ושאר עט״ז. הב״י סובר דרש״י וטור בתרתי פליגי לרש״י קמ״ד ב׳ ברייתא דשאר פירות למתק שרי ומינה תותים למתק אסור (פירש״י חייב חטאת כר״י ולרב ד״ת רק זיתים י״ל כולה חדא גזירה וכבשים לרב ושמואל ור״י לגופן מותר צ״ל פירות גריעי טפי) ולמשקין שאר פירות נמי אסור ולטור שאר פירות למשקין שרי ול״ד לכבשים בט״ז או דשם משקה עליהם כמ״א י״ב או דכבשים דמי לתותים ורימונים ולמתק תותים נמי שרי רק זיתים אסור אטו למשקין כבסי״ח סחיטת בגד ודלא כר״י בשלקות כו׳ וקיימא לן כר״פ שם שבת קמ״ד ב׳ ודבית מנשיא מקום הוי לא אדם א׳ וכמ״ש הרב בהג״ה עמ״א א׳ והקשה הט״ז דאין לנו לבדות תירוצים מה שלא נאמר בש״ס ע״כ פי׳ דכ״ע רש״י וטור מודים למתק שרי בתותים ולמשקין אסור בשאר פירות וברייתא בסתמא איירי כו׳ ומיהו מ״ש דהפסק ש״ע עולה יפה בכאן הא מ״ש בס״ו בלימוני״ם קשה ועט״ז ה׳ ואי״ה שם יבואר. ובחה״ר קמ״ד פי׳ דבשאר פירות אף למשקין שרי דבטלה דעתו משא״כ תותים כיון דיש אדם א׳ יע״ש וכפשטיה פסק המחבר בכאן:

והוי יודע דקיי״ל אין חייב אלא על זיתים וענבים מספקא לי בוסר מהו ולרש״י קמ״ה א׳ דלאו אורחייהו י״ל בוסר נמי לאו אורחייהו ולטעם דהר״ן למ״ש במ״א בפתיחה דשאר מינים לאו משקה הוי י״ל מי בוסר נמי לאו משקה הוא עסי׳ ר״ב ס״ב פה״א ולטעם דידי דבעי׳ תלוש ועומד מי בוסר מבלע בליעי כו׳ ועס״ה לקמן במי בוסר ועמ״א רנ״ב אות י״ט בוסר יש חיוב חטאת יע״ש וצ״ע במי בוסר אם הוי מז׳ משקין להכשר זרעים ולטיבולו במשקה בסי׳ קנ״ח וע׳ בר״מ ה׳ ט״א פ״א ה״ה זיתים וענבים שלא הביאו שליש מי פירות הן יע״ש. ומלילות שריסקן בעודן בקשים יש בהן מפרק ד״ת האוכל מפסולת כמ״ש המ״א רכ״ב י״ט ובריסקן היטב לית מפרק משא״כ כשהוציא הגרעין הוי כשאר פירות ואי״ה יבואר עוד:

אבל עט״ז בשר הנבלע ממשקה מים ויין למימיהן אסור כבס״ז ואף למ״ד בס״א שאר פירות למימיהן שרי יש טעמים לזה עמ״א י״ג ובאות א׳ פירשתיו אבל למוצץ אפי׳ דרך יניקה דהיינו שאין משים האוכל בפיו ודרך יניקה שרי בענבים דמ״ש מבורר בשי״ט סי״ו אע״ג דיש הפרש בורר ביד לאלתר שרי ומפרק סוחט ביד ענבים לאלתר חייב חטאת היינו דשם אין דרך בורר בכך משא״כ במשמרת ונפה שם חייב לאלתר אפ״ה כל מה שמגיע בפה בשעת אכילה לאו מלאכה הוא ועתו״ש ולמ״ש

א״ש. עא״ר ב׳ דא״צ להגיה ולינק מבהמה לכתחלה אסור ואין חייב כבסי׳ שכ״ח סל״ג עמ״א אות ב׳ יע״ש:

מתבטל עט״ז הב״ח כתב אם נתנו אבל מדמדמה לשלג וכתב כן המ״א אות ה׳ והט״ז הקשה דודאי ליתן לכתחלה בשבת להתבקע אסור מדרבנן דהוי כמפרק לאחר יד וא״כ נאסרו הענבים כשי״ח ס״א המבשל אף בחמי טבריה כו׳ והענבים ניכרים אז היוצא אפי׳ באלף לא בטל ול״ד לשלג התם רק כבירא מים או נולד וכל שמעורב שרי משא״כ כאן. ודשיל״מ לא הוי דלא היה ניכר מעולם ומשמע דבעי ששים כדין לח בלח במינו אף בדרבנן בעינן ששים ולא אמרינן קמא קמא בטל עי״ד ק״ט ומ״ש בפריי שם:

הואיל עט״ז ובתוספות שבת קמ״ד ב׳ ד״ה חולב משמע דהוי דש דבוסר פסולת ודש אוכל מפסולת. ועמ״א ז׳ כתב דבורר דהכא דרכו בכך והוי כמו בנפה וקנון ועא״ר ח׳ מ״ש הש״ע בס״ד יבואר אי״ה באות ה׳:

מותר עט״ז לשיטתיה באות א׳ דשאר פירות למשקין אסור רק מסתמא למתק ה״ה מה שסוחטין לתוך מים ליתן טעם במים הוי בשאר פירות כמו למתק. משא״כ ענבים אף למים ליתן טעם וכדומה לשאר משקין יש חיוב חטאת וה״ה תותים ורמונים כה״ג אסור רק בשאר פירות שרי זה דלא אחשבינהו למשקה. ותפוחים שרי כו׳ ממרוצת דבריו נראה שכיון למ״ש המ״א אות א׳ דאף הב״י בספרו הערוך כוונתו דהמקום ההוא אסור כחכמים דר״א במקיים קוצים כו׳ יע״ש וא״כ אף במדינה אחת עושין מתפוחים יין אסור שם לסחוט תפוחים אף ליתן טעם במשקה אסור הא שאר מדינות מותרין ובמ״א יבואר עוד. מ״ש המחבר בס״ד לקדירה שיש תבשיל הא אין תבשיל בה אף דסוחט לאכול אסור משום מ״ע דהרואה אומר למשקה בעי לה ומש״ה נקיט בגמ׳ קערה אע״ג דאין שותין בקערה עב״י רש״י ורי״ף וברימונים משמע ג״כ כה״ג כל שאין אוכל בתוכה ממש אסור הוא עמ״א יו״ד:

ולר״ת עט״ז ט״ס בש״ע ר״ת כי סובר דכאוכל דמי רק בוסר אסור לדידיה כבס״ה ורבינו חננאל צ״ל כי סובר דאין הלכה כרב ושמואל רק כר׳ יוחנן שבת קמ״ה א׳ דאף לקדירה אסור ואף בי״ט אסור דלא כיש מעמידין דברי רב ושמואל בי״ט הא בשבת אסור (בי״ט אף מלאכה ד״ה מותר כברירה וכדומה בתק״י) וא״כ קשה על המחבר בכאן הביא דברי ר״ח משמע בי״ט נמי לית הלכה דשרי (ע׳ תוס׳ קמ״ה א׳ ד״ה ור׳ יוחנן) ובי״ט סתם דשרי עט״ז ומ״א שם אות א״ב. וי״ל דר״ח אוסר מטעם בורר בשני מיני אוכלי עמ״א שי״ט י״ו ובי״ט ברירה מותר ובאמת צ״ע כי י״ל משקה לאוכל כאוכל דמי היינו באשכול לאו בורר דמין א׳ הוי ובשלקות למימיהן בסוחט לאכול מיד ובט״ז אות ד׳ הא לאחר זמן בשלקות אסור דהוי ב׳ מינים ולהמ״א ז׳ נהפוך הוא ופרי. והבן וצ״ע. ומ״ש לשון נמי קשה כמ״ש בסמוך י״ל זה דל״ת כבשים חמור דהוי בורר והעד דהמחבר כתב כבשים לאוכל שרי הא כ״ש מענבים ש״מ כדאמרן ותראה שאדונינו ז״ל רמז בכאן דכבשים יצאו מעצמן מותרים היינו לד״ה אף לר״י דכבשים נמי חייב חטאת אפ״ה יצאו מעצמן י״ל מותרים וזיתים יצאו מעצמן אסורים כ״ש דלאוכל אסור לר״ח ע׳ רי״ף. אבל אנן פסקינן דכבשים למימיהן פטור אבל אסור דלאו אורחייהו בהכין כתוס׳ שם ובלבוש דלאו מגופן כרש״י ובסט״ו כתב מים בבגד לאו דם דהולך לאיבוד הא לא״ה אף מעלמא דש וכמ״ש הרא״ש ז״ל מקכ״ח ב׳ יש סחיטה בשער או לאו הא לכ״ע חייב מעלמא ועמ״ש בט״ז מזה:

כדי עט״ז רש״י שבת נ״א ב׳ אבל י״א משום נולד ואף בחמה אסור עמ״א י״ד:

מותר עט״ז עמ״א ט״ו דפתח שעושה אין חשוב בנין בכלים דבנין רעוע הוא הא באר ונהר יש בנין כה״ג ע׳ לבוש ובא״ר ט״ו דאף בנהר ובאר מותר ואי״ה במ״א יבואר:

ידיו עט״ז הטור בשם בה״ת לשיטתיה בשי״ח (עסי׳ שי״ח סי״ו) דהוי נולד אבל למ״ד שומן לא הוי נולד דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא וכן שלג מעיקרא משקה והשתא משקה רק הטעם כאן בידים דמי לבורא מים וע׳ לבוש כאן דמוליד מים והראה לסי״ח סי״ו דמאן דאוסר התם ממילא ה״ה כאן בנימוח ממילא ועא״ר י״ז וצ״ע שם. ובין מלח שחופרין בקרקע אוכלא לענין זה ובין מי מלח שלנו משקה הוי. ועסי׳ שכ״ו ס״ז אות גימ״ל (ט״ס שכ״ד) וע׳ ע״ש כ״ח כתב שלא יסחוט פירות וא״י למה לא כבשלג וברד דבורא מים כפירש״י שבת נ״א ב׳. ומ״ש שיזהר ממי מלח בשכ״א היינו עזין ב׳ שלישי כו׳ אע״ג דמי מלח הרבה אפשר דוקא לתוך הכבשים אסור הא עזין אף לעשות כך אף להמחבר שם אסור ער״מ פכ״ב ה״ו דנראה כעושה מורייס ואף המחבר יודה לזה ואי״ה שם יבואר ועתו״ש ולמ״ש א״ש:

ברגליו עט״ז פ״ר בדרבנן נמי אסור מ״מ כאן א״א להזהר ול״ג כה״ג וע׳ אות י״א:

מי רגלים עט״ז דה״נ א״א להזהר שלא ישתין בשלג ל״ג כה״ג ועמ״א אות י״ג:

ולפי עט״ז דבריו צ״ע דודאי שלאטי״ן הוי כבשים ושלקות ס״ז דלית בהו איסור תורה ד״ת אין חייב אלא זיתים וענבים מש״ה לגופו שרי הא זיתים וענבים אף לגופן אסור אטו למשקין עמ״א ט׳ ואי״ה שם יבואר משא״כ בסוחט בגד יש בו חיוב חטאת בניחא ליה המשקה היוצא ממנו אע״ג מעלמא הוי כתוס׳ שבת קמ״ה א׳ ד״ה כבשים א״כ י״ל באזיל לאיבוד נמי אסור אלא די״ל דלא שכיח כזיתים שעומדים לכך ודמי לכבשים ושלקות ומ״מ לא היה להזכיר שלאטי״ן כ״א כבשים המוזכר בס״ז. וכתב הט״ז בנשפך משקה על המפה בכף אסור לשאוב ולשפוך אח״כ לחוץ דמעוות לא יוכל לתקון (עא״ר אות כ״ג דסוף סוף לא ניחא ליה לית כאן דש יע״ש ואפשר מפני מ״ע מדרבנן אסור דהרואה יאמר שרוצה לשתות המשקה ששואב בכ״ף ואסור ואפשר זה כוונת הט״ז) ועא״ר כ״ב בזה דמשקין נבועים על המפה אסור לגרור בסכין דהמקום שאין נפל שם יהיה צובע כבסי״ב. ומ״ש במים ויין לבן אסור לגרור דהוי מכבס אפשר אף שאין בכח אסור דגורר למקום יבש שרייתו כבוסו או דגזור אטו בכח. ויהיה חיוב תורה משא״כ משקה שלא ניחא ליה ליכא איסור תורה רק לדיעה אחרונה מדרבנן אסור אף לגרור אסור שמא יבא לידי חיוב תורה. ועסי׳ ש״א ס״א בגד השרוי אסור לטלטלה ה״ה מפה כן ועמ״א מ״ח שם ב׳ ב״א י״ל דשרי. עסי׳ ש״ב ומ״א ג׳ אסור לנער ג״כ מפה חדשה ממים שנשפך שם וי״א בכל הבגדים יע״ש:

כתב הרמב״ם ז״ל פ״ט מה״ש הי״א אין סחיטה בשיער ועור הביאו המ״א אות כ״ג וצריך להתבונן בו. שבת מפנין קכ״ח רבה ור״י אין סחיטה בשיער ורב אשי אמר כו׳ לכאורה הלכה כר״א לענין ליבון אמר בפ״ט דשם דיני ליבון אין סחיטה בשיער היכא דאזיל לאיבוד כי בשיער בהמה צמר שחור וכדומה שייך כיבוס במים (ל״ד מתלבן ה״ה בשחור וכדומה דרך ליבונו הוא כך) אע״ג דאזיל לאיבוד ובשיער אדם ל״ש כיבוס ליבון הא בצריך למשקה י״ל כר״א הוי מפרק אבל הב״י סימן ש״ל כתב בפי׳ דלהר״מ אין בשיער סחיטת היינו אף מפרק ליכא ור״א דרך אפילו תימא קאמר (וי״ל דלדינא אסור דאסור בשערה כל שאפשר בכלי תלוי בשערה למה לעשות ג׳ איסורין דרבנן הוצאה כלאחר יד וסחיטה דרבנן כמ״ש הב״י יע״ש) ועמ״א כ״ג ואי״ה שם יבואר עוד. והא דבשאר משקין ל״ש ליבון היינו באין עליו לכלוך אבל ביש עליו לכלוך י״ל אף בשאר משקין אסור דהוי ליבון מלכלוך עסי׳ ש״ב מדיני כבוס:

ע׳ שבת קמ״ה א׳ תוס׳ ד״ה כבשים ולא הקשו לרש״י מקכ״ח שיער כמ״ש הרא״ש די״ל סחיטת שיער משום ליבון קאמר ומיהו רש״י שם פי׳ דש שאין בולע: