מ״ש המחבר בס״א אין כוברין שבת ק״מ ובר״מ פכ״א הל״ב מרקד ובמקום גבוה כמרקד (מדרבנן) וכ״ה בירושל׳ ובלבוש שכל זה דרך עובדא דחול צ״ע. גם מ״ש בס״ב קודר כו׳ במדה שלא כדרך מדידה ובש״ע משמע כרי״ף דבמדה אסור רק בכלי אחר כפי אומד הדעת וכמו שציין באה״ג ועא״ר וע״ש בזה:

אבל עט״ז שבת קכ״ה ב׳ ועב״י דהרי״ף ורא״ש פסקו כר״י בר״י דסתם תנא כוותיה היינו במשנה דנותנין מים למורסן יע״ש ואני ההדיוט בשכ״א לא הבנתי כן וכ״מ לשון הרא״ש מאן י״א ר״י בר״י וש״מ דהלכתא כוותיה מדאמר מאן י״א ר״ל ולהודיע דהלכה הוא ות״ק אפשר נמי כר״י בר״י סובר ואפ״ה אוסר ואין להאריך כאן ודעת הב״י ברי״ף ור״מ ורא״ש הוא כך כמו שאגיד. כי לענין הלכתא כר״י בר״י פסקו כולם כן כסתמא בתרא וגם רבה אמר ר״י בר״י הוא ולא אמר יחידאה היא (וז״ש הרי״ף מדמתרצינן עפ״י הבנת הב״י) וגם הר״א ז״ל בפכ״א הל״ד מדשתיק אודויי אודי ליה וגם דעת התוס׳ משמע כן. ואמנם לענין אפר דאין בר גיבול אם חייב חטאת לר״י בר״י בזה אין הוכחה לפסוק כר״מ ז״ל שהרי הר״מ ותוס׳ וכמה גאונים חולקין ע״ז וסוברים דחייב חטאת (וקיטמא שרי יש בו פירושים ותירוצים) א״כ ראוי לפסוק כרבים בזה דכיון שכן נ״מ קולא מינייהו באם נותן מים לקמח לתרנגולים בשבת להר״מ ז״ל אסור אטו גיבול ור״י בר״י אמר כך אין חייב הא איסורא איכא במים ולתוס׳ ור״א ז״ל קולא דאפר חייב בגיבול עכ״פ לרב יוסף ומים פטור ומורסן לאו בר גיבול מותר מים ולית להו למיגזר הואיל וצורך היום וקמח שאין לצורך היום גזור הא קמח לצורך היום שרי מים לר״י בר״י דהלכתא כוותיה ומ״ש הב״י התוס׳ לא הזכירו מורסן אף שהזכירו בדף ח״י א׳ היינו לאביי אבל לרב יוסף י״ל מורסן באמת לאו בר גיבול ממש הוא וחייב בגבולו ומים מותר במורסן לצורך היום ולא בקמח שאין צורך היום גזור אטו גיבול ונ״מ לפסולי עדות מכות מרדות כמו שביארנו בפתיחה כוללת ובש״ה דטירחא שלא לצורך לאו איסורא כלל ואין לוקה מ״מ. או יאמר ודאי יש מורסן קליפה העבה לאו בר גיבול וקליפה דקה בר גיבול עסי׳ תנ״ד ופריי שם במ״א א׳ ואיך שיהיה דברי הב״י ברורים ומיישרים ועתו״ש ולמ״ש א״ש ואדונינו הט״ז ז״ל אודי ליה להב״י להתוס׳ ז״ל קמח לצורך היום שרי בנתינת מים ולהר״מ ז״ל ודאי אסור דאם גזר לא גובלין מורסן אטו גיבול קמח כ״ש דגזר מים אטו גיבול בקמח אלא בפי׳ דברי המ״מ מחולק עם הב״י דהב״י הבין דהמ״מ כתב הוכחה להר״מ ז״ל דאפר דלאו בר גיבול אין בו חיוב חטאת דאם יש בגיבולו חיוב חטאת לר״י בר״י למה הותר נתינת מים במורסן דלאו בר גיבול ולמה לא גזרינן כו׳ ויקשה לתוס׳ וצ״ל דהתוס׳ סוברים דאין גוזרין דז״א דאין זה מוכרח גם מ״ש הב״י דר״י בר״י דאין חייב משמע הא איסורא איכא אין מוכרח דאל״כ היה לברור דילמא כו׳ אלא המ״מ בניחותא אמר דלהר״מ מש״ה שרי מים למורסן דלאו בר גיבול הא בר גיבול אסור מים ומוכרח הוא להר״מ מדגזר גיבול דמורסן אטו דקמח כ״ש גזירה קרובה ונ״מ בקמח אה״נ דאסור מים לצורך היום להר״מ והוכחה להר״מ הוא ממ״ש ויעיד ע״ז קיטמא וע״ש בפ״ח הי״ו והבן זהו הנראה לי בכוונת דבריו ז״ל וע׳ שכ״א ומשני ע״י ש״ו למ״ד ד״ת צ״ל דהוי שינוי גמור ומ״ד דרבנן א״ש מ״ש מערב כדרכו עתו״ש בזה ובר״מ פכ״א הל״ד:

ויש עט״ז כבעה״ת וכן ציין באר הגולה וט״ס טור כי הטור פוסק כדיעה א׳ כר״י בר״י אלא בעה״ת ושינוי מים אף א״ת דיוכל לשנות מ״מ תליא בפלוגתא אם אפר מ״ה חייב אין היתר כ״א שינוי גדול ש״ו במקל לא נתינת מים שינוי קצת ולמ״ד מדרבנן מהני באפשר או פלוגתא דר״י ואביי ועסי׳ שכ״א. ואי״ה במ״א אות א׳ יבואר עוד:

שנתלשו עט״ז דקיי״ל כר״ש היכא דלא דחיא בידים מותר בשבת אפי׳ מוקצה מאיסור כמו בשי״ח בשוחט לחולה שחלה היום דלאו מתרמי ליה שוחט משא״כ מחובר מדלא לקטינהו מאתמול ואפילו בעכו״ם ל״פ והא דאין הכן בשל עכו״ם בהוקצה מדעת מ״מ ואי״ה בשכ״ה ובה׳ י״ט אבאר עוד:

וע״ל סי׳ שכ״א עט״ז ולעיל כתבנו במ״א י״א וכאן אות ה׳ דאה״נ דעיקר הטעם משום טוחן ואם ראוי לאוכלו כך אין זה טוחן:

אין עט״ז הביא לשון הר״מ ז״ל פכ״א הח״י מה״ש המחתך כו׳ (ט״ס פ״ח) ותוכן כוונתו דהטעם מטרח באוכלין הוא הטעם דנראה כטוחן להר״מ הואיל ואין לצורך אכילה דבלא״ה ראוי לאכול. ומיישב עפ״י הגי׳ בר״מ ז״ל יע״ש ולפ״ז להר״מ כל שחותך חתיכות גדולות אפילו ראוי לאכול כך שרי דלא הוי טוחן אבל לדידן אסור בכ״ע דמטרח באוכל אסור. ועסי׳ שכ״א סי״ב כבורר ולאותה סעודה שרי ולאחרת אסור אף לבו ביום. ובב״י בשכ״א משמע שגורס בפ״ח המחתך ירק מעט לבשלו חייב שתולדת טחינה הוא יע״ש וע׳ כ״מ:

תולעת המשי עט״ז דמזונתן עליך שאין יוצא חוץ. ובטילטול דינו כשאר ב״ח שאין מטלטלין אותם:

ואינו עט״ז דאף ראוי ע״י הדחק אפ״ה אסור דשמא לא יאכל וקרוב הוא שלא יאכל ובלבוש כתב דהוי טירחא בחנם יע״ש: