כללא דמילתא זיתים וענבים ביד חייב שאר פירות אף בכלי פטור ומותר תותים ורימונים אף ביצאו מעצמן אסור מדרבנן ואף דל״ש אחשבינהו מ״מ כולה חדא גזירה או בית מנשיא אתרא הוי ולמש״ל נ״ל דכולה חדא גזירה. ובגד בלוע י״א דחייבת ד״ת משום דש אף שאין מגופו ואי״ה במ״א יבואר עוד מזה. ואם יש בפירות בסוחט המשקין וזורק האוכל אי הוי בורר בכך כתבתי לעיל מזה:

אסור עט״ז. דבריו צריכין ביאור דע כי הפרש בין מליחה לטיבול יתפרש בג׳ דרכים אחד מליחה מפזר מלח בזריקה עליו נראה כמלאכת עיבוד אף שאין עיבוד באוכלין לחייב הא מדרבנן אסור כמ״ש התוס׳ ע״ה ב׳ ד״ה אין וטיבול מטבל במלח. ב׳ כי מולח יתפרש טיבול רק לזמן רב וטיבול מטבל ואוכל מיד ג׳ מולח משמע הרבה חתיכות וטיבול חתיכה אחת לבדה. כי דרך לזרוק בזריקה א׳ על כמה חתיכות כו׳. והנה רש״י ק״ח ב׳ פי׳ בברייתא צנון וביצה אין מולחין ג״ד ביחד מעבדן כו׳ ומימלח לא מלחנא שתים כו׳ דסותר זא״ז י״ל לעיל מיירי לזמן רב דהיינו עד סוף הסעודה (ג׳ לאלתר יש מיד ממש לאלתר ב׳ שיהוי מעט. ג׳ עד סוף הסעודה) ודרך ג״ד לסוף הסעודה ומולח ל״ד רק טיבול דהשתא פליגי ח״א ביצה נמי מעבדן וח״א ביצה בסוף הסעודה לא מעבדן וכן הלכה אבל להניחה עד סעודה אחרת ביצה נמי אסורה. והאי דמימלח לא מלחנא לאלתר הא נמי אסור דרך עיבוד הוא ע״י פיזור שתים יחד הא א׳ לבדה ע״י פיזור שרי. וביצים שתים יחד ע״י פיזור אסור דמי לעיבוד דמ״ש ולכן הוכרח רש״י לפרש לעיל כן. והמחבר בחר לו דרך הר״מ ז״ל בזה דהשתא ביצה שתים יחד שרי דאין דרך לכבוש ביצים עמ״א ה׳ בלבוש. וברייתא פליגי מולח כפשוטו שתים יחד ע״י פיזור ח״א דמי למלאכת עיבוד וביצים נמי אסור וח״א הטעם דדמי לכובש כבשים וביצים שרי. ומש״ה בס״ב בחר בדרך הטור דודאי באוכלין מדרבנן יש עיבוד ובס״ה להניחה אסור ביצה דיש עיבוד מדרבנן עט״ז ה׳ וא״ש לכאורה. ובחר כאן בדברי הר״מ ז״ל כאמור דנ״מ טובא לדינא והפירוש מתפרש יותר נכון להר״מ ז״ל:

מעתה הבוא נבוא לדברי הט״ז ז״ל. העתיק דברי תה״ד תחלת התשובה עם השאלה יע״ש. ויש חסרון ב׳ תיבות והא דקאמר רש״י אבל כו׳. והמעיין שם בתה״ד משמע דמסכים א״ז עם הסמ״ג וסמ״ק ודכ״ע חתיכה אחת ע״י זריקה ופיזור שרי לשהות עד סוף הסעודה דאין מעבדין בסעודה א׳ (וכתב ע״ז ואל תתמה שא׳ מהגדולים פי׳ מימלח שתים בזריקה הא טבולי שתים עד סוף הסעודה נמי שרי ואין להקל כ״כ מאחר דסמ״ג לא פי׳ כן רק אחת שרי ע״י זריקה עד סוף הסעודה הא שתים נראה כמעבד עד סוף הסעודה אף ע״י טיבול ולאלתר הב׳ ע״י טיבול שרי שתים וע״י זריקה לאלתר הא לאוכלן בב״א נמי אסור) אבל דעת הט״ז אינו כן וכ״ה דעת המחבר באפשר. והתחיל ברש״י לעיל פי׳ ג״ד דלא מפליג בין מליחה לטבילה ואף טיבול אסור היינו סוף הסעודה ואף חדא אסור כה״ג רק אורחא נקיט ג״ד מסתמא לסוף הסעודה. ואמנם הא דמחלק בין מליחה לטיבול ע״כ לאלתר הב׳ נקיט שתים כל שע״י זריקה שתים יחד נראה כמלאכת העיבוד הא טיבול כה״ג שתים חדא חדא שאין בטיבול זה כ״א א׳ והב׳ בטיבול ב׳ שרי הא ג״ד טיבול אסור דהוי לסוף הסעודה. וע״י פיזור א׳ מותר וב׳ א״א לצמצם שלא יגע המלח בשני אסור כ״א לטבול חדא חדא כאמור. אמנם מ״ש דא״ז חולק עם הסמ״ק וכתב בלשון א״ז מותר למלו״ח צנון במלח במקום מותר לטבול לא הבינותי וצ״ע. ועיין במ״ש עוד באות ב׳ אי״ה מזה. ובאות ג׳:

צנון ד׳ או ה׳ עט״ז הר״מ ז״ל פכ״ב ה״י יע״ש ומ״מ נראה דבר שאין דרך לכבוש שרי ובפרט לטעם הר״מ ז״ל עמ״א אות ה׳:

מפני עט״ז פירשתיו באות א׳ המחבר בס״ב פי׳ כטעם הטור דדמי לעיבוד דשם מסתבר יותר טעם הטור ממ״ש הר״מ ז״ל בפ״ב ה״י שעושה מלאכה ממלאכת התבשיל (ע׳ ירושלמי מי מלח א״צ אומן וח״א כל שנשרית זהו מי מלח וה״א ביצה שוקעת והיינו מי מלח עזין בבבלי ובירושלמי מפרש לה מרובה ומיעוט אמלח ואנן כבבלי פסקי׳ וכברייתא דכבשין ותבשיל. ועדיין קשה מי מלח לכבשין מה איריא לזמן מרובה אף לאכול מיד דדמי לכובש כבשין (ועתי״ט וי״ל אה״נ דזהו החילוק וצ״ע) וכאן פירש כר״מ ז״ל דמסתבר פירושו ונ״מ לדינא כמש״ל:

והוי יודע דאסור ליתן ירק חי לתוך חומץ חזק כשיעור שיתן על האור וירתיח דהוי כבוש בי״ד ק״ה ונראה כמבשל בשבת לטעם הר״מ ז״ל ולהטור י״ל במלח שייך עיבוד. ואפשר אף דיעבד כה״ג אסור דהוי כעין בישול ול״ד לכ״ש וצ״ע. ועמ״א אות ג׳:

לאוכלן עט״ז שיש להחמיר לטבול א׳ ולאכול מיד אבל לטבול שנים חדא חדא ולהניח לפניו אסור דלא כתה״ד. אבל מה שנוהגין למלוח בזריקה אסור בשתים אפי׳ מיד ממש שניהם ביחד לפה אסור:

אסור עט״ז לרש״י וטור דצנון אסור כל שמלח חתיכה א׳ ומניחה לסוף הסעודה או שתים מיד דדמי לעיבוד זה בצנון דהמלח מעבדו משא״כ ביצה לסוף הסעודה אין מעבדו המלח ושתים ביחד ג״כ אין דרך עיבוד בו אבל להניח ביצה ובשר לסעודה אחרת דהיינו זמן רב ביותר יש בהם קצת עיבוד ואסור ועמ״א אות ז׳ משא״כ להר״מ הטעם מראה ככובש וביצה אין דרכו לכבוש קשה אפי׳ להניחה לשתרי בשר וביצה והמחבר זיכה שטרא לבי תרי זה לכאורה כוונת הט״ז. וצ״ע המחבר סובר כטור ורש״י דשייך מדרבנן עיבוד באוכלין אלא דמולח צנון לאכול לאלתר הוקשה לו למה נאסור ולא ס״ל דנראה כמלאכת העיבוד לכן פי׳ דנראה ככובש ומש״ה ביצים מרותחים דאין דרכם לכבוש (ובהא פליגי ח״א ביצה אסורה דהטעם משום מעבד וביצה עדיף דצנון מפסיד וח״א כובש ביצה אין דרכה עמ״א ה׳) משא״כ להניחה לאחר זמן רב מסעודה לסעודה מודה להמחבר דאסור משום מעבד עמ״א זיין:

הרבה עט״ז מ״ש דדמי לעיבוד זה לפירש״י וכמ״ש באות א׳ משא״כ להמחבר דומה לכובש כבשים כמ״ש באות ג׳ א״כ צ״ל פולין נמי נראה ככובש כבשין עמ״א אות ח׳ וה׳:

המ״ל פי״א ה״ה הוקשה לו למה לי קרא להקריב במלח בשבת הא אין עיבוד באוכלין ותי׳ דנ״מ לפסולה שלא תרד דא״צ הפשט ויש עיבוד.לי צ״ע דבשבת י״ל אין מקריבין לפסולה לחלל שבת וימתין לאחר שבת גם מלח סלקונדרית יש בו בישול ומלח שלנו אין בו בישול כבסי׳ שי״ח. ועתו״ש חלב יש בו משום מעבד עסי׳ בה׳ י״ט ואי״ה שם יבואר וכאן אין להאריך:

ובקערה עט״ז ב״י בשם הרמב״ם ז״ל פכ״א ה״כ ועמ״א אות ט׳. ומ״ש מוליד ריחא בתקי״א אות ח׳ משמע בדרבנן פ״ר באין מכוין שרי דוקא בד״ת פ״ר אסור ועסי׳ שי״ד במ״א ה׳ וש״ך סח״י ומ״א תרנ״א ב׳ יבואר עוד ע׳ ע״ש דמשמע מהר״מ ז״ל דוקא לצורך לאכול יע״ש ומסתימת המחבר משמע אף לצורך כל יום השבת מסעודה לסעודה. ואי״ה באות חט״י ומ״א יבואר עוד ועסי׳ ש״ך מ״א כ״ז צובע דהתם לכלוך דרבנן ויש ראיה:

בשר עט״ז תה״ד נ״ז ועמ״א י׳ דישה שייך בבהמה יע״ש ובתה״ד הרכיב דאוכלין כאלו וגם אין במינו טחינה הא סלית עצים אע״ג דאינו במינו טחינה ג״ק ממש הוי:

קמשוי עט״ז ב׳ שכ״ד ס״ז ד׳. (ט״ס ס״ט) ועמ״א שם אות ד״ה וכאן י׳ משמע עיקר הטעם דקמשוי עתה אוכלא ולא קודם לכן הוי טחינה כה״ג ולא מטעם אשוויי אוכלא לחוד ובשר מבושל ראוי לרוב העולם. וע׳ ע״ש י״ג היכא דע״י הדחק שרי והיכא דא״א כלל אסור דמשוי אוכלא ובמ״א שם ד׳ דאף אם אין נאכלין כלל מותר לשוויי אוכלא וכאן משום טוחן ועא״ר י״ג ואי״ה באות י׳ יבואר באורך:

אם עט״ז אמר ההדיוט הכותב יש לי בכאן הרהורי דברים והנני פורטם בעזה״י. הנה בב״י ובכ״מ פכ״א מה״ש הח״י הביא תשובת הרשב״א כל לאלתר אף בכלי אין זה דרך טחינה וה״ה לתרנגולים לפרר לחם לאכול מיד (אף אי יש טוחן אחר טוחן) שרי כבורר ואף בורר בכלי אסור התם דרכו בכך ולמד משם אף ביד לאחר זמן חייב חטאת מיד ל״ג ה״ה כאן ל״ג בכלי מיד דאין דרך טוחן בכך מיד מסברא ומש״ה הר״מ ז״ל כדי לבשלו לאחר זמן אף בו ביום נמי ועט״ז שכ״ד ה׳ ובכ״מ משמע דגרס בפ״ח הט״ו לבשל והמחבר סי״ב השמיט כדי לבשלו והר״ב הוא שהגיה והנה מלח ותבלין לדוך במדוך אבן ועץ לאכול מיד אסור מעובדין דחול אמנם חיוב חטאת או לחתוך בסכין במלח ופלפלין י״ל כי שרינו מיד היינו דבר אוכל הא כל שאין אוכל כ״א למתק אוכלא כמו פלפלין י״ל חייב משום טוחן אף ליתן מיד תבשיל גם לעופות דשרי מיד כמ״ש המ״א ט״ו בשם ר״ן והוא מתשובת הרשב״א אי דוקא דבר הראוי לאדם הא דבר שאין ראוי לאדם חייב משום טוחן עכ״פ מדרבנן אסור וז״ש הר״מ ז״ל פכ״א הח״י שחת וחרובין שנראה כטוחן ואמנם בשכ״ד ס״ח הטעם דממרח הא אין ראוי שרי י״ל היינו לאכול מיד או חתיכות גדולות והשתא מ״ש המחבר בס״ח פלפלין ומלח ומשמע בסכין אסור ליתנם מלח גס רק שלנו מותר עמ״א ט׳ יש לספק אם לחתכו בסכין ליתן בתבשיל מיד אם שרי דהוי אוכל או לאו כאוכל יחשב וכן מ״ש בס״ט בשר חי לעופות אסור אם לאחר זמן דוקא הא מיד שרי דאין טוחן לאלתר א״ד כל דאין אוכל אדם אסור לעופות לאלתר ושכ״ד ס״ח בחתיכות גדולות מיירי ומ״ש הר״ב בסי״ב לפרר לחם דאין טוחן היינו אף לאחר זמן:

ע׳ במ״ל פ״א מחו״מ ה״ג המגי׳ דהטוחן מצה לחזור לסולת יש טוחן אחר טוחן ומביא תוס׳ שבת קי״ד ד״ה אלא וי״ל התם בירק מחלקין בין חתיכות גדולות לקטנות משא״כ בטוחן אחר טוחן י״ל דאף מפרר דק לסולת אין טוחן מ״ה ומדרבנן אסור על ריב אייז״ן כעובדין דחול עמ״א י״ב ואי״ה שם יבואר:

והוי יודע דטוחן אין שייך אלא בג״ק ושהיה בתולדה גוף א׳ ומפררו. שהרי בתה״ד סי׳ נ״ו כתב דאין עימור כו׳ יע״ש וע׳ פ״ט ה״ה במ״מ וכ״מ שם וש״מ במ״א ט״ו דמ״מ מדרבנן יש עימור ודישה אף שאין ג״ק ובורר משמע בסי״ט ב׳ מיני דגים ממין בורר מ״ה יע״ש בסימן נ״ז. ובמשכן אין למילף חדא מחבריה דוקא עימור ודישה בג״ק ולא אינך (בורר קנקנים שיש בהן יין ושיש בהן שכר וכדומה משמע דהוי בורר גמור) וא״כ לפרר דגים חיין עופות אסור עכ״פ מדרבנן ובמ״א י׳ יבואר אי״ה והטוחן לבינה אין חייב משום טוחן דנשרפה בכבשן ואין בתולדה אבל הטוחן רגב עפר הוי טוחן דבמשכן סמנים נמי הכין הוא שיש מהם כאבנים באדמה ומ״ש התו״ש דסכך אסור בעפר התם מגרנך ויקבך כתיב בעינן דוקא גידולי קרקע ולא עפר משא״כ טוחן עיקר טחינה שייך בדברים כאלו. צוק״ר אין בו טוחן כמו מלח שלנו כבס״ח:

טחינה עט״ז עמ״ש במצה מע״ל דינו כתבואה שלא הביאה שליש דברכה מותר ע״י שינוי ואין לנו מנהג ידוע בחול הלכך אסור בשבת עא״ר אות ך׳ דהיכא דא״י מותר בשבת כמו בכתב בתה״ד סי׳ נ״ג ומעט מותר אפי׳ בעבר כמו שכתב באות י״ט שם דמעט מותר אפי׳ עבר ובלא שינוי יע״ש. ובתה״ד סי׳ ג״ן כ״כ בפי׳ ומ״מ הר״ב בסי״ו משמע דהשמיט זה בכוונה ודוקא שינוי ידוע מהני הא בא״י אסור ואי״ה במ״א אות כ״ד ובט״ז אות י״ב יבואר בזה דברי המחבר בסעיף י״ד ט״ו וי״ו:

ונותן עט״ז. אמר הכותב קודם בואי לברר דברי המחבר בסי״ד וט״ו וי״ו ודברי הט״ז אקדים הקדמה קטנה וזו תוארה. ודע דלש אב מלאכה בקמח ובעפר תולדה הר״מ ז״ל פ״א הי״ו. והיינו אף בדבש ואף בשומן אווז וכיוצא בזה מ״מ לש ונדבק. ומיהו לרבי דנתינת מים הוי כלישה י״ל בנותן שומן אווז ודבש קרוש אף לרבי אין חיוב חטאת דלש כגרוגרות בעינן ובמים נכנס בקמח משא״כ בדבש קרו״ש ושומן. ובע״ש הקשה אמ״ש הרמ״ז זרע פשתן חייב (זבחים צ״ד ב׳) דמדבק אהדדי כ״ש קמח דנדבק ואמאי פסק כר״י בר״י דנתינת מים פטור ולכאורה קושיא חזקה היא ואפשר זרע פשתן הדבוק בהו יכול ליקח בידיו ולעשות גוש חייב משום לש משא״כ בקמח במי׳ כ״ז דלא לש אין דיבוקו עולה יפה ואין ניקח בידו עסי׳ ש״מ סי״ב. ודע עוד דמורסן וסובין יש בו פירושים עמ״א סי׳ תנ״ד ופריי שם שי״א מורסן הקליפה העבה הנושרת בכתישה וסובין הנשאר בנפה וי״א להיפך. וי״ל הדק שבו שייך בו גיבול אבל העב הנושרת בכתישה החוש יעיד שאין בר גיבול כאמור ובחידושינו כתבנו מזה:

ועתה הבוא נבוא לבאר דברי המחבר והר״ב והט״ז בסי״ד וט״ו וי״ו בעזה״י. בשבת קנ״ה וקנ״ו וח״י. פלוגתא דר׳ ור״י בר״י אי חייב בנתינת מים לחול א״ל. והרי״ף ור״מ והרא״ש וטור פסקו כר״י בר״י בנותן מים אין חייב עד שיגבל. וכמשנה דקנ״ה ב׳ נותנין מים למורסן ולא גובלין. ומ״ש הרי״ף קנ״ה מדמתרצינן אליבא דר״י בר״י ש״מ הלכתא כוותיה וממשנה אין ראיה דמשנה פ״ק משמע כרבי יע״ש או דה״פ דמדאמר היכי משני על יד על יד ש״מ דהלכתא כוותיה כלומר כי״א ולא כת״ק דאמר אין גובלין ונקטינן מהא דקלי בעבה מותר ע״י שינוי מעט מעט וכמ״ש בע״ש דמים נותן הרבה מיד בפ״א רק הלישה הוא מעט מה שאוכל באותה סעודה ועיין ר״ן שם וברכה מותר הרבה ע״י שינוי שנותן הקמח תחלה והרא״ש שם השמיט והיכי משני על יד על יד וכתב ש״מ דהלכתא כוותיה אולי יש שם חסרון בדפוס. ולכולהו לרי״ף ורא״ש וטור ורש״י שתיתא היינו קמח קלי רק זה עבה וזה רכה. ולפ״ז י״ל קלי לאו בר גיבול הוא ומדרבנן אסור והיכא דמשני בעבה בעינן מעט מעט דהוא שינוי גדול הא קמח תחלה לא דדומה ללישה וברכה מהני שינוי כל דהו קמח תחלה או דקלי בר גיבול הוא ונקיט קלי דראוי בשבת לאכול משא״כ קמח עם מים אין ראוי בשבת ועסי׳ שכ״ד מ״א א׳. אבל הר״מ ז״ל פירש קלי מ״ה לאו בר גיבול ומדרבנן אסור וע״י שינוי על יד שרי הא קמח כה״ג לתרנגולים אסור ע״י שינוי כל שכדרכו מ״ה ע״י שינוי מדרבנן אסור אם לא שינוי גדול או תרי שינוים כבסימן שכ״א במלח ס״ז ושתיתא תבואה שלא הביאה שליש הוא דה״א דשרי דכחול הוא ואין בו לישה ופריך והא תניא (ל״ג והאמר״ת) בברייתא אחריתי דשתיתא אסור ל״ק בעבה אסור בהרבה (כ״א על יד כמו קלי) וברכה מותר בהרבה ע״י שינוי קצת קמח תחלה הא קלי לא מהני ברך קצת שינוי כ״א על יד דוקא והמחבר בסי״ד שהשמיט לדעת הטור להקל בקלי ברך ע״י קמח תחלה דל״ש כמ״ש הט״ז אות י״א ומצה מע״ל אה״נ על יד שרי אף להר״ם דשתיתא קיל מקלי וכ״ש דמהני בשתיתא עבה מעט מעט. אבל הי״א בסי״ו הוא בעה״ת דפסק כרבי דנתינת מים הוי גיבול וה״ה דאוסר בסי״ד קמח קלי. ועסי׳ שכ״ד ס״ג וי״א ליתן מים למורסן בשבת הוא דעת בעה״ת כרבי דנותן מים חייב אף בקמח תחלה מדאמר האחרון חייב עיין תה״ד נ״ג ה״ה קלי עכ״פ מדרבנן אסור בעבה מעט דנותן מים זהו גיבולו ליכא שינוי אבל רכה ע״י שינוי קמ״ח תחלה שרי כשתיתא והקשה על הר״ב בסי״ב אמאי לא פירש ברכה דוקא דעבה על יד לא מהני כ״ש קמח תחלה לת״ק דהוא רבי ובמ״א אות כ״ד תיקן זה דהר״ב ביאר זה כמו בשתיתא היינו רכה ע״י קמח תחלה:

עוד כתב די״ל אף ע״י שינוי ברכה לא מהני בשום ושחליים שכ״מ דעת בעה״ת דלא הזכיר ע״י שינוי ברכה שרי והטעם דקלי מותר ברכה דאפשר דבר גיבול הוא קיל טפי משא״כ שחליים לאו בר גיבול הוא או דסובר כר״מ שתיתא תבואה הביאה שליש הא שחליים דמי לקלי לא מהני ברכה קמח תחלה ה״ה שחליים לא מהני כו׳:

הא דפ״ג בר״מ דיו הטעם משום עין צבע ואף לראב״ד פ״ט דעין צבע פטור אבל אסור עכ״פ ומיהו משנה דאין שורין דמשמע חיוב חטאת י״ל עין צבע להר״מ ואין להאריך:

נסתפקתי אם גיבל קמח לתרנגולים במזיד בשבת אם שרי ליתן לפניהם ובשי״ח במזיד אסור לו לעולם אכילה ובהנאה שרי וה״ה לעכו״ם מותר ליתן בשבת ולישראל דבר זה אסור עד מ״ש משא״כ לעכו״ם וה״ה לתרנגולים וצ״ע כעת:

אבל עט״ז בתה״ד נ״ג יע״ש. והאי חרדל שלשו מע״ש היינו בלא משקה רק מתמצית גופו כו׳ וכדומה. וע׳ לבוש במ״ש חרדל שלשו מע״ש דיש בו משום לישה ולכך דוקא מע״ש ושום אין בו לישה יע״ש ולא הבינותיו די״א קאי אחרדל ג״כ ועיין זבחים צ״ד ב׳ תוס׳ י״ג שלחים וי״ג שחלים יע״ש:

לפיכך עט״ז עמ״א אות כ״ח ועיין סעיף י״ז בזה ובעודה על האש י״א דהוי הגיס ועט״ז שם אות כ״ג: