אומר עט״ז האריך לחלק בין מסייע בשעה שעכו״ם עושה מלאכה אין בו ממש ושרי אף כשעושה איסור תורה כמ״ש המ״א באות י״ו משבת צ״ג א׳ ובתוס׳ שם ד״ה אמר דאף באיסור תורה מסייע אין בו ממש וכשר עבודתו (ובסמוך אי״ה יתבאר דאפשר דיעבד כשר לא לכתחלה) אבל כשמסייע מקודם עכו״ם אז באיסור תורה לוקה כמו מקיף וניקף בדרבנן גם כן אסור ועי״ד קצ״ח אות כ״א ובנה״ך דשאני התם דכתיב לא תקיפו הניקף והמקיף במשמע יע״ש והט״ז אפשר סובר דילפינן מהתם לכ״ה דמסייע כי הא מקודם שעושה אחר המלאכה יש בו איסורא:

ודע דמה שמנו בכלל מחללין הוא ספק בעיא דלא נפשטה עמ״א א׳ ונ״מ אף דקיי״ל אפי׳ הרבה ספיקות מחללין שבת כבסי׳ שכ״ט ס״ג מ״מ אם יש אחד שודאי מסוכן עפ״י הרופאים וכדומה וזה ספק ורפואה א׳ אין מספקת לשניהן הודאי דוחה הספק:

אמר ההדיוט הכותב יש לי בענין זה כמה דברים פרטיים אמרתי להעתיקן פה בקוצר פשיטא לי דאיש ואשה שווין לפיקוח נפש ואף תינוק בן יומו וא״י אם כלו חדשיו מחללין שבת כמילה רוחצין דאזלינן בתר רובא וולד קיים ואפי׳ ספק דוחה שבת וע״כ דמי לאשה בכל מילי. וולד מעכו״ם ושפחה כמותה ועל העכו״ם אין מחללין. ויש לספק עובר אי מחללין עליו שבת באין סכנה לאם עח״מ תכ״ה בסמ״ע אות ח׳ שאין שם נפש עליו צ״ע דא״כ למה תלה הר״מ ז״ל במעי׳ דהוי כרודף ורודף אין כי זה טבעו רק שאין שם נפש ודמי וולדות שאין חייב מיתה ואין ישראל נהרג על עוברין הא איסורא יש והמפשיט ידו למעי אשה והרג עובר שבמיעיה י״ל חייב מיתה נטילת נשמה רוב נשים מתעברות ויולדות וולד קיימא כדאיתא ביבמות וסוקלין ושורפין על חזקות וכ״ש רובא. ועי״ד רס״ו בש״ך אות ט״ו דספק ב״ש או ח׳ מוהלין ממ״נ ואין מחללין שבת עליו. ואף דספק פ״נ דוחה שבת זה אתרע דרוב אין יולדות לשבעה ועדיין צ״ע גם בזה. וע׳ כ״מ פ״א מה׳ רוצח הלכה ט׳ כתב שהוא כרודף דלאו רודף ממש דהא מסיק בסנהדרין דף פ״ב ע״ב משמיא רדפי לה ורש״י שם פירש דבמעי אמו לאו נפש מיקרי וז״ש הסמ״ע. וי״ל כ״ז שלא יצא לאויר העולם בספק הוא אם הוא וולד קיימא ואין ספק דוחה ודאי גם חייה קודמים לחייו כדאיתא פ״ז דאהלות מ״ו דהיא נפש חשובא יותר שההורגה חייב מיתה משא״כ נפש העובר ועדיין צ״ע ומ״מ י״ל דאם תפיל יש חשש סכנה לה ומחללין שבת בשבילה:

עיין במ״ל בהלכות שבת פ׳ כ״ד הלכה ז׳ ברודף אחר חבירו להרגו בשבת ניתן להצילו בנפשוורודף אחר ח״כ נסתפק לרבנן דר״י יע״ש וי״ל גם רבנן מודים דמסרה נפשה וסוברים דאפגמא ג״כ קפדה. (מ״ש רש״י דנעשית זונה להר״מ חייבי לאוין השוין בכל נמי זונה פח״י מהא״ב רק הוולד אין ממזר וצ״ע ביבמה לשוק כה״ג אין מקומו פה) גם מ״ש המ״ל פ״א מהלכות רוצח הלכה ט״ו בנרדף שהרג להמציל דנהרג עליו יע״ש וע׳ ירושלמי פ״ה סנהדרין ופי״ד שבת יע״ש ויש לספק ברודף אחר אחותו ממזרת דלית פגמא דוולדה בלא״ה ממזר ואין ראויה לבוא בקהל וגם כבר נעשית זונה מביאה אחרת אי ניתן להצילו בנפשו ואם נאמר דמסרה נפשה לקטלא בח״כ אפ״ה אם אומרת הניחו שלא יהרגנו גם בספק א״א שיש ב׳ כתי עדים או באופן אחר שהוי ספק תורה ורודף אחריה אם ניתן להצילו בנפשו ונ״מ בכל זה אם נפל גל עליו וכדומה בעת רודפו וכמ״ש המ״א בשכ״ט אם חייב מיתה אין מחללין שבת עליו דל״ד מחתרת ה״ה כל כיוצא בזה. ועמ״א אות א׳ ואי״ה שם יבואר עוד:

או עט״ז עמ״א אות א׳ ומשמע כל מה שמוזכר בסעיף זה והוא מגמרא אף שרופא או חולה אומרים א״צ אין שומעים להם כמ״ש הב״ח בצפידנ״א עמ״א אות ב׳ ששקר אומרים מאחר שבגמרא אמרו דיש סכנה ולא אמרי׳ נשתנה הזמן ומכה של חלל דאמרו בסתם מחללין דמסתמא יש פ״נ הא כשאמרו הרופאים וחולה שא״צ לא ועיין פסחים כ״ה ב׳ חולה סכנה מותר באיסורי הנאה ובאין סכנה שלכ״ה שרי וע׳ פ״ה מיסודי התורה ובי״ד סי׳ קנ״ה בש״ך אות י״ט אפר איסורי הנאה מותר לחולה שאין סכנה דהנשרפין אפרן מותר צ״ע דאפר חמץ בחרכו לאחר זמנו נמי לשתרי לחולה שאין סכנה דלאו דרך הנאה הוא וכל שהוא שלכ״ה שרי אף לאין סכנה כמבואר. גם מ״ש מחמץ בפסח משש עד הלילה י״א דמ״ה מותר ורק מדרבנן עמ״ל פ״א מחו״ח בשם הרלב״ח. ונ״מ להקל תחלה יע״ש והדברים ארוכים אין מקומם פה ואי״ה בה׳ פסח יבואר עוד:

מתחלת אוכלא עט״ז דוקא כשיש סימנים הללו בתחלת החולי מיד אז יש סכנה וע׳ בר״מ פ״ב מהלכות שבת:

אין עט״ז בש״ו בט״ז ה׳ ומ״א פ״ט יע״ש. ואם אונסים לאדם לעבור עבירה ג״ע וע״ז וש״ד אם בעצמו יכול להנצל ע״י חילול שבת ל״מ בש״ד דהוי פ״נ דשרי ומחויב לעשות כן אלא אפי׳ ע״ז וג״ע יהרג וא״י בהן ושבת אונס רחמנא פטריה ודוקא אחרים אין מחללין עליו שבת הא הוא בעצמו מסתברא דמחלל דלית כאן איסור תורה דמשאצ״ל הוא ואונס רחמנא פטריה וע״ז וג״ע יהרג וא״י וכ״ש למ״ד אין קישוי אלא לדעת וצ״ע בזה כעת:

וי״א עט״ז העלה ע״י עכו״ם וקטנים ונשים וכותים אין לעשות מפני שיאמרו שקל פ״נ ואין עושין כ״א בנשים ופעמים לא יהיו נשים או יהיה קל בעיניהם איסור שבת ויבאו לחלל שבת כך בלי פ״נ וע״י גדולי ישראל ות״ח יותר מצוה להורות הלכה שיהו נזהרים בפ״נ. ודביקות הוא ענין סמיכות גדולים וישראלים ענין נפרד וכ״ש אם יש בש״ע שיעשה ישראל ולא יהיה איסור בש״ע:

שוחטין עט״ז עמ״א אות ט׳. ומ״ש על כל טפה בב״ח כתב על כל רביעית א״י דמגע עכו״ם מדרבנן הוא ול״ש מלקות ומ״מ י״ל ח״ש בדרבנן נמי לוקה מ״מ ודוקא כ״ש ממש אין לוקה מ״מ עיין פ״ח מחו״מ ובכסף משנה בזה. ומ״מ כיון דרבנן הוא אין דומה לנבילה ושבת ומה״ט ב״פ דכוותיה:

פשיטא לי מומר לחלל שבת פרהסיא ועכו״ם או מומר להכעיס לד״א אין מחללין עליו שבת ומורידין ולא מעלין נמי אין מחללין עליו שבת. ספק תורה ודאי דרבנן מאכילין אותו הקל תחלה היינו ודאי דרבנן דאף אם נימא דספק מ״ה שריא מ״מ יש בו לתא ד״ת ועסי׳ תקצ״ה בתקיעות ספק תורה חומרא ודאי דרבנן לכ״ע מברייתא ר״ה. ובחולה שאין סכנה תליא בפלוגתא להרמב״ם והראב״ד ז״ל דספק מ״ה שריא שרי לחולה שאין סכנה ולמ״ד מ״ה אסור לחולה שאין סכנה הדמיון בזה ספק ערלה בא״י וערלה ודאי בח״ל למ״ד דרבנן עדיף ודאי דרבנן ואי ליכא שרי ליהנות. וכמו כן באכילה שלכ״א עי״ד קנ״ה הא דרך אכילה אף איסור דרבנן אסור לחולה שאין סכנה כ״א הנאה הותר יע״ש לבד בישולי עכו״ם הותר לחולה שאין סכנה כמ״ש הב״י כאן ובי״ד קי״ג סי״ו שאיסורו קל אבל סתם יינם כבסי׳ קנ״ה שם אוסר כ״א להנאה ובתשובה סי׳ קכ״ד מתיר קצת בשתייה אבל משמע שדברי הג״ה עיקר ע׳ בכללי או״ה בפריי לי״ד וכדבעינן למימר לקמן אי״ה במ״א אות י״א וכאן אין להאריך:

עוד אבאר לך דבש״ע לחולה שאין סכנה שהותר דוקא בשבת וכמו שנראה מלשון רשב״א הובא בב״י ובר״ן פ׳ אין מעמידין דלא רצו להחמיר בו יותר ממעשה שבת הא בחול כה״ג באין ישראל י״ל דבש״ע אסור לחולה שאין סכנה ובי״ד קי״ג דמתיר לבריא כה״ג בשבת דיש היכרא הא בחול אף לחולה אסור באין סכנה. ולענין ברכה באכילת איסור עסי׳ קצ״ו ט״ז א׳ ור״ד אות י״ב ומ״א אות כ״א בסכנה מברך עליו ומשמע בש״ע בשבת לחולה שאין סכנה או יי״נ סתם בזה״ז להר״ב בתשובה דמתיר לחולה שאין סכנה מברך עליו ג״כ דחד טעמא הוא הואיל ובהיתרא קאכיל אבל מאכל איסור דרבנן לחולה שאין סכנה שלא כדרך אכילה כבסי׳ קנ״ה בי״ד בש״ך י״ד אין מברך כלל יע״ש:

חולה עט״ז ביצה כ״ב אמימר שרי כו׳ ע׳ בר״ן פרק שמנה שרצים גבי עין שמרדה מותר לכחול בשבת הביא ראיה להיתר בסכנת אבר שבות ע״י ישראל מדאמר עין שמרדה מותר לכחול סבור מינה דשחיקי מאתמול אמר אפילו לשחוק היום דסכנת כל הגוף הוא הרי לס״ד דאין רק סכנת אבר שרי שבות אפילו נסמך למלאכה ד״ת שחיקת סמנין שרי ע״י ישראל ובאין סכנת אבר ל״ש רק ע״י עכו״ם מביצה כו׳ ולסברא הרביעית הנזכרת בש״ע לחלק ביש סמך מלאכה ד״ת אסור אפילו בסכנת אבר תקשה מעין שמרדה לס״ד וכמ״ש הב״ח. נמצא לדיעה א׳ קשה מאמימר ולדיעה ד׳ קשה מעין שמרדה לס״ד ולדיעה ב׳ וג׳ א״ש אלא דפסק כרמב״ן בעל דיעה שלישית להקל ע״י שינוי עכ״פ ול״ק מאמימר כו׳ וכמו מורסן בשכ״ד דלאו בר גיבול דרבנן מותר ע״י שינוי כן ה״נ כל איסור דרבנן עכ״פ לאיזה צורך מה מותר ע״י שינוי ועכ״פ בחולי שאין סכנה להתיר כה״ג. גם דברי הר״מ ז״ל פ״ב ה״י אין סותר לזה ועט״ז ומ״א י״ב י״ד ושם אבאר אי״ה ועא״ר אות טו״ז יע״ש. והוי יודע אני מסופק בחולה בסכנת אבר א׳ אם מותר לו לאכול איסור דרבנן די״ל דקיל מחולי כל הגוף באין סכנת אבר דאסור לאכול איסור דרבנן כבסי׳ קנ״ה בי״ד משא״כ סכנת אבר ומסתברא דשרי לאכול איסור דרבנן ביש סכנת אבר ואני מסופק בסכנת אבר אם מותר לרפאות באיסור תורה דרך אכילה והנאה. ואם אונסים אותו בסכנת אבר לחתוך אם לא יעשה איסור תורה מבואר בש״ך י״ד סי׳ קנ״ז אות ג׳ מצדד לקולא יע״ש וי״ל זה בשאר ל״ת הא שבת דחמיר לא ומינה בשאר ל״ת בחולה סכנת אבר י״ל דמותר לרפאות באיסור תורה ושאני שבת דחמיר ואני העני מצאתי תשובה אחת ברדב״ז חלק שלישי הנדפס מחדש בפיורדא התקמ״א יש ממנה ללמוד כמה חידושי דינים אעתיקה פה וזו תוארה בסי׳ תרכ״ה:

שאלה שלטון אמר לא׳ הנח לקצץ לך אבר א׳ שאינך מת בו או אמית ישראל חברך שי״ל ק״ו אם סכנת אבר א׳ אין דוחה שבת (באיסור תורה) ושבת נדחית מפני פ״נ א״ד דסכנת אבר א׳ נדחה מפני פ״נ והשיב דאין עונשין מ״ה ועוד בשבת משמיא הוא אבל שיביא הוא אונס א״א מפני פ״נ לא שמענו וגם לפעמים יש סכנת נפש בא״א שיוציא רוב דם (או פחד) וספק דידיה ודאי עדיף מודאי דחבריה עכ״ל בקוצר ע׳ יבמות ז׳ התם אין עונש מה לי יומת בשבת או אח״כ. ומ״מ היינו באומר אקוץ לך או אני אמית חברך אבל באומר אתה תמית חברך וא״ל אקוץ לך אבר א׳ ל״מ דמחוייב ליהרג ואל יעבור אלא שי״ל שחייב מיתה כה״ג והוי רוצח בזדון ומיהו באומרים לו הנח לזרוק אותך כה״ג צ״ע. ובמפתחות שם נרשם אקוץ לך אבר ואם לאו תמית חבירך נראה שראוי להיות אמית באלף כאשר בפנים. ומשם יש ללמוד דאם רוצים לחתכו אבר אם יעבור על ל״ת שיש להקל ואף בחילול שבת כה״ג מטעם ספק נפשות שיצא רוב דם או פחד ודוקא בקום ועשה בחולה סכנת אבר אין מתירין איסור תורה לא כה״ג מכ״ש במלאכה שאצ״ל אונס רחמנא שריא ומכ״ש בשאר ל״ת וכדאמרן. וק״ו להיפוך אם סכנת אבר דוחה פ״נ דחבריה כה״ג כ״ש שידחה שבת כה״ג ועכו״ם שרצה לחתוך אוזן אם לא ישתה סתם יינם יש להקל אבל יין נסך ודאי הוי בכלל עכו״ם כבסי׳ קנ״ד בי״ד ש״ך אות י״ד:

באיסור עט״ז היינו מההיא דמעלין אונקלי כבאות הקדום ועמ״ש מזה באות ז׳:

וי״א עט״ז משמע דוקא חולה כל הגוף הא חולה אבר אחד כל שאין סכנה בו אין עושין אף ע״י עכו״ם וההיא דאמימר שנחלה כל הגוף ממנו אבל במ״מ משמע חולה אבר אחד נמי עושין ע״י עכו״ם ומיחוש בעלמא אין עושין ע״י עכו״ם כבס״א. ע׳ אות ז׳ מ״ש בשם המ״מ יעוין שם בזה:

עושה בשינוי עט״ז הוא דעת הרמב״ן כל שאין סכנת אבר עושה ישראל ע״י שינוי ובסכנת אבר שלא ע״י שינוי וכן הלכה וכמ״ש באות י״ב:

ה״ה עט״ז כבר כתבנו כן באות ז׳ וגם הב״ח הקשה כן וכפי הנראה שהס״ד בהכרח חולק אמימר בביצה ובאמת נאמר דאין לחלק בין סכנת אבר או לאו ובין חולה אבר אחד אלא כל הגוף בעינן ומוכח מאמימר כו׳:

ודברי עט״ז וכ״כ המ״א אות י״ד. וד׳ דיעות הם א׳ להתיר אף באין סכנת אבר כ׳ לאסור באין סכנה ולהתיר בסכנת אבר אע״ג דנסמך לד״ת והרמב״ן מתיר באין סכנה ע״י שינוי ובסכנת אבר בלא שינוי נסמך לד״ת וה״ד דעת הב״י דבסכנת אבר אסור בנסמך לד״ת אבל באין נסמך כ״ע מודים דשרי מאונקלי והסכים לדעת הרמב״ן:

לסייעו עט״ז עיין אות א׳ ומ״ש שם ואף באיסור תורה מסייע אין בו ממש ומותר לכתחלה ול״ד החולה עמ״א אות י״ו:

מותר עט״ז בי״ד קכ״ג מתיר המחבר למ״ש לבריא דאית ליה היכרא עב״י כאן והט״ז שם אוסר ועמש״ל דוקא בשבת הותר לחולה שאין סכנה בש״ע הא בחול לא כבסי׳ קנ״ד בי״ד דבאכילה אסור וכן יי״נ יע״ש וכ״מ בב״י כאן דכתב דבשבת לא רצו להחמיר בש״ע הואיל והותר מעשה שבת יע״ש. וע׳ לבוש כ״כ בפי׳ בחול אסור בש״ע לחולה שאין סכנה ובשבת התירו דלא יהא חמור ממעשה שבת ובי״ד קי״ג מבואר דאף לבריא הותר במ״ש דהיכרא אית ליה וכ״ש לחולה בשבת:

אם עט״ז חולי העין בסכנת אבר מבואר סי״ז ואם מיחוש בעלמא אסור ע״י עכו״ם ג״כ ובחולה הרבה העין לבד שרי שבות דשבות ע״י עכו״ם עמ״א י״ב אבל עיקל כוונתו למה יאסור עמיץ ופתח הא מסייע אין ממש ונתינה ע״ג עין שרי ולזה אמר כיון שישראל נותן ע״ג עין והרואה מוכחא מילתא שלרפואה דעמיץ ופתח אח״כ א״כ הנתינה באיסור. וי״ל נתינה לחודא לתסר דלדידיה דיודע לרפואה מכוין מה איכא היתרא ובקילור לדידיה בעינן שורה מע״ש וי״ל כל דרוב העולם עושין כן שרי כבסל״ז כל מאכל בריאים כו׳ וקילור אין רוב עולם עושין כן הצריכו לדידיה היכרא ולאחרים כל דלא מוכחא לרפואה שרי ואי״ה במ״א יבואר עוד שוב ראיתי שכ״כ ע״ש:

בגמ׳ עט״ז וכ״כ המ״א אות כ״ג וכ״ה בלבוש ע״ש שורה אדם פתו ביין ומניח ע״ג עין ב״י וכ״ה בלבוש יע״ש:

וחדשים עט״ז כ״כ הב״ח דבגמרא קל״ד ב׳ ארומיא דכתיתין משני חדתי שרי ישנים אסור אבל ספוג אפילו ישנים שרי ולכן היפך המחבר ספוג לכ״ע שרי וכתיתין דוקא חדשים דלא כמו שכתוב בטור. וכ״מ בגמ׳ דתניא ברישא נותנין מוך יבש וספוג יבש ולא אמר נותנין מוך וספוג יבש ש״מ הא כדאיתא כו׳ יע״ש ובא״ר כ״ד השמיע תיבת עוד וצ״ע:

לא עט״ז עב״י וכ״כ המ״א אות כ״ו כיון דהיה מאתמול עלה לא חיישינן לשחיקת סמנין ומש״ה פירשה ע״ג כלי שרי רק שמא ימרח ל״ג אלא בפירשה ע״ג קרקע ולפ״ז גמי המוזכר בסכ״ד אם היה מאתמול ונפלה ע״ג קרקע שרי דל״ש מירוח גביה ושחיקת סמנין ל״ג בהיה עליו מאתמול:

ע״ג עט״ז דאפילו להחזיר תחת האגד שרי ול״ג דילמא יתיר ויקשור קשר קיימא וזה באספלנית משא״כ משיחה שע״ג מכה עם עניבה או שאין של קיימא שבכל יום קושר ומתיר רשאי בשבת ג״כ כבסי׳ שי״ז:

וע״י עכו״ם עט״ז וכ״כ המ״א אות כ״ח דמיחוש לחוד אפילו שבות דשבות ע״י עכו״ם אסור אלא בחולה קצת שרי עמ״א אות י״ב:

ה״ז עט״ז שבת ק״ז א׳ רש״י פירש לעשות פה חייב משום בונה או פתח ובכתובות ו׳ יע״ש ובר״מ פרק עשירי הי״ז מכה בפטיש רצה ליתן טעם אף למ״ד משאצ״ל חייב ע׳ מ״מ שם עמ״א אות ל״ג ויזהר שלא ידחוק להוציא דם רק מה שפקיד ועקור זה שרי עיין כתובות וי״ו ולכאורה לפה חייב היינו בכלי דביד הוי שלא כדרכה ומינה ליחה אף בכלי שרי עסי׳ ש״ז מ״א אות ז׳ וכאן סנ״ג משמע קצת דבצערא לא התירו שבות כדרכו ומיהו אם גוזז העור מע״ג מכה לית חיוב חטאת דהא ציפורן שפירשה רובה דתו לא יניק מהגוף וערש״י ק״ז לקולפה כו׳ אלמא דלקולפה לחוד לית חיוב חטאת ועתו״ש:

מי עט״ז סו״ז ע״ג היד וע״ג הרגל או ברזל מחללין שבת ועמ״א אות שם:

ומצערות עט״ז ורמב״ם פ״ט הלכה ט׳ וע׳ בטור דתרי ענינים הם. ובנוסחת הר״מ ז״ל שלפנינו צריך להגיה כמ״ש הב״י פירשו רובן ומצערות ביד שרי וכלי פטור אבל אסור אין מצערות (אעפ״י שפירשו רובן) אף ביד פטור אבל אסור וה״ה בכלי לא פירשו רובן אף מצערות ביד פטור ובכלי חייב וכר״י לשיטתיה פ״א דמשאצ״ל חייב ועתוס׳ צ״ד ב׳ ד״ה אבל דא״כ לר״ש אף אין מצערות ואף לא פירשו רובן כל שא״צ לעור וכדומה לית חיוב חטאת וקשיא לי מ״ש המחבר חייב חטאת ובשל״ד משמע דפוסק כר״ש עסי׳ רע״ח מ״א א׳ ואי״ה במ״א אות ל״ה יבואר עוד. והנה אעפ״י שמצערות ומשאצ״ל ודאי לכ״ע (עמ״א ל״ה) בכלי אסור דבעי שבות ע״י שינוי בצער וצ״ע ובלבוש ציפורן שפירשה וכ״ה בגמרא ורוב זה ידוע אבל ציצין שפירשו רובן א״י רוב זה מאין מתחיל ואפשר כל שדרך לקלוף שם הרוב ממנו כתלוש דמי ועפירש״י ולבוש ויש לחוש לב׳ הפירושים דעד שיהיה קצת תלוש מלמטה וקצת מלמעלה ובין שניהם באפשר רוב שרי כו׳ ובלבוש כתב דמוציא דם א״כ בפירשו רובן צריך ליזהר שיטול בענין שלא יצא דם וצ״ע:

החושש עט״ז עמ״א אות ג׳ ומ״מ תליא בפלוגתא סי״ז דחולה שאין סכנה אם מותר לישראל לעשות שבות בעצמו כדרכו בלי שינוי ודברי הסברא השלישית נראין שם א״כ אסור לישראל בעצמו לעשות שבות כדרכו בלי שינוי וע״י שינוי הוא דשרי כמו ציפורן שפירשה רובה וכדומה עמ״ש באות כ״ה אי״ה:

וכן עט״ז ובא״ר פירש ע״י עכו״ם ומ״מ קשה דישראל אוכלו הוא עושה ועמ״א אות י״ד ולא הבינותי דנפל למשכב נמי כל שלא ע״י שינוי אסור וצ״ע:

שעירו עט״ז מפני הסכנה ועמ״א שכ״ו אות זיי״ן:

מי עט״ז עמ״א מ״ה ובאפר כתוש אפשר הואיל ואין דרך בריאים לעשות כן א״כ נראה כעושה רפואה בשבת אעפ״י שמה שמפקח השכרות אין זה רפואה. ובשנו״ף טובא״ק אף בריאים עושים כן ועא״ר אות מ״ז:

כדי עט״ז עא״ר מ״ח מ״ט להזיע אף בריא כל שעושה לרפואה אסור וע׳ אות ז׳ בט״ז להרא״ש וטור שרי חולה שאין סכנה ע״י ישראל קשה למה אסרו כאן ובא״ר פירש דמיירי כאן במיחוש או באין חולי כל הגוף יע״ש וע׳ סעיף י״ז מזה:

שכל עט״ז באות כ״ח דוקא שאין עושין לחולה זה שום סמנים הא לפעמים כשעושין ע״י סמנים אף בלי סמנים אסור: