ופשט עט״ז וכ״כ הב״ח הגירסא במרדכי ותוס׳ כתב היינו המרדכי ולחלק בין נותן ביד ומניח לפניהם או נותן ביד עכו״ם או כמ״ש בא״ר אות ב׳ באם עכו״ם בפנים שרי דהוה עקירת עכו״ם עקירה חדשה ובין כשהעכו״ם עומד בחוץ ופשט לפנים דהוי עקירת ישראל עקירה ע׳ שבת ג׳ א׳ בתוס׳ ד״ה מ״ט. ובב״י כתב במקום ות״ו ותוס׳ כתבו דמשמע דחולקים עמ״ש תחלה ולא״ז שרי אפילו ליתן ביד עכו״ם דהוי עקירה דישראל לדידן דלית לן רה״י הוי ג״כ שבות דשבות במקום מצוה ודרכי שלום דשרי כבסי׳ ש״ז ס״ה (ומשמע ל״ד אמירה לעכו״ם ה״ה לישראל שרי לעשות שבות דשבות ביד במקום מצוה ועמ״א אות י״ו משמע כך דהיכא דא״א גם זה מותר). והקשה הט״ז לדידן אמאי יהא אסור עקירה לחוד הא הוי גזירה לגזירה והנה כ״פ גזרו גזירה קרובה ואי״ה בשמ״ו ושמ״ז יבואר בזה. וסיים כן דלצורך מצוה כמו בס״י דהוי צורך שבת שרי לומר לעכו״ם לדידן אבל כאן שאין לצורך מצוה וכשאין אלם ודרכי שלום אסור אף שבות דשבות. ע׳ לבוש במ״ש דאסור אם יודע שהעכו״ם יוציאם דעביד חצי הוצאה ובחפצים של עכו״ם א״י אם הוא של עכו״ם וקשה דבב״י הטעם דנראה כישראל מצוה להוציאן כו׳ ואף להניח לפניו ולומר לו אסור ובחפץ עכו״ם עביד חצי עקירה ועמ״א אות ו׳ ואי״ה שם יבואר עוד עא״ר אות ב׳ בזה:

ואפי׳ עט״ז ובמ״א אות ה׳ פירש בע״א משום דאזיל לשיטתיה יע״ש:

יש עט״ז מיירי ברוב העיר עכו״ם ופת פלטר שרי אפ״ה י״א משום מוקצה או נולד או שמא יאמר לעכו״ם לעשות במידי דאכילה גזור טפי ול״ד למילא מים לבהמתו ועמ״א אות ט׳ ואי״ה שם יבואר. ועסי׳ תצ״ז במ״א י״ז דאין הכין בשל עכו״ם היינו מוקצה מדעת אבל מוקצה כי הא אף בשל עכו״ם אסור כמו מחובר וצידה דאסור אף צד עכו״ם לעצמו כמ״ש ס״ה ויש מתירין מחלקין בין צידה ותלישה לכאן עט״ז ד׳ יע״ש ועמ״א תקי״ז ב׳ דשם סתם המחבר בקמח שאפאו עכו״ם אפילו נטחן היום שרי בי״ט א״כ כ״ש שבת ולמה החמיר כאן באין שעת הדחק ע״כ תי׳ דהמחבר סובר הטעם לאסור שמא יאמר לו ובחנוני ל״ג (דבלא״ה עושה למכור) א״כ פת בע״ה בלא״ה אסור לישראל. ומ״ש המחבר לצורך ברכת המוציא א״י פירושו דבשבת חייב לאכול כזית פת אף שיש לו דברים אחרים עסי׳ קפ״ח מ״א ט׳ וא״כ מה ברכת המוציא שייך כאן ואפשר משום לחם משנה כ״כ בליל שבת ושחרית דבעי לחם משנה חשיב נמי שעת הדחק ומ״ש רוב הלוקחים עכו״ם כ״כ בתקי״ז ב״ג דבתר רוב הלוקחים אזלינן וכמ״ש בי״ד אזלינן בתר רוב הלוקחים יע״ש ובא״ר שם:

לעצמו עט״ז אפילו למאן דמתיר לעיל ובשעת הדחק אפ״ה כאן אסור אף בשעת הדחק דמתענה בשבת אסור וע׳ תוס׳ כ״כ קכ״ב א׳ ד״ה משתמש. ויש עוד טעם צידה ומחובר החמירו טפי דהוי כדחאו בידים וכל הני אפילו חנוני מוכר בעיר שרוב הלוקחים עכו״ם אפ״ה אסור מהני טעמים. ומלת לעצמו ל״ד וכן לעיל אפה לעצמו כו׳. וע׳ לבוש וא״ר אות י״ב ואי״ה במ״א אות י״ב יבואר עוד:

וי״א עט״ז באות י״ב לקמן ואי״ה שם יבואר וגם במ״א אות י״ג וי״ד יבואר וכאן אין להאריך בזה:

דאין עט״ז ובא״ר אות י״ז דכ״ש צידה ולקיטה דאיתעביד מלאכה ד״ת דאין הלילה עולה מהמנין דאין דרך לעשות בלילה והר״ב כתבו כאן לרבותא וע׳ ע״ש. ועסי׳ תקט״ו סה״ו שם סתם כדיעה א׳ דלערב אף בתחומין צריך כ״ש וכ״ש בשאר איסורין דרבנן צריך כ״ש ובעיר שרוב ישראל אפילו בסתם ע״ד הרוב מביא ואסור לכל ואפשר אפי׳ הובא בשביל ישראל א׳ בפירוש אסור לכל משום ל״פ ובמחצה י״ל אם הובא בשביל ישראל א׳ בפי׳ שרי לאחרים ועמ״א שם אות כ״ג בזה וצ״ע ואי״ה שם יבואר:

אם עט״ז אף אם תחומין ד״ת בי״ב מיל או אף לקטן לצורך ישראל לית איסור תורה רק איסור דרבנן ואפילו הכי בספק אסור י״ל דרך ללקוט היום שיהו רטובים עט״ז תקט״ו אות י״ב וי״ג וד׳ ובתקי״ג במ״א אות ד׳ יבואר עוד ומ״ש רוב וקרוב הולכין אחר הרוב אף בדרבנן ע׳ בר״מ פ״י מהמ״א בחבית ובלח״מ שם ובי״ד רצ״ד בט״ז י״ז. נסתפקתי רוב וקרוב וחזקה מסייע לקרוב אם אזלינן בתר קרוב וכעת הדבר צריך תלמוד:

אסור עט״ז דהיכא דאיתעביד מלאכה ד״ת אסור לכל ישראל אף למי שלא הובא בשבילו ומלאכה דרבנן דינן כחוץ לתחום דמותר לישראל אחר ועמ״א אות כ״ג ואי״ה שם יבואר:

ויש מתירין פי׳ בכרמלית ט״ז הא ברה״ר ד״ת אין מי שמתיר לכתחלה עמ״א אות כ״ה וע׳ ב״ח כאן ובש״ו ס״ג בשם ראבי״ה מזה וע׳ ע״ש הא כרמלית יש מתירין לכתחלה דאיכא טעם דר״ת דיעבד וגם י״א שבות דשבות במקום מצוה שרי לצורך שבת גם יש היתר דעכו״ם שותה מהשכר ועמ״א:

ואע״פ עט״ז ובא״ר אות כ״ב טילטול בלא עירוב חמיר טפי ועוד דשם גם העכו״ם צריך לנר גם אפשר שם ע״י טילטול מן הצד ועמ״א רע״ו אות י״א:

אבל עט״ז משמע דסובר שהב״י בספרו הארוך הביא דעת המ״מ והר״ן דרבא מודה לאביי שלא בפניו שרי היינו אף שיודע שישראל צריך לו ובפניו דאסור כשיודע שצריך לו ומ״ש הב״י וכן בדין לפי שיטתו היינו דמוכרח הוא דאי שלא בפניו אפי׳ יודע שרי והב״י סובר דרבא חולק אאביי וכל שמכירו שלא בפניו נמי אסור כל שיודע שישראל צריך לו הא לא״ה שרי בין בפניו ושלא בפניו דאל״כ היה להמחבר לבאר ולחלק בין בפניו ושלא בפניו אלא דמודה להמ״מ דכל שא״י אם צריך שרי אף בפניו ומכירו וכל שיודע שצריך לו אף שלא בפניו אסור כרבא דחולק על אביי ומ״ש הב״י דעכו״ם שצלה דג אסור דמרגילו לשבת הבאה היינו סתם דג מליח כל אדם תאב לו וכידוע שצריך לישראל ועמ״א אות כ״ח משמע שיש לו שיטה אחרת בדברי הב״י ואי״ה שם יבואר. ובעיר שרובה עכו״ם דשרי עסי׳ תקט״ו במ״א כ״ב דמן הסתם אין לחוש שמא ירבה בשבילו משמע קצת כל שלא בפניו וא״י אם צריך לו שרי ואפשר רוב עכו״ם עדיף טפי דאדעתא דרובה מביא ואין חושש כלל על ישראל אם לא בידוע שמרבין בשביל ישראל ואי״ה שם יבואר עוד:

וליקח מעכו״ם מים חמין בשבת לט״ע וקאווי ולערות על ט״ע מכ״ש וכדומה דלית בישול בעיר שרובה עכו״ם אם העכו״ם מרבים בודאי בשביל ישראל אסור עסי׳ תקט״ו במ״א אות כ״ב וכ״ש כשלוקח מעות בעד המים:

עשה עט״ז הביא משנה שבת דף קנ״א א׳ דאמרינן שם בעומד באסרטיא כו׳. ועיקר כוונתו להוכיא{להוכיח} דהרא״ש סובר כסמ״ג בס״ז באות ה׳ שדעת הרא״ש בספק להתיר ואין חילוק בין איתעביד מלאכה ד״ת או דרבנן מדהשמיט הא דעולא ובין הפי׳ כרמב״ם ובין כרש״י דארישא קאי לא היה להשמיט דבצנעא בא״י ימתין כ״ש בפרהסיא לעכו״ם א״צ כ״ש (בב״י כפי הנראה ט״ס) אלא דסובר דכל זה לרב אבל לשמואל מקילין בספק א״צ כ״ש בתחומין ה״ה במלאכה ד״ת א״צ כ״ש בספק. והרי״ף בגירסא שביד הט״ז הביא הא דעולא היינו ארישא אי צריך כ״ש אבל הרא״ש השמיטו דפסק בפי׳ כשמואל כפירש״י חיישינן לקולא משא״כ הרי״ף פי׳ חיישי׳ לחומרא שפיר הביא הא דעולא וארישא כאמור וכדמות ראיה מדכתב הרא״ש הכי נמי כ״ש אהייא קאי אי לא אחלילין משמע דהוכיח כן לעצמו ומה קושיא דאסיפא פריך הכ״י נמ״י כמו עשה לעצמו כ״ש ש״מ אף מלאכה ד״ת תלינן לקולא ומ״מ מ״ש בספק לקטן היום סובר הרא״ש דא״צ כ״ש קשה דביצה כ״ד ב׳ הביא הא דרב פפא אם יש מאותו המין במחובר אסור כ״ש בספיקא וכמ״ש הרר״י והביאו הר״ן שבת קנ״א דרכו להביא היום ושאני ארון וכדומה וצ״ע כעת ובי״ט כה״ג בי״ט ראשון בו ביום בארון י״ל דלהרא״ש בספק אוסר ולערב א״צ כ״ש בספק מלאכה ד״ת ומ״ש מלאכה ד״ת במת אי הוי משאצ״ל איכא לעיונא ביה ואין להאריך בכאן בב״ח מ״ש דצידה לעכו״ם אסור לכל כ״ש צ״ע דלערב מותר מיד כבס״ה יע״ש:

שהכל עט״ז משמע בשאר דברים שרי אף בפרהסיא ועמ״א אות ל״א ואי״ה שם יבואר:

לא עט״ז דברי המחבר צריכין ביאור ואבאר בעזה״י גם דברי הט״ז אבאר. הנה כלל כוונת המחבר כל שנעשה איסור תורה ע״י עכו״ם אסור במ״ש לכל העולם כ״ש אף למי שלא נעשה בשבילו ממילא אם הובא דרך רה״ר אסור לכל כ״ש ואם יש חלילין במקום קרוב והוא הביאם ממקום רחוק צריך כ״ש ממקום רחוק שהובא וע׳ מ״מ וכ״מ פרק ששי מה״ש ה״ז ותרתי קאמר א׳ כשמואל וכפירוש הגאונים לחומרא שמא חוץ לחומה לנו אף בתחומין לבד לא רה״ר חיישינן בהכי ואסור עכ״פ למי שהובא בשבילו למ״ש כ״ש ואם ידוע שהובא ממקום רחוק ביותר צריך כ״ש מאותו מקום אפילו כמה מילין כדי מהלך יום א׳ הא מספק א״צ להמתין כ״א רק חוץ לתחום א׳ ולא יותר דזהו שיעור כ״ש בספק וע׳ לבוש. ומה שסיים המחבר וה״מ כו׳ פי׳ הט״ז אות ט״ו דקאי בין לו ולאחרים זה דוקא כשעשה איסור תורה הא חוץ לתחום לבד בכרמלית לדידן למאן דאית ליה הכין לאחרים עכ״פ מותר מיד למ״ש כבס״ח. ואמנם צריך לדעת כי המחבר כתב לספוד כהן ישראל ובחה״ר כתב וכ״כ הר״ן בשם הרמב״ן ע׳ ע״ש ואמנם הרמב״ם ז״ל שם הלכה ה״ו כתב בחלילין דומיא דקבר דוקא הובא למת היינו ישראל ודין אחד להם קבר חלילין דבסתמן לעכו״ם הביאו ובתר רובא אזלינן והמחבר השמיט עולמית באם הובא בפרהסיא ובר״מ גם בהלכה ה׳ שם משמע דחלילין דין קבר יש להם בפרהסיא אסור לו לעולם וסבור הייתי לומר דמש״ה משנה המחבר מלשון הר״מ ז״ל שכתב חלילין למת ידוע והמחבר תפס לספוד בהן ישראל משמע הובא בסתם וכמ״ש התוס׳ שבת קנ״א א׳ ד״ה נכרי דרך להביא חלילין לספוד בהם כמה ב״א וא״י לשם נוי מש״ה בפרהסיא נמי כ״ש סגי ולא שייך עולמית אלא אם הובא לשם אדם א׳ לבד וע׳ חה״ר. ומש״ה נמי אף בתחומין לבד אסור לכל דל״ש הבא בשביל זה מותר לאחר דלכל הביאו וע׳ חה״ר שם אלא דא״כ מה לי הוא מה לי אחר דלכל הביאו ואמנם הרא״ש דחה פירש״י מ״ש בחלילין עולמית דא״כ הול״ל עולמית כמו בקבר אלא כ״ש ולא סיים כמ״ש התוס׳ דחלילין מביאין לכמה ב״א משמע דסובר אף היכא בשביל א׳ בפרהסיא נמי כ״ש שרי ושאני קבר וארון דמחובר הוא ועמ״א ל״א ואי״ה שם יבואר ובפרט לשיטת הב״י ברא״ש דמפרש בפרהסיא כהגאונים והביא דברי הטור שהם מדברי הרמב״ם וגם הב״ח פירש כן כפשוטו דלהר״מ מבואר אם בפרהסיא בחלילין כמו בקבר אלא דהט״ז רוצה לפרש כפי הנראה ממרוצת הב״י דישראל אומר להביאן לו שלאחר מיתה יספדו בהן דאסור לו לעולם דקשה מנא ליה הא דילמא דוקא כשהובא בשביל מת פרהסיא איכא גנאי ובזיון הא הובא לחי שיספוד בהן לאחר מותו מנלן ע״ז אמר דאין נ״מ בזה ואין לחלק בין חי להובא בשביל מת שמת עתה ודוקא לפי׳ הר״מ ז״ל דמפרש סרטיא פרהסיא אסיפא הא לרש״י דלא מחלק בקבר בין צנעא ופרהסיא דבשביל ישראל אף צנעא לעולם אסור א״כ י״ל לחלילין שרי כ״ש דלא כרש״י ושאני קבר שיהא מונח בו לעולם ומחובר משא״כ להר״מ מפרש אסיפא ה״ה חלילין נמי כה״ג ומ״ש שזהו גרם האיסור הל׳ דחוק וכלו׳ באסרטיא לשם עכו״ם ושלא באסרטיא זהו גרם האיסור זהו הנראה לי בכוונת דבריו כאן ואי״ה במ״א יבואר עוד עמ״ש באות י״ו:

אלא עט״ז השוה דין הכרמלית תוך התחום לחוץ לתחום בכרמלית אבל המ״א אות ל״ד פי׳ בע״א דחוץ לתחום אסור למי שהובא בשבילו כ״ש בכרמלית דנהנה דהביאו מחוץ לתחום הא תוך התחום בכרמלית שרי אף למי שהובא בשבילו הא ברה״ר אף תוך התחום אסור ואי״ה יבואר שם:

ספק עט״ז וע״ש אות ז׳ ברוב וקרוב הני תנאים שייכים גם כאן ועא״ר שם די״ל כאן נמצא וכאן היו ואף ביש לו הרבה חוץ לתחום מיקל שם וע׳ חה״ר ומ״ש הט״ז דשייכים גם כאן הני תנאים דל״ת משום כבוד המת חשו טפי ואסור אף בספק לזה קאמר דאינו כן דשם מכאן למדו. ולדינא מת ושאר דברים שווין לענין תחומין דהבא בשביל ישראל זה שרי לאחר א״צ כ״ש וחלילין בסתמא כו׳ הא הביא בשביל א׳ שרי לאחר במ״ש מיד. וע׳ ע״ש הביא דברי הרא״ש ביצה כ״ד בתחומין דרבנן א״צ כ״ש הקשה מחלילין ותירץ דהכל יודעים ואוושא מילתא מש״ה החמירו משמע דאפ״ה אין אסור עולמית וזה שהשמיט המחבר בסט״ו זה ועט״ז אות י״ד: