וכן עט״ז כתב דשניהם עושין איסור המוכר שמודד בצימצום גמור והלוקח בהזכירו סכום מדה וכמו שכתב באות ג׳ דלא מהני ללוקח כלום מה שמזכיר מדה. ועמ״א אות ב׳ וה׳. ואי״ה באות ג׳ יבואר:

והוי יודע כל כלי המדה אם ראוין לקיבול ואין מקפיד עליהם שרי לטלטל מחמה לצל ואם אין מקבלים כמו מדות אמה וכיוצא ממוקצה מלאכתו לאיסור. ומדה הלח ליי״נ וכדומה אם מקפיד עליהם הוי מוקצה מחמת חסרון כיס. ומינקת שמיוחד למדה כמו שנוהגין עתה שקורין היבר ומחזיק קיוארט מותר לומר מלא לי כלי זה ושופך לכלי של לוקח כי א״א ליקח המינקת להוליך לבית הלוקח ולא נראה כמזכיר סכום המדה בפירוש:

ולא עט״ז האריך ולשיטתיה באות הקדום דודאי במדה אף בלא סכו״ם כך וכך כו׳ נמי אסור וההפרש שיש בין דמים למדה לכאורה דהלוקח אין עובר דאומר ומודיע כמה צריך לו והמוכר ממילא מונה לו אבל מדת הלח והיבש שמדקדק במדידה על המוכר האיסור ועמ״א אות ב׳ דבס״א ההיתר למוכר שלא יצמצם ובס״ד ההיתר ללוקח וא״כ ודאי באין מצמצם ומוסיף מעט או חסר מעט וכ״כ הלבוש שהרתיחה למעלה ואין ממתין עד שיכלה זה ההיתר למוכר. אבל משמעות לשונו של הט״ז משמע אף על הלוקח האיסור במדידה דמה״ט לא גרסו התוס׳ ביצה כ״ט ב׳ ד״ה שלא סכום מדה דאף בלא סכום אסור ללוקח להזכיר מדה ול״ד לסכום מקח שמודיע בדינר אגוזים שידוע כמה רוצה וכמה צריך לו. וע׳ לבוש משמע שמחלק בין מדת הלח דצריך כיון ומדידה אסור להזכיר שם מדה משא״כ במדת היבש אגוזים וכדומה יע״ש:

ודע דמה דאמרינן בגמ׳ שם כ״ט א׳ כלי המיוחד למדה מחולקין רש״י והר״מ ז״ל עב״י שבפי׳ המשנה מפרש מיוחד שנעשה בדיוק ואומד שלא נעשה בדיוק ולפ״ז אף שחזר בחבורו פ״ד מי״ט הכ״א ופסק כרבא מ״מ לא חזר מפירושו מיוחד באפשר שעדיין לא מדד הא מודד בו בכלל שלא יזכיר שם מדה וצ״ע:

ומדברי הע״ש למדתי שמ״ש הר״ב וכן סכום מדה דשפיר גרס בברייתא והיינו שמזכיר לו כך וכך כלים לקחתי תן לי עוד כך כלים ויהיה ס״ה כך וכך אסור הא לא״ה שרי והיינו לומר מלא לי כלי זה עשרה פעמים דשרי אבל שם מדה להזכיר בפי׳ תן קווארט או חצי אסור בלא סכום. ובמ״ש במשנה אומר אדם מלא כלי אבל במדה בלא סכום אסור והא דלא מפרש המשנה אבל לא במדה לשפוך מכליו של מוכר ללוקח דאאומר קאי אבל במדה אסורה להזכיר שם מדה אפילו הולך עם הכלי אסור. ואפשר מש״ה נקיט במשנה לחבירו ובר״מ לחנוני ובמ״מ משמע דגרס כן במשנה לחנוני כי בע״ה מסתמא אין נותן כליו להוליך לחבירו כ״א אין לו רק לצורך תשמישו ובחנוני משכחת לה שיש לו הרבה כלים או להיפוך כי החנוני אין שואל כליו להוליך הלוקח לביתו כי יבאו לוקחים רבים ושופך לכ״א אבל בע״ה אפשר ישאל לו לצורך שעה:

ועם זה יתיישב בירושלמי גרס במשנה א׳ אומר לחנוני (והוא גי׳ הר״מ כמ״ש המ״מ) ובמשנה ב׳ אומר לחבירו ובבבלי הדבר בהיפוך. ושם בגמ׳ א״ר הונא או חסר או יתר היינו אף ששופך לכליו שרי בהן חסר ויתר שאומר הלוקח והמוכר עושה כן. ושם ר״א אמר לזעירא בר חמא מלי לי ההן מנא ולמחר אין מכילין ליה דר״ה מפרש וכמ״ש בס״א. והגאון המפרש (בד״ד) פירש אבל לא במדה שלא ימלאנו ממש א״כ רי״ד אסר לא ימלאנו אם חסר ויתר למה ואמאי לא כמ״ש וי״ל גם מ״ש ולמחר מכילין אף זה אסור אמאי לא כפשוטו להיתרא וכמ״ש המ״מ וכמ״ש המחבר בס״ב כאן והא דקשיא ודבר דבר שאסור לומר למחר אעשה חפץ פלוני האסור בשבת י״ל לצורך שבת שרי כמו פוסקין צדקה עסי׳ ש״ו וש״ז וצ״ע:

והיינו עט״ז ביארתיו באות הקדום ובע״ש כתב דהר״ב יודה לזה שאסור להזכיר מזה בפירוש רק הא שרי שיאמר מלא כלי זה עשרה פעמים וכדומה הא להיות סוכם אסור לומר כך כלים נתת לי תן עוד כך ויהיו כך וכך:

הא דכתב המחבר בסג״ד מותר לומר לחבירו תן לי ביצים במנין ומותר לחנוני כו׳ פי׳ הע״ש ברישא אשמעינן אף דהלוקח אין מזכיר מנין כמה רק אומר תן לי ומנה אפ״ה שרי ובסיפא קמ״ל אף הלוקח אומר כן שרי וקצת קשה דסיפא פשיטא דשרי ובלבוש משמע דקמ״ל ל״מ חבירו די״ל שאלה הדרא בעיניה או חליפיו וחנוני מקח וממכר אפ״ה שרי:

גרסינן בירושלמי פ׳ א״צ ה״ט תנא אומר לחבירו תן לי כלה של תבלין שכן בע״ה דרכו כו׳ ועב״י וש״ע תק״ד בכלי נחתום ובירושלמי מפורש אף בע״ה שלא יקדיח תבשילו מותר למדוד בי״ט תבלין וכל שכן שמותר לומר תן לי כלה מדה כו׳ אבל בשבת י״ל דאסור למדוד ולומר תן לי מדה תבלין שבי״ט הותר אוכל נפש לא בשבת וכדאמרן:

וי״א עט״ז דבי״ט מותר הוצאה וה״ה בשבת במעורבת ששכיחי רבים עדיף לשנות משא״כ בעיר שאין מעורבת ובחצר דליכא רואים עדיף למעט בהילוך ועמ״א אות ז׳ ואי״ה שם יבואר עוד:

מותר עט״ז ביצה י״ז לרבה שמא יעבירנו ד״א ורבא מתקן מנא אף כלים חדשים הנקחים מעכו״ם אסור בי״ט אטו שבת והקשה הט״ז דבשופר ל״ג בי״ט אטו שבת אף דא״א למיגזר דא״כ עקרת מצות שופר כבסי׳ תקפ״ח מ״מ י״ל בטבילת כלים נמי ל״ג י״ט אטו שבת ולמה החמיר שלא ליטבול בי״ט גם לרבא י״ל כלים חדשים שרי אף בשבת דטבילתן מדבריהם כמ״ש המ״מ פ״ד די״ט הלכה י״ז וי״ח יע״ש א״כ שרי טבילת כלים חדשים אף בשבת כמבואר בביצה י״ח לענין י״ט ה״ה בשבת כה״ג וי״ל הא אנן קיי״ל בי״ד ק״כ סי״ד ובט״ז אות י״ו דטבילת כלי מתכות ד״ת כמ״ש בתה״ד רנ״ז א״כ כלי מתכות עכ״פ ליתסר בשבת דהר״מ מביא פכ״ג משבת הלכה א׳ טעם דרבא מתקן ואף דמ״מ שרי להרי״ף מטעם דמביא טעם ר״י סחיטה ורב ביבי וזה לא שייך בכלי חדש ולהר״מ מותר מטעם איסור דרבנן מ״מ לדידן ליתסר מטעם הרא״ש ור״מ וטבילת כלי חדש מתכות ד״ת וע׳ לבוש כלי הר״ס הטעון טבילה לכאורה חרס ומצופה זכוכית מדרבנן או זכוכית וז״ש הטעון טבילה (מלה תנאיית) ואפשר ט״ס וצ״ל כלי חדש שטעון טבילה כו׳ וצ״ע. והנה לטעם ר״י ל״ש בכלי חדש דמתכות לאו בני סחיטה אף בימי התלמוד ל״פ י״ל השתא ל״ש ודוחק ושהייה כתב הלבוש דלא שייך שהייה שאין הטומאה מצוי בו כלומר ומילתא דל״ש ל״ג רבנן וטומאה דשכיח חיישינן שמא ישהה אבל הא״ר אות י״ב בשם יש״ש ביצה דשייך שמא ישהה ויבוא לידי תקלה שישתמש באיסור כלי בלא טבילה (המאכל אין נאסר):

ועם זה י״ל הא דכתב הר״מ ז״ל בפ״ד מי״ט טעם רב ביבי לחוד ובשבת טעם רבא כי סובר דטבילת כלי חדש אסור מטעם ישהה או יתקן ונאמר מ״ש בפי״ז ממ״א ד״ס כמו קידושי כסף ומ״מ דין תורה במתכות ע׳ מ״מ שם או דחמור דאין ראוי לכלום כמ״ש המ״מ ומש״ה בי״ט אין נ״מ בין טעם רב ביבי לרבא כתב טעם רב ביבי דתניא כוותיה במקומו ויותר ראוי לאסור כלי חדש מטעם רבא שיש לטעות אם נאמר כלי חדש דרבנן או זכוכית עכ״פ ויש סברא לכאן וכאן כתב טעם ר״ב דאסור אף בדרבנן שמא ישהה ומצוי הוא אף בדרבנן וולד הטומאה לא מצוי הוא בכלי ומיהו המ״מ לא כ״כ שם רק כדרבנן לר״ב ל״ג אפ״ה כתב טעם ר״ב שאין נ״מ בין טעם רבא לר״ב משא״כ בשבת יש נ״מ דנטלות בי״ט עצמו שרי לכ״ע ובשבת אם נטמא בשבת לר״ב ל״ש שמא ישהה כה״ג ולרבא מתקן הוא דבי״ט אוכל נפש ומכשיריו שא״א לעשות מעי״ט שרי בי״ט לא בשבת. וכן נראה ממ״ש המ״מ לדעת הר״מ בה׳ מ״א דטבילת כלים מד״ס תיפוק ליה שמא ישהה אף בד״ת ש״מ שמא ישהה שייך נמי בכלי חדש וז״ש בכ״ג משבת ודע דטבילת כלים חדשים אסור בשבת שנראה כמתקן אף על גב דביום טוב מסופק בו מ״מ מדכתכ כאן מתקן ש״מ הכין הוא ואף בנטמא בשבת כאמור כאן. וסבור הייתי לומר דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת דנראה כמתקן משמע אף מעשר ירק דרבנן או ח״ל וע׳ פ״א מה״ת אי שאר פירות ד״ת מ״מ חזינן בשבת נראה כמתקן אף מדרבנן וקשה דבי״ט נמי כ״ה וי״ל והדברים ארוכים וער״מ פכ״ג ה״ט והי״ד ופ״א ה״ז מי״ט והדברים ארוכים אין עת האסף פה ואי״ה במ״א יבואר עוד. עמ״ש אי״ה באות ו׳ מהרש״א ז״ל ביצה ח״י א׳ יע״ש היטב ובשבת אף דרבנן ובשבת אפ״ה אסור ועמ״א י״א וצ״ע והבן:

ויחזור עט״ז בי״ד ק״ך אות י״ח דבחול יטבילנו בלא ברכה או יטביל כלי אחר עמו ומברך על טבילת כלים ואין קפידא:

מותר עט״ז הש״ע השמיט תיבת יין שזה עיקר רבותא ובלבוש העתיק יין והלשון בט״ז קשה קצת וכוונתו דסתמו כפירושו דאיין קאי דשרי דהוי כמו להדיח הלכלוך:

יראה לי סכין טריפה לחתוך בו לחם וכדומה בצונן דבעי הדחה דמשמע בעי הדחה שפשוף היטב לא הדחה בעלמא אסור בשבת דהוי כמתקן וה״ה אפשר בשני דברים הנוגעים זה בזה אף בדרבנן דל״ד לטומאה דרבנן כמ״ש המ״מ הביאו המ״א אות י״א ועי״ד סי׳ י׳ וס״ט ס״א וצ״א מידי דאורחיה בהדחה יע״ש ועמ״א שכ״א אות ז׳ הדחת בשר שרי בשבת דא״צ שפשוף כ״כ רק להסיר הלכלוך משא״כ כאן וצ״ע. ואי״ה באות ח׳ יבואר עוד בזה יע״ש:

אין עט״ז בשכ״ו אות ג׳ דניחא ליה בכך שיהא נמחה אסור בלא מים יע״ש עמ״א כאן אות י״ו. השחזת הסכין בשבת אף שלא ברחיים רק בעץ וכדומה אסור דדומה לממחק עי״ד סימן קכ״א ולקמן בה׳ י״ט: