאות הא היקף גויל קלף א״צ ולזה התירוץ אין מקום כלל לדין ירושלמי תוכו של האות דפסול דהא אפילו בחוץ אין מזיק רק בדיבוק אות לאות. גם פי׳ ב׳ ברש״י תוכו ליתא דמאי איריא חלל הול״ל רבותא יותר בחוץ נמי אין מזיק. וע״כ הטור כתי׳ הב׳ של ב״י דלכתחלה בעינן מוקף גויל אבל לאחר שנכתב אין פסול אם ניקב (ויש תבלין לזה דוכתבתם כתיבה תמה מפיק מוקף גויל וכל שנכתב בכשרות תו לא מיפסל אבל אם נאמר מהלל״מ כמ״ש הב״ח בס״ד והעד דבס״ת נמי בעינן כתיבה תמה י״ל דמפסל אפילו אח״כ ומכל מקום י״ל דלאו הלמ״מ וס״ת יליף לה מתפילין יע״ש) והנה רש״י פי׳ ל״א תוכו חלל ובתפילי״ן עיין בה״ז דס״ת י״ל א״צ וקף גויל או פסול והוא יש תקנה שיתלה למעלה וצ״ק הקשה מרש״י עירובין ב׳ א׳ דפסולה ויש תקנה יע״ש. ולי י״ל דרש״י ללשון אחרון כל תוכו וחולק בבלי על ירושלמי פ״ק דמגילה (דפוס ברלין ו׳ א׳ יע״ש) דמצריך גם בפנים מוקף גויל ואמאי מכשיר בבלי לכתחלה דיש תקנה בגרירה לגרור הקו בעובי ויהיה קצת דק ויהיה מוקף גויל ומנא אמינא לה ממ״ש המ״א אות כ״ז בפ׳ פשוטה וכ״כ הפרישה וה״ה בזה ולמה לן לאכשורי לכתחלה וכש״ר משמע בלא תיקון כלל לכן אמר בתפילין וסובר כה״ג הוי שלא כסדרן וכן אין לגרור אותיות דבוקים לדעתו עב״י בסי׳ זה: או יאמר דה״פ דהמקשה ללשון ב׳ קושיא והוא קושיית הרא״ש מ״ש ה״א דנקיט מכל תוך (והר״מ ז״ל פ״א מתפילין ה״כ והוא לשון המחבר כאן ה״א או מ״ם) וי״ל בס״ת דתולה ודאי אף תוכו אין להכשיר כך דיכול לגרור ולתלות כמ״ש הבה״ז רק בה״א של שם מיירי דא״א לגרור והוא דיעבד ומ״ה שרי דהוי דיעבד וליכא בשם העצם תוך כ״א בה״א דיו״ד וי״ו חוץ מקרי ודאי עמ״א כ״ב ושם אלקיכם י״א דנטפל שרי או חדא נקיט ולרמז לזה ורש״י הקשה דהא בתפילין מיירי (ול״ד דפיסקא זו במזוזה מיירי) וא״כ אפילו כל אותיות א״א לגרור ולתלות דהוי שלא כסדרן יע״ש:

ועתה הבוא נבוא לש״ע כתב המחבר אם לאחר שנכתב ניקב דודאי לכתחלה ממ״ש אין לכתוב שיהא תוכו ניקב אפילו אין ממלא כל החלל אסור לכתחלה (וא״ש שבת ק״פ א׳ כל נקב שדיו עובר עליו הא לאו הכי אין כותבין לכתחלה אפילו שיהא בתוך האות או בעובי הקו אפשר הוי כתוך עט״ז והבן) אבל לאחר שנכתב ניקב והוי דיעבד כש״ר ואין צריך תיקון כלל לגרור עובי הקו ויהיה כשר כמו ך׳ פשוטה במ״א כ״ז דבפנים אין מזיק כלל מוקף גויל בפנים כל״ב בגמרא ניקב תוכו כשר ואין צריך גרירה כלל ואפילו היה לכתחלה כן ועבר וכתב כשר אבל בירושלמי מצריך בפנים כו׳ כמו בחוץ והיינו לכתחלה כשנכתב בפיסול א״כ גם לאחר שנכתב כל שיש באפשר לתקן לגרור העובי הק״ו ויהיה דק ומוקף בפנים יש לעשות כן וכפי הנראה מט״ז המחבר פסק כלשון א׳ ברש״י ממש וקולא לרגל שמאלי וחומרא לתוך האות לכתחלה (אף שכתב בסתם מדכתב אב״ל לא י״א) דלהר״ב מדלא הגיה נמי דתוכו אין פוסל אף לכתחלה וא״צ תיקון ר״ל לכתחילה אם נכתב דיעבד בעבר כו׳ ש״מ דפוסק כתרי לישני לחומרא וכתב הט״ז דין מחודש מלשון הטור ניקב כל תוכו פסול הא בצד א׳ א׳ בפנים כשר דכל חלק הגויל א׳ מציל על חבירו ומ״ש דוגמא בחוץ כה״ג אפשר די״ל אם נעשה נקב רחוק קצת מהאות אע״ג דשם יש היקף גויל מ״מ לדוגמא נקטיה ומעתה מ״ש באות י״ד א״ש למ״ש כאן:

ובדברי קדשו של הלבוש ז״ל סעיף י״ג משמע דאם אין הנקב ממלא כל החלל לכתחלה כותבין וסיים לאחר שנכתב ניקב יש פוסלין גם בזה היינו ירושלמי וזה סותר למ״ש בסט״ז ויש לדחות ולדחוק גם בזה יע״ש ואין להאריך עיין אות י״ד מזה:

או עט״ז גירסתו היה רגל האל״ף (ג׳ גירסאות א׳ רגל הנו״ן ב׳ רגל הא׳ ג׳ האלף) והאריך דבסכ״ה פסק המחבר גופא דאם אין רגל האלף נוגע בגג מהני תינוק לענין דלא ליהוי שלא כסדרן אבל תיקון מיהא בעי וזה סברא ב׳ של מהר״ק ולסברא א׳ אפילו תיקון לא מהני ואיך עירב הר״ב עם פשוטה דשם א״צ תיקון כלל כו׳ ועא״ר כ״ד די״ל דמגיע לקו אמצעי רק בראש היו״ד נפסק יע״ש. ומלא אות קטנה סגי בזה:

אם עט״ז הנה מלת נפסק י״ל בתרי אנפין ניקב וזה אין פשר כ״א ניקב אח״כ אבל נפסק הדיו או שריטה דקה או שהסופר מתחלה כתב וי״ו פסוקה מהני תינוק. כתב הט״ז דאין מצטרף מה שלמטה וצריך בשלמעלה לחוד שיעור ספק שראוי להסתפק ומהני תינוק אבל באם מה שלמעלה ניכר לנו שאין בו שיעור וי״ו מה יושיענו צירוף למטה ודומה ליודי האלף וכדומה בסכ״ה דצריך על כל פנים לתקן ומודינא דה״נ בוי״ו כל שאין פרידתן ניכר להדיא דמהני תינוק לצרפם ולתקן ולא הוי שלא כסדרן כדבעינן למימר לקמן בסכ״ה אי״ה אלא מיירי כאן שרחוק וניכר אז בלא תיקון דאז אין מצרף התחתון. והנה המעיין בב״י וד״מ ד׳ תלוי במחלוקת שהרב המאירי כתב דה״ה בה״א וכל אותיות כפופות מהני תינוק לצרף מה שלמטה והמרדכי כתב בפשיטות דוקא מהני ספק אם יש כשיעור הא כפופות לא ממילא הה׳ פשוטות דאין למטה מצטרפות וכתב הד״מ דהטור כהרב המאירי סובר (בד״מ כתב דמחלק הטור בין ניקב לנפסק ולא בין פשוטות לכפופות וכוונתו דמחלק בניקב בעינן אחר שנכתב דאל״כ אין מוקף גויל מה שא״כ נפסק בלא נקב אפי׳ מתחלתו כשר בתינוק) והנה בש״ע הגיה הר״ב פשוטה אבל כפופה לא דאין מצטרפין כמרדכי. והב״ח בשיטת הטור אמרה דכתב סתם נפסק ומשמע אפי׳ כפופה וכהרב המאירי ודוקא לאחר שנכתב הא תחלה נפסק בלא ניקב לא מהני תינוק דאדסמיך ליה קאי ואם לאחר שנפסק יע״ש ועא״ר אות כ״ה והבן. אבל לפסק הר״ב שהגיה פשוטות אין חילוק אף קודם כתיבה אם נפסק לא ניקב מהני תינוק והעד שהרי באות ט׳ פלפלו באלף וכדומה דלא מהני שאין צורת אות הא פשוטה אפי׳ מתחלה מהני בלא ניקב וכפופה אפי׳ אח״כ לא מהני צירוף למטה לדידן והיינו כשניכר הפרידה בהדיא או בלא תיקון כדכתיבנא עמ״א כ״א:

לא חכים עט״ז לאו שאין כלל חכים אלא שאין חכים כ״כ להיות מבין טעם המלה אבל חכים קצת נמי שפיר דמי:

ולא טפש עט״ז וכל שיודע לקרות האותיות אף ע״ג דאין בקי כ״כ בצורת אותיות כל שאומר דאין בו צורת אות פסול הוא ועיין אות י״א:

ואין עט״ז אע״ג דלא חכים מ״מ מבין קצת עיין אות י״א ומ״ש לפעמים צריך לכסות ע׳ אות יו״ד אם נפסק וי״ו צריך לכסות מה שלמטה חלק הוי״ו ועמ״א אות כ״א מזה:

הא עט״ז מ״ש תי׳ א׳ של ב״י כפירש״י מנחות כ״ט א׳ ד״ה שאין מוקף נדבק פירשתיו יפה באות ח׳ יע״ש דיש ליישב דברי ש״ע. ואמנם מ״ש הטור סובר תי׳ א׳ לא זכיתי להבין דפשיטא קשה אפילו ניקב בחוץ אין פוסל כ״א נדבק אות לאות דוקא כ״ש ניקב בפנים. ולכאורה יש ליישב לתי׳ א׳ בנדבק אות לאות אין שם אות עליה הא מוקף קלף א״צ ך׳ פשוטה מגיע לסוף או נפסק ה״א וכדומה כל שצורת האות ניכרת ובירושלמי אמר מבפנים נמי כלומר כל שניקב כל החלל בפנים לא חשיב צורה בהכי ודומה לנדבקה אות באות דאין צורתה עליה ובפנים גרע טפי כו׳ בממלא כל החלל אלא דלפ״ז א״י מ״ש באות ח׳ דהטור מסיים ניקב כל החלל דאה״נ לטור ולתי׳ א׳ ודאי כל החלל בעינן משא״כ לדידן דלתי׳ ב׳ וכפסק ש״ע כל שניקב מתחלה תוך החלל אפי׳ בצד א׳ פסול הוא וצ״ע. ואפשר דאה״נ לדידן כן והבן:

חק עט״ז ואפילו נפל טיפה על אות יבש פוסל בט״ז אה״ע סימן קכ״ד אות ט׳ וב״ש שם אות י״א פירש דברי הלבוש באופן זה דנפל דיו על אות ולא נפסל האות כלל והיינו דנפל הטיפה על קוי״ו ממש והרי הוא כראשונה אז נתייבש מקודם הוי ליה כזרק עפרות זהב בס״ג כאן דמהני גרירה יע״ש ויראה כוונתו דבלח עדיין האות קיי״ל דכתב מבטל כתב ומידי ספיקא לא נפקא כדבעינן למימר לקמן אי״ה ואנן בעינן כתיבה לשמה הן בגט וכ״ש בתפילין דאות א׳ מעכב משא״כ גט יש לחלק בין טופס לתורף יע״ש בד״מ וב״י). ולפ״ז בתפילין כה״ג דמלשון המחבר משמע שאין ניכרת האות והיינו תוך הבי״ת וסמ״ך וכיוצא נפל טיפה שאין שם האות עליה נמי מקרי אין ניכרת ועמ״א אות כ״ג (מ״ש באה״ע קכ״ה ס״ח יש מחמירין אפי׳ האות ניכר היינו שנפל קצת דיו עליו ומ״מ ניכר יפה צורת האות ושם הטעם משום גרר משא״כ תפילין כל שניכר צורת האות יפה ולא נשתנה רשאי לגרור דכותבין במקום גרר ועל הגרר ועב״ש וח״מ שם) ויראה אפי׳ נפל דיו על קוי האות ממש י״ל כתב מבטל כתב ועליון שלא לשם תפילין כי שלא בכוונה נפל ופסול אף דיעבד כדאמרן. ועמ״א אות כ״ג פירוש אחר על מ״ש באה׳ע שם. והנה יש לי בכאן הרהורי דברים אמרתי הנני פורטם (ושייך ג״כ לסעיף גימ״ל):

דע דבאה״ע סימן קל״א סעיף ה׳ וב״ש אות ה׳ דיו ע״ג דיו אין כתב עליון כלום ואין פוסל לכהונה כלל כי דיו ע״ג דיו לאו כלום (ה״ה סיקרא ע״ג סיקרא לאו כלום) אבל י״א שם דחוששין יע״ש וא״כ כתב תפילין ונפל אח״כ על האות דיו שלא בכיון וצורתה עליה או העביר דיו שלא לשמה עליהם באנו למחלוקת להר״מ כשר ולי״א פסול. גם כתב תפילין בסיקרא ואח״כ העביר עליהם דיו לכאורה מהני דבגיטין י״ט א׳ פריך עדים שא״י לחתום רושמין באבר וחותמין הא כתבו באבר כשר וא״כ הוי כתב ע״ג כתב הא לא הוי כתב כשר העליון ותפילין בעינן דיו דוקא וא״כ סיקרא אין כלום ומהני דיו אח״כ כשהעביר לשמה עיין ב״ש אה״ע סי׳ קכ״ה אות ב׳ ולפ״ז בסעיף ג׳ כתב בזהב והעביר דיו עליו י״ל מהני ועא״ר אות ה׳ הביאותיו בס״ג יע״ש ועיין תה״ד רכ״ח וצ״ע:

דלי״ת עט״ז כללא הוא גריר לא מהני להיות כתיבה בכך ומקרי חק תוכות אבל כותב מהני שמעבה האות מדלי״ת רי״ש או מרי״ש דלי״ת שכותב הת״ג. ולענין שלא כסדרן נהפוך הוא גורר כשר וכותב פסול ובחדושינו שבת ע״ה א׳ הקשינו משבת ק״ד ב׳ לכאן:

קשיא לי אמ״ש בש״ע בפשיטות כתב דל״ת במקום רי״ש דלא מהני מחיקת התג ובשבת ק״ד ב׳ אמר רבא שנטל לגגו של דל״ת ועשאה רי״ש ופירש״י דתיקן הספ״ר בכך יע״ש ובחה״ר כתב מהא שמעינן דלא הוי חק תוכות כה״ג ואע״ג דכתב שם נטל לגג״ו הוא ל״ד אלא לתנו וכ״ה בירושלמי שמוחק נקודה אחת וחייב משום מוחק וכותב דל״ת ועשאו רי״ש מבואר דאין זה חק תוכות וע׳ בחדושינו שם וצ״ע. שוב ראיתי שאין כאן קושיא דההוא דשבת בספר לאו לענין ס״ת קאמר אלא אסור לשהות ספר שאין מוגה בביתו ולא להיות כשר לקרות בו וכדומה ועב״ש אה״ע סי׳ קנ״ה אות ג׳ בשם סמ״ג ומרדכי דבשבת רשימה נמי חייב יע״ש וכוונתו דאה״נ דלא מכשר לס״ת ותפילין ומזוזות אלא לענין דאסור לשהות (עיין ר״ן ס״פ הבונה כ״כ) ספר שאין מוגה פן ילמוד ממנו ויעתיק ממנו טעות אבל אין כשר הוא וה״ה אוקימתא דרב אשי שם נטל לחוטריה דחי״ת וכתב שני זיינין הוי חק תוכות ושב׳ די ברשימה יע״ש. ולפ״ז תפילין ומזוזו״ת בעשה חוטריה לב׳ זייני״ן וחקק החוטרי״ה פסול משום חק תוכות. והמחבר לשיטתיה בי״ד רע״ט ס״א ובהג״ה וחה״ר כרי״ף בהגמי״י פ״ז מס״ת הי״ב אות י׳ יע״ש:

בצורת עט״ז כל שלא נעשה הפיסול כי אם באחת גורר אותה האות ודיו ג׳ ו׳ י׳ וכדומה וה׳ במקום ד׳ לגרור הרגל ונשאר דל״ת ודיו בכ״ך דומה לסמ״ך ובי״ת שנפל טיפת דיו שם דלא עושה מעשה בגוף האות פסול ה״ה ה״א במקום דל״ת צריך לגרור קצת הגג או הירך ולעשות מעשה בגוף האות ועמ״א אות כ״ה:

בין עט״ז לכאורה אם נמצא נו״ן דיבוק בסוף דלהרשב״א בפירוש הירושלמי למטה כשר בלא גרירה כדר״ז אף לדידן דצריך גרירה כדאי הוא הרשב״א לסמוך עליו שלא להוציא אחרת משא״כ דיבוק למעלה להרשב״א פסול ולא מהני גרירה דפוסק כירושלמי. ואם כן אמאן נסמוך ואי״ה בסימן קמ״ג יבואר בזה. והוי יודע שהמחבר בדיבוק אות לאות כתב בין קודם שנגמרה או אח״כ אבל בנפלה טיפת דיו בסי״ז לא כתב קודם שנגמרה דקודם שנגמרה פעמים דכשר עמ״ש במ״א אות כ״ג:

והוי יודע אותיות השם נגמרו ודבוקן למטה רשאי לגרור דאין אימר דמדסמכינן ארשב״א לקולא כ״ש לחומרא ודלמא א״צ גרירה ומוחק בחנם (דהרי״א בי״ד שם לא התיר אלא מטעם דפסול הוא) זה שיבוש דאם אסור לגרור אין ראוי לבילה ופסול הוא ושפיר מפריד ול״ד לאיסור שבת שבעבור הזמן ראוי לבילה:

צריך עט״ז. בודאי עונש הסופר יותר מהשוחט מאכיל טריפות דזה לאו וזה מכשיל במ״ע שאין מניחין תפילין ואף אם נאמר ל״ת חמור מעשה (יבמות פ״ק) מ״מ ברכה לבטלה רט״ו י״א דהוה לא תשא ד״ת בכל יום. ולשמה היינו לשם תפילין לא כמו בגיטין. ואם קטן כותב פסולים ודאי כבסימן ל״ט ואפי׳ נער גדול שלא בכוונה ואזכרות שלא לשם קדושת השם עיין לבוש האריך ואי״ה בפתיחה לל״ב אבאר:

היו כתובים שלא כסדרן עט״ז ויש מי שאומר אין חולק אדלעיל ששם ב׳ זייני״ן בלא חוטרא וכאן בחוטריה ויש מי שאומר שלא כתבו כן רוב הפוסקים כותב בשם יש מי שאומר אע״פ שאין חולק כדרכו הטוב תמיד ובסימן ל״ו ס״ב אם אין נוגעין פסולים היינו כל זמן שלא תיקן אבל תיקן מהני כל זמן שתינוק קורא כך ויראה דוקא שאין פרידתן ניכר להדיא הא פירוד רב שנשתנה האות לא מהני תינוק ודומה לב׳ זייני״ן וחטוטרת אף על גב דתינוק קורא חי״ת אם ניכר פרידתן להדיא אין מהני תינוק והוי כותב שלא כסדרן נ״ל. וקוצו של יו״ד יכול לתקן אח״כ כמ״א אות ל״ו עט״ז ל״ו:

מעשה שכתוב בתפילין השמרו השמרו ב״פ ומחק וי״ו א׳ והשמר ב׳ ומשך הרי״ש עד וי״ו שנייה והכשרתי עמ״א ל״ג ואפי׳ היה תיבה שנייה תיבה אחרת שאין מענין תפילין כלל ובה וא״ו לסוף וגרר כנ״ל נמי כשר דמה בכך ואף דנפסל תחלה שוא״ו מרוחק הרבה לאבותיך נמי כ״ז שלא תיקן ומשוך הבי״ת נראה כב׳ תיבות. והכלל כל שאין כותב מחדש צורת האות אע״פ דנפסלו מהני משיכה אחר כך:

והוי יודע אם נגע פני האל״ף ביותר אין תקנה למשוך ולהעבות את היו״ד כמ״ש א״ח אות ל״ג (באל״ף של שם בס״ת עמ״ש במ״א אות כ״ח) דמ״מ שלא כסדרן הוי ול״ד ליודי השיני״ן שאין פרידתן ניכר להדיא וכאן כ״ע ידעי שאין זה צורת אל״ף וכל דבעי כתיבה לתקן צורת האות שלא כסדרן הוי. והנה הציון ראוי להיות בסעיף כ״ה יותר מכאן וט״ס אינו כי הציון באות כ״א קאי אסעיף כ״ג כמבואר. ע׳ אות כ״א:

נראה עט״ז. ועמ״א אות ל״ג מזה. ובדפוס דיהרנפורט הוגה כהוגן אות כ׳ אסעיף כ״ג נראה כו׳ וכ״א נרשם הוי שלא כסדרן אסעיף כ״ה:

יש ליזהר עט״ז עמ״א אות מ״ם לפעמים כשר:

כדי עט״ז (חצי ציפורן א״י אם באורך או ברוחב) וההיא דמנחות ל״ב א׳ אטבא דספרי במזוזה כדי ריוח למ״ד וך׳ פשוטה למטה והירא דבר ה׳ יניח למעלה מלמ״ד כאטבא דספרי ב״ח א״ר מ״ש. ומ״ש הר״ב נהגו הסופרים להניח קצת בתחלה וסוף היינו קצת יותר ממה שמוקף גויל ועב״י. יש מחמירים שיהיה תחלה קלף כדי לגלול כל הפרשה כמו מזוזה יעויין שם:

כמלא אות עט״ז ועי״ד שם אות ב׳ מזה:

חוץ עט״ז. הוסיף מלת מ״ט פסול אם עשאה לוהיה אם שמוע פתוחה (בב״י רק מ״ט אם שינה פסול) כי לשמע סתומה כ״ע מודים דפסולה אף שאין סמוכה לוהיה כי יביאך כי אין הפרשה שלפניה לב״ד עושה לשמע פתוחה רק התחלתה בראש השיטה (לשיטת הר״מ ז״ל שהיא עקרית כמ״ש באות כ״ו אי״ה) וא״כ בתפילין ג״כ ראוי שתהיה פתוחה ומזוזה נמי דסתומי״ת כשירה אוהיה אם שמוע לחוד קאי עיין מ״מ פ״ה מתפילין הא״ב וי״ד רפ״ח סי״ג. ומ״ש ליישב ממנחות ל״ב א׳ הנה תראה שדברי האדון ז״ל בנויה על אדני פז כמו שאגיד. כי שם ע״ב פריך הא מורידין עושין והא מזוזה בעי שרטוט ודוחק לשנויי דלא כהלכתא והא ס״ת בעינן שרטוט כמ״ש הר״ם ז״ל בה׳ ס״ת פ״א הי״ב דאפילו הלמ״מ הוא ונימא משום ס״ת נקיט אין מורידין טעם שוה לשניהם (עיין תוס׳ ד״ה הא) אלא דע״כ המקשה דפריך מס״ת ותפילין לוהיה אם שמוע דכאן סתומה וכאן פתוחה ופירש״י ד״ה הכא בספר תורה והא במזוזה (לשלול קושיית הט״ז דקשיא מספר תורה) ואיך הונח לו דשמע והיה אם שמוע רחוקים הם זה בואתחנן וזה בעקב עתוס׳ שבת פ״ט ב׳ ד״ה הא ובמנחות ל״ב א׳ ד״ה דלמא וצ״ל דהיה סבור דוהיה אם שמוע בתחלת עמוד ויכתוב שמע ובהכרח כתבן הפרשיות שלא כסדרן כשר רק תיבות פסולים (עט״ז י״ד רפ״ח ג׳ ור״ץ א׳) והתרצן משני רק להשלי״ם היינו דלא קאי כ״א שמע בסוף עמוד ומשלימ״ה. או כמ״ש התוס׳ כפירש״י דתופרן יחד וכשר והנה לר״מ ז״ל תרוייהו ליתנהו שהרי בפ״ח ה״א תפרן או הקדים פרשה לפרשה פסולה וע״כ סבור המקשה דאס״ת ודאי יש בלא״ה טעם דאין עושין רק נקיט טעם שוה לשניהם א״כ לשיטתיה מוכרח הוא דעיקר קושיא מתפילין דתפילין ג״כ בעינן והיה א״ש סתומה דוקא ושם ע״ב ג״כ דפריך שרטוט מתפילין דס״ת בלא״ה אין עושין דרחוקים הם ותפרן פסולה ולהשלים דוחק הוא בעיניו כיון דבאמת אף פתוחות יע״ש ולהכי פריך ליה ומשני תנאי הוא ואין כ״כ דוחק כמו להשלים ועי״ד רפ״ח בש״ך אות א׳ והבן:

שאלה סופר כתב והיה כ״י בחוזק יד הוציאנו ה׳ וראה שאם יכתוב ממצרים לא יהיה חלק ט׳ אותיות ושמע פתוחה בראש השיטה דוקא יראה דתולה תיבת ממצרים למעלה ויהיה חלק ט״א דהא דאין תולין משום שלא כסדרן עכ״מ מתפילין עט״ז אבל כסדרן חולין עיין מפרש (כ״ד מגילה דף ו׳ א׳) בירושלמי כתב חולין כסדרן והעיקר כר״מ ז״ל דפתוחה בעינן בראש השיטה כמ״ש באות כ״ו וצ״ע:

ויש עט״ז. (וע׳ תוס׳ מנחות ל״ב א׳ ד״ה והאידנא הביאו סידור קדמונים ומ״ש וירושלמי) וכללא הוא דבין פרשה לפרשה צריך שיעור ט״א ופחות מזה פסולה בין פתוחה או סתומה. ובצורת פתוחה וסתומה יש הרבה מחלוקת ונעתיק רק מחלוקת הר״מ ורא״ש ז״ל ולתרוייהו צורת פתוחה שנים הם וצורת סתומה שלשה המה ולהר״מ פ״ח מס״ת ה״א פתוחה צריך שתהיה מתחילת השיטה וסתומה תמיד באמצע שיטה וזה הוא הסי׳. נמצאת אומר פתוחה ב׳ צורות א׳ מניח חלק ט״א בסוף הקודמת ומתחיל שנייה מתחלת שיטה שנייה או יסיים פ׳ קודמת בסוף שיטה ויניח שיטה חלק (ט״א) ומתחיל פתוחה בתחלת שיטה שלישית וצורת סתומה שלשה המה א׳ חלק באמצע שיטה ט״א וכותב אותה שטה הסתומה תיבה אחת. ב׳ אם לא יש ריוח ט״א ולכתוב תיבה אחת יתחיל לכתוב הסתומה קצת באמצע שיטה. השלישי יניח ריוח ט״א ומתחיל באמצע שיטה ונקיט לא זו אף זו ולהרא״ש צורת פתוחה שנים א׳ מניח חלק בסוף ט״א ומתחיל פתוחה מתחלת שיטה שנייה ב׳ מניח ט״א ומתחיל באמצע שיטה. סתומות שלשה המה ב׳ כציור הר״מ ז״ל שלישית אם מניח שיטה שלימה חלק אף מתחיל אח״כ בשיטה שלישית בראשה סתומה היא וא״כ בתפילין של יד (בש״ר עמ״א מ״ט) דבעינן לכתוב דוקא בד׳ עמודים לא ב׳ בעמוד אחד איך נעשה (עיין סעיף מ״ז) לצאת ידי הר״מ ורא״ש והעלה דיעשה צורה שנייה בסתומה דמודה הרא״ש בה כל שאין חלק ט״א במקום א׳ רק ע״י צירוף מודה הרא״ש דסתומה הוי וכי אמר הרא״ש מתחיל באמצע שיטה פתוחה שיש לפניה החלק ט״א במקום א׳ לא כה״ג ע״י צירוף ומ״ש להרמב״ם סתומה הטעם שאין חלק כשיעור במקום א׳ קשה להרמב״ם כל שאין מתחלת בראש השיטה אף שיש במקום א׳ יותר מט״א סתומה היא גם מ״ש להרמב״ם הטעם בסתומה בהניח חלק ט״א לחוד ולא כדי שיכתוב תיבה א׳ שזהו שיעור סתימה מש״ה כשמניח בשנייה מעט חלק הוי ע״י צירוף לא אבין לה דנראה טעם הר״מ ז״ל דכל שאין מתחלת מתחילת שיטה הוי סתומה. ואיך שיהיה המנהג שכתב ז״ל נכון הוא דהשתא קדש ניכר שהוא בראש אין קודם לה כמו בראשית (ומיהו המעיין בר״מ לא מנה בראשית לא פתוחה ולא סתומה) והיה כ״י ושמע ניכרין מחלק ט״א ומתחילין בראש שיטה ובסוף שמע פחות מט״א והיה א״ש ג״כ פחות מט״א ויוצאין ידי הכל. ואפשר לרא״ש נמי אף שמניחין חלק למטה ט״א כל שלא יש בתחלתה ט״א במ״א סתומה הוי אלא דאין לעשות כן כמ״ש הט״ז ובסוף והיה א״ש אין להניח ט״א חלק כי י״א שזה סימן פתוחה שלפניה עיין מהר״מ פדוואה ע״ז האריך. עי״ד רע״ה בט״ז ה׳ וצ״ע:

והנה במזוזה בי״ד רפ״ח ובש״ך אות יו״ד יע״ש גם כן י״ל כט״ז סוף שמע יניח פחות מט״א והיה א״ש יתחיל משיטה שביעית קצת רחוק מגליון ובצירוף יחד ט״א ויוצא ידי שניהם ובהכרח צריך במזוזה להתחיל שיטה שביעית באמצע להיות סתומה לכתחלה א״כ יהיה ע״י צירוף ויוצא ידי הכל כאמור. ושוב עיינתי בב״י י״ד רפ״ח ומצאתי כן להרא״ש דסובר שלש אותיות הוי שיעור פרשה למ״ס יחלוק הט״א השיעור וה״ה לדידן יחלוק הט״א והנה במנחות ל״ב אמר ועושה פרשיותיה פתוחות כו׳ מסיק אח״כ אף פתוחות וי״ל דפלוגתא הוא שם ל״א ב׳ על הארץ י״א כותבין בתחילת שיטה וי״א כותבין בסוף שיטה יע״ש ולמהר״ם פדוואה (הביאו הטור ג״כ) מורה ט״א חלק אפרשה שלפניה שפיר פתוחות דוקא כו׳ ואנן פסקינן על הארץ בתחילת שיטה ואפ״ה סתומה כי החלק מורה על שלאחריה גם יש לראות למ״ד על הארץ בסוף שיטה יהיה פנוי ט״א לפעמים במקום שאין פרשה ופסולה עמ״א אות ל״ג:

ובתפילין דר״ת דצריך לכתוב על הסדר (ועסי׳ ל״ד ובמ״א אות ב׳) א״כ יכתוב קדש והיה כי יביאך כדין שיהיו פתוחה לכ״ע ויניח חלק (בש״י) בסוף והיה כי יביאך פחות מט״א ויניח חלק פ׳ והיה א״ש ויכתוב שמע בראש העמוד בראש השיטה ואח״כ יכתוב והיה א״ש קצת באמצע שיטה פחות מט״א ובסוף והיה א״ש יניח חלק ט״א שלימות ויוצא ידי הכל ולמהר״ם פדוואה בר״ת לא א״ש ואנן קיי״ל דהחלקות מורה על פ׳ שאחריה:

והוי יודע דיש תמונה שיניח שיטה שלימה פנויה בראש והיה א״ש קצת באמצע שיטה שתחתיה וממ״נ להר״מ סתומה שמתחלת באמצע כי פתוחה דוקא בראש ולהרא״ש שיטה שלימה מורה על סתימתה ובזה י״ל קצת דברי הט״ז לעיל אלא דאין לעשות הפכיים ותמונה זו י״ל לא צורת פתוחה ולא סתומה עליה וכדכתיבנא והבן ועמ״א אות מ״ח אי״ה שם יבואר עוד. ובאות מ״ט שם. עוד אשוב אל מה שכתוב למעלה להרא״ש כל שמניח ט״א חלק בסוף פרשה אע״פ שמתחיל פרשה שנייה באמצע פחות מט״א פתוחה הוי כדמוכח בי״ד רע״ה בירושלמי פתוחה מסופה יע״שבב״י ומטור שם משמע דע״י צירוף לא מהני להרא״ש למיהוי סתומה שהרי כתב וא״ל (שלא הניח כשיעור חלק ולכתוב תיבות שם) יניח חלק שיטה ויתחיל בשיטה ג׳ ולמה לא יתחיל בשיטה שיטה פחות מט״א על ידי צירוף וצ״ע יע״ש:

אשכחנא פתרי הא דכתב בש״ע סעיף ל״ג יעשה השורות שוות ויזה״ר שלא יהיו ג׳ אותיות ודיעבד לא פסול. ולפעמים אף באות אחת ושתים י״ל דפוסל בריש קדש והיה כ״י שמע דנראה להר״מ ז״ל צורה זו סתומה הוא כל שאין מתחלת מריש שיטה וצ״ע בזה גם יש לשאול אם הניח חלק ט״א ואכלו עכברים או תולעת מקום החלק ואין שם קלף חלק כלל אם כשר כה״ג או לאו ובש״י כה״ג ראוי לספק הרבה. וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה:

עור עט״ז הנה עור הבתים מקרא יליף מן המותר אף ע״ג דשי״ן הלמ״מ הוא מ״מ תו נפיק מקרא מן המותר לפיך וה״ה ש״י דכיון דש״ר כן ה״ה ש״י ורצועות דלי״ת ויו״ד י״א דלאו הלמ״מ וגם למ״ד הלמ״מ מ״מ אין בו כתיבה ממש משא״כ שי״ן מקמטים עתוס׳ שבת ס״ב א׳ ד״ה שי״ן. והנה בפריי לי״ד ק״י צידדנו שהלמ״מ אי ספק מותר מ״ה או לאו ונ״מ טובא כאן בספק לו אם עור טהורה או טמאה לבתים פסול ולרצועות הלמ״מ ומיהו אנן קי״ל הלמ״מ ספק אסור עי״ד רצ״ד ספק ערלה יע״ש וצ״ע דשבת כ״ח ב׳ רש״י ד״ה הלמ״מ מבואר דרצועות מהיקשא בכל התורה:

נסתפקתי עור של איסור הנאה ש״ה או ע״ז מה דינו לבתים ולפרשיות ועיין אה״ע סימן קכ״ד ח״מ וב״ש שם וה״ה תפילין דאותיו׳ פורחות באויר באם הקלף מדבר הטעון שריפה ומיהו בלא״ה ה״ז מאוס למצוה כמו שופר של ע״ז ואי מברך יש לומר אי הוי ברכה לבטלה תלוי במה שכתב בגט ואיסורי הנאה אפילו לכתחלה מצות לאו ליהנות נתנו ואפילו מאן דפליג בגט ואוסר לכתחלה הכא מודה וכדכתיבנא:

ודיו של איסור הנאה שכר שעורים שעבר הפסח ובישלו אח״כ דיו נפסל מאכילת כלב י״ל חמץ מנקברים עפרן אסור עיין לקמן סי׳ תמ״ב במ״א ט״ו ופריי שם ודיו הנעשה מעשן ופחם והוא עיקר הדיו כמ״ש בריש סי׳ אם נעשה מעשן ופחם כ״ל שעציו נאסרים מ״מ מנשרפין הוא ואפרן מותר אפילו להדיוט אפי׳ הסופר יכול להשתכר בו וליקח מעות ובדיו אין שייך לומר בלא״ה כל העומד לשרוף וא״צ כ״א צבע שחור והא איכא נמצינו למידין כתותי מיכתת שיעוריה הוא לחוד וכל העומד לשרוף כשרוף לחוד אפילו בדבר שא״צ שיעור ובזה פלוגתא ר״ש ורבנן ועח״מ וב״ש באה״ע שם ואי״ה בהלכות לולב ואתרוג יבואר בדין ערלה. ועפצים של ערלה ליכא דבאילן מאכל כתיב. עמ״ש באות כ״ח י״ל דברי ט״ז הלמ״מ יע״ש:

אפילו עט״ז שבת ק״ח א׳ תוס׳ ד״ה איזה נחורות נמי שרי דהתורה לא הקפידה רק מן המותר בפיך. והמשתחוה לבהמה עסי׳ י׳א ס״ח ומ״א י״ב ותקפ״ו אות ו׳ לכתחלה אסור למצוה ודיעבד שפיר דמי ולאו איסורי הנאה הוא דאין ב״ח נאסרים להדיוט. והנה מתפילין יליף כ״ה כולה ולכל מצוה מן המותר בפיך ועיין תקפ״ו במ״א ג׳. וקשיא לי א״כ בגד מצמר ארנבים וגמלים וכדומה תהא פסול לציצית וזה לא שמענו וכפי הנראה משי מתולע תוכיח שנראה שהוא מגופו (עסי״ט) וכ״ת לא הוכשרו למלאכת שמים היינו קדושה לאפוקי ציצית מצוה נינהו הא בורכא ושופר יוכיח ג״כ מצוה ואפ״ה פסול בהמה טמאה עיין מגילה כ״ו ולעיל סי׳ כ״א בב״י ומיהו המעיין בר״ן ריש פ״ב דר״ה במשנה שופר מלאכת שמים הוא דלזכרון כלפנים דמי וההוא דתחש (בשבת כ״ח ב׳) משמע דאין זה היקש גמור א״כ א״ש ציצית דמצוה לא יליף מקדושה וא״ש דברי הט״ז אות כ״ז דרצועות הלמ״מ כי היקשא לאו היקש גמור הוא עיין א״ר תקפ״ו אות ה׳. ולבוש כן כתב רצועות הלמ״מ:

מקלף עט״ז אע״ג דבתים עור בעינן קלף נמי עור מקרי דהא תניא כותבין ב״ד עורות מנחות ל״ד ב׳ יע״ש ועב״י:

או עט״ז ועמ״א אות נו״ן איזה מהם קודם:

היכא עט״ז ועב״י כי בסנהדרין מ״ז ב׳ פלוגתא ורשב״ג עיבוד לשמה בעינן בעור בתים והר״ם מפרש לה בקלף פרשיות או רצועות וטעם כי רצועות בעי עיבוד שיהא רכין לקשירה ולכריכה ובדבעי עיבוד בעי לשמה משא״כ עור בתים טוב יותר מעור מצה דלא מעובד כלל חזק יותר ואיך יתכן דמעבדן שיהא בעי לשמן ורא״ש סובר דפשטא דברייתא אעור הבתים קאי ובעינן עיבוד ושיהא לשמה. עיין לבוש אבל בב״ה כתב דפסק כת״ק ובכ״מ פ״ג הט״ז כתב רק זה התי׳ וא״י א״כ רצועות למה צריך עיבוד לשמה ושאני ס״ת וקלף פרשיות דקדושה יתירה בעי עיבוד לשמה ועמ״א אות כ״א וצ״ע ודע דעור הבתים אם חישב לחוד ודאי די וכעין ס״ס הוי וגם בקלף רק טוב עיין סעיף ח׳ מזה:

יעשה עט״ז כר״ע מנחות ל״ד ב׳ ובעינן עור בתים שיהא מעור א׳ ומעשה הדפוס ידוע לסופרים ועמ״א אות נ״ב:

כדי עט״ז צריך שיהא אורך כרוחב ממש ולא מהני מה שיש זויות כל שארכו יתר על רחבו לא יהיה באלכסון ב׳ חומשים עודף. וצריך למדוד בד׳ קיים דהיינו תחלה ימדוד קו א׳ אורך וקו א׳ רוחב שיהא שוה ולא די בזה כי שמא באמצען שוה ובצדדיו מתמעט לכן צריך למדוד עוד ב׳ קוים באלכסון שיהיו שוים ב׳ קוי אלכסון ג״כ עיין דרישה בשם מהרא״ש והנה במנחות ל״ה א׳ תפילין מרובעות הלמ״מ בתפרן ואלכסונן ופירש״י הבית מרובע ותיתורא ותפירה שלא ימשוך חוט התפירה וזה כפי פירושו שמעור הבית עושה תיתורא ואין יוצא התיתורא חוץ לבית ותופר סביב משא״כ לדידן שפירוש תיתורא קשר יוצא חוץ לבית ולוקחין עור אחר ועושין תיתורא ותופרין באמצע תיתורא היה נראה שצריך שיכוין ריבוע התפירה ג״כ ריבוע ממש וצ״ע בזה. ועיין ר״מ פ״ג מתפילין ה״ג פירש כרש״י וע״ש. עב״י בשם מרדכי עמ״א ס״ח:

נתקלקל עט״ז והם דברי תשובה אשכנזית הובא בב״י. וש״ר יהיה מרובעין כל הד׳ בתים ביחד ויעשה ד׳ בתי״ם שוות בית שמע כמו אינך ד״מ י״ו ועיין סעיף י״ד הסופרים הזריזים יע״ש:

של עט״ז והם דברי ב״י בשם הנקדן. אורחות חיים (מצאתי כתוב לכאורה ט״ס כי הוא בב״י כך בשם א״ח יע״ש) והנה טעם השי״ן ד׳ ראשים הוא בלוחות היו אותיות חקוקים מעבר אל עבר (מ״ם וסמך בנס) ואותיות מאויר נמצא ארבעה קמטים הם ד׳ דפנות שי״ן שהיו בלוחות ושלש אוירים שבין ד׳ קמטים הם צורת שי״ן מאויר שהיה בלוחות ולפ״ז יפה כתב שם הנקדן עמ״ש בסמ״ג יעשה בתוכה שני יודי״ן דמשמע דהקמטים הם יודי״ן ונוגעים בשולי השי״ן למטה נמצא האויר דהיינו ג׳ רווחים שבה שהוא דוגמת כתב הלוחות אין בו צורת שי״ן אם לא ששני הקמטים אמצעיים אין נוגעים בשולי השי״ן אז אין מפסיק למטה ויש בג׳ אוירים צורת שי״ן כידוע ולפ״ז א״צ ב׳ קמטי אמצעיים שצורת יודי״ן בראשם רק קוים פשוטים מאחר דהאויר וריוח שביניהם הוא הצורת שי״ן כעין לוחות. אבל יש טעמים אחרים לצורת שי״ן של ד׳ ראשים וא״כ צריך שיהיו בקמטים צורת שי״ן עם יודי״ן ממש ויגיעו דוקא עד מקום השולי שי״ן כי הקמטים הם הצורה שי״ן לא אויר וכן ראוי לעשות עמ״א אות נ״ט בזה ומ״ש שי״ן ימים בשנה עיין לבוש בזה וא״ר אות ס״ה השנה שס״ה ימים ונ״ב שבתות וד״י פסח ב׳ שבועות ט״ב ר״י ויוה״כ וסוכות ס״ה ימים ושי״ן ימים מניחים (והיינו חה״מ ג״כ מניחים ולהמחבר בל״א הטעם בא״ח ב״ש מצפ״ץ גימטרי״א ברחמים עיין א״ר ס״י) ועמ״א:

אפילו עט״ז האריך ותוכן כוונתו דלמטה הוא בית א׳ ממש רק למעלה נפרדין ד׳ בתים ודי בדיעבד בכך וכתבן בקלף אחד ממש רק למעלה חלק גדול גליון וחתך שם ומכניס כל גליון בקצת בית ד׳ פרשיות בקלף אחד למטה עומדים זקופים בבית א׳ למטה אין שם רק בית א׳ ולא נגלל רק כך עומדין ועכ״פ זקופים המה ומ״ש דקיי״ל כרב דימי אלא כאביי ט״ס לכאורה דלא כאביי ובשיטת הב״ח ז״ל אמרה דקיי״ל כרב דימי לכתחלה אסור ודיעבד שרי ודלא כאביי דמחמיר דיעבד ודלא כב״י יע״ש וכתבם בקלף א׳ דיעבד מיירי. ולפ״ז מ״ש בסמ״ג תריץ שי״ן עד התפר נמי לאו לעיכובא כ״א לכתחלה דהא הוא פי׳ הי״מ דרב דימי מנחות ל״ה א׳ באר הגולה סמ״ך א״כ דיעבד לא מעכב והר״ב שכתב וכן יו״ד צריך כו׳ אין מדוקדק כ״כ דזה לעיכובא וזה לכתחלה ועד״מ תירץ באופן אחר ובמ״א אות ס״ב פירש בו פירושו וד״מ שלפנינו וגם הדרישה הביאו לא הבנתי וכן לא רציתי להאריך בו:

והוא עט״ז. עיין מנחות ל״ד ב׳ י״ל פלוגתייהו הנותן ד״ק בבית א׳ לרבי יהודה דיעבד צריך לדבק ולר׳ יוסי אינו צריך אפי׳ לכתחלה אין צריך אבל ד׳ בתים ש״ר באין לו ש״י דיעבד דוקא אמר רבי יוסי דיוצא ועיין לבוש כתב ד״ק בבית א׳ יצא ומצוה מן המובחר לדבק אין לו ש״י ויש לו ב׳ ש״ר טולה כו׳ סובר דר״י אמר אינו צריך דיעבד משמע הא לכתחלה גם בבית א׳ צריך לדבק וזה שיטת הב״ח וט״ז בל״ו דרב דימי דאמר אינו צריך שיגיע עד מקום התפר דיעבד הוא וכרב דימי קיי״ל דלא כאביי יע״ש אבל להב״י בספרו הארוך דפירש דקיי״ל כאביי דלרב דמי אינו צריך לכתחלה ה״ה ר״י אינו צריך לכתחלה אבל ד׳ בתים וטולה רק דיעבד והשתא אין קושיא לאשמועינן רבותא דזה לכתחלה וזה דיעבד והר״ב שהגיה והמנהג היינו בבית א׳ נמי יצא דיעבד הא לכתחלה מודה רבי יוסי דיש לדבק והבן ומסתברא דטולה עור גם שלא יראו השי״ן דבש״י אין שי״ן ומילתא יתירא הוי בל תוסיף נ״ל:

ויעביר עט״ז העלה לעיל בסמ״ז החוט מעכב וכאן רק לכתחלה:

יהיו עט״ז דאף נפסק החוט יכול לקושרו אבל במ״א אות ס״ח דנפסק ניכר שהוא תלוש ואפילו קשירה לא מהני ומכ״ש למ״ש שם בשם א״ר דחוט קצר קושרו כו׳ מוכח בביאור דנפסק אפילו קשירה לא מהני וכדומה שכן נוהגין הסופרים להלכה אבל באין לו גידים אחרים כדאי הוא הט״ז לסמוך עליו ולקשור חוט שנפסק. כ׳ כפופה סוף התיבה פשוטה באמצע ירושלמי מגילה פ״ק ו׳ ב׳: