משום עט״ז הביא תוס׳ שבת מ״ד א׳ ד״ה מתוך ובתוס׳ ישנים יומא פ״ה משמע דממון כ״ז שאין מציל אין טרוד ולא ישכח ויכבה שוגג משא״כ מת כ״ז שאין מציל טרוד בצערו ובהול על מתו וישכח שוגג ויכבה התירו לו הצלת המת באיסור קל טילטול תו אין טרוד ואין כ״כ טורח בהוצאת המת ולא ישכח והתוס׳ כאן אפשר כתבו זה דתינח לר״י משאצ״ל מ״ה משא״כ לר״ש משאצ״ל דרבנן למה התירו איסור מוקצה להדיא בשביל חששא דשוגג משאצ״ל דרבנן ש״מ דכאן במת חי לא שרית יבוא לכבות ודאי מזיד שהוא איסור חמור אע״ג שהוא מדרבנן מטילטול הקל מיניה עסי׳ שי״א ס״א בט״ז ומ״א ומ״ש הט״ז כאן אסרינן ההיתר היינו דברים המותרי׳ בטילטול ולחצר המעורב ובמת שרינן טילטול מוקצה ויש חסרון תיבה אי ל״א נתיר וע׳ אות ב׳ ושם יבואר עוד אי״ה ובחידושינו כתבנו מזה:

עב״ח כתב בשחרית אם לאחר חצות אע״ג שלא אכל עדיין אין מציל כ״א סעודה א׳ ובע״ש הניח בצ״ע והנה שלש סעודות מחויב אע״פ שעבר זמנם כבסי׳ רצ״א ועסי׳ רע״ד במ״א ב׳ ורש״י פי׳ קודם אכילה וקודם סעודה דלא כר״ח שם ומ״ש אכילה וסעודה י״ל כי בברייתא שם ק״ז א׳ כלים שאכל ערבית מדיחין לאכול שחרית שחרית לאכול בצהרים בצהרים לאכול במנחה ואף דאין הלכה כר״ח הנך רואה דרכן היה לאכול פת שחרית ועיקר הסעודה בשש בצהרים (צהר יום שהשמש בתוקפו) ולכן פירש שחרית אע״פ שכבר אכל כל שהוא קודם עיקר הסעודה כו׳ ומה דתנן לילי שבת ושחרית ולא תנן ערבית ושחרית כברייתא י״ל ולדינא אי״ה יבואר באות ג״ד ובמ״א מזה:

יש עט״ז בטור מביא דברי בעה״ת דמתיר בממון ודברים חשובים אסור טילטול דלא יבוא לידי איסור תורה באונסים וראיה מכיסו בסי׳ רס״ו וכתב הטור דכאן ליכא חשש תורה וכ״ש לדידן דלית רשות הרבים וגם בדליקה לא גזרינן שמא יכבה כל זמן שלא הגיע הדליקה אצלו ביאר דבעל התרומות מתיר באונסים ודליקה הן באותו בית ובבתים הסמוכים והטור חולק עליו בתרתי באונסים ליכא חשש תורה ובבתים הסמוכים לא בהול והודה לו בבית שהדליקה בו דבהול בדבר חשוב ככיסו במי שהחשיך דמותר ואפילו טובא דיש שלשה חששות שכל אחד מנגד לחבירו שאם נתיר טובא ישכח ויכבה שוגג ואם לא נתיר בהול בדבר חשוב ויבוא לכבות מזיד קרוב לודאי ע״כ התירו טובא אף מוקצה כל שחשוב אבל אינו חשוב לא בהול לא התירו היתר טובא כ״א ב׳ סעודות אבל בבית אחר לא בהול סובר הטור דאפילו פורתא מוקצה לא נתיר (עסי׳ שי״א במ״א ג׳ וכ״ז באותו רשות ובר״מ י״ל בחצר אחרת לא בהול) ומ״ש הט״ז בבתים אחרים שמא ישכח כיון שאין חשש אחר כנגדו כלומר דל״ש בהול בבתים אחרים ודאי לא נתיר מוקצה דלא בהול עדיין וכ״ש שאם נתיר מוקצה ישכח לשבת שרואה שמטלטל מוקצה ויבוא לעשות שוגג איסור תורה כיבוי וכדומה (עמ״ש באות א׳ משאצ״ל שר״י ולר״ש) ואמנם מה שסיים בדבר החשוב בבתים אחרים באין מוקצה מותר לכ״ע הרבה ולא בבית הדליקה לא הבינותי דבתים אחרים פשיטא מי גרעי מאין חשוב היתרא בבתים אחרים שרי הרבה כבס״א ולזה י״ל דלא תימא חשוב טרוד יותר אי שרית ליה קא משמע לן:

ומ״ש ובאותו בית אסור צ״ע דהא כתב באותו בית אף מוקצה חשוב לכ״ע אף להטור שרי כ״ש היתר חשוב. ודוחק לומר ט״ס יש כאן ולהגיה ולא בבית הדליקה דוקא וי״ל דלדינא לא התיר באותו בית ופוסק כב״י בזה דהטור חולק אף באותו בית ועמ״א ע׳ אות ז׳ ושם יבואר אי״ה:

פת עט״ז איפכא להציל מקודם פת הדראה ג׳ סעודות ולהערים אח״כ לומר פת נקיה אני רוצה שרי וע׳ ע״ש כאן ולקמן תק״י במ״א אות י״ו ובתוס׳ שבת קי״ז ב׳ ד״ה הציל יע״ש. וי״ל הערמה בדרבנן י״ל דהתירו כאן אבל בי״ט להערים לאפות פת הדראה לצורך חול שהוא איסור תורה ואח״כ נקיה י״ל דאסור ומלח גרמא גרמא דרבנו אין עיבוד באוכלין צ״ל דס״ל דכשאופה הדראה ראוי לו ושרי מ״ה ואח״כ רשאי להערים אבל כשאין ראוי לו שאין אוכל הדראה אסור וכאן נמי אם הציל נקיה ויש לו בני בית שנותן להם הדראה מותר באפשר. וע׳ ע״ש ולבוש כאן ורש״י שם:

אבל עט״ז רש״י שבת קי״ז ב׳ יע״ש. ועמ״א אות ו״ז ואי״ה שם יבואר:

וחוזר עט״ז כ״כ בחה״ר שבת ק״ך אבל להוציא לבוש בידו לא התירו כ״א מה שצריך לאותו יום ותו לא כאוכלין ומשקין משמע התם דינם כאוכלין כל מה שצריך לאותו היום ולהר״מ ז״ל בפ׳ כ״ג מה״ש הכ״א וכ״ה להכ״מ ובב״י דאין חוזר ולובש אה״נ בגדים הצריכין לאותו יום מוציא בידו אבל לובש כל מה שיכול ללבוש הרבה בב״א זה לא התירו אף להר״מ ז״ל כ״א דרך לבישה יע״ש ועמ״ש אי״ה באות ז׳ מזה:

ולא עט״ז ועמ״א אות י״ג להרמב״ם הטעם בזה יע״ש:

כל עט״ז ועמ״א אות י״ד וע׳ אות ב׳ ואות ה׳ להרשב״א בגדים הטעם דהוא דרך מלבוש דכיר שרי יותר ממה שצריך לו הא כלים אף חשובים ובהול על ממונו אסיר יותר ממה שצריך לו ולר״ב בגדים הטעם דחשובים הם ובהול הלכך שרי בנפלה דליקה באותו בית ובנפלה בבית אחר אף אוכלין רשאי כבס״א וע׳ אות ב׳ וה׳:

י״א עט״ז שבת ק״ך א׳ הקשה על סה״ת דקיי״ל כר״ה לקפל אסור לאותה חצר ועל הטור דפוסק בדין הב׳ בבית חבירו דאסור דמה לי כולי אם כן מ״ט דר״א דלאותה חצר שרי מה לי אלמא יש סברא לזה ה״ה י״ל דבית חבירו נמי יש סברא סה״ת אפשר דפוסק כר״א לז״א דאותה חצר יש סברא ואפשר מודה הטור דקרוב הוא ולא טרוד אבל קשה הסה״ת והטור בזה דהלכה כר״ה ע׳ רי״ף ומדאבעיא שם פירש טליתו וקיפל ש״מ דהלכה כן והיינו למ״ש התוס׳ שם ד״ה אידי ואידי דלר״א אין חילוק בין קיפול ובין להציל הא אם נאמר דלר״א יש חילוק א״כ בעי׳ דפירש טליתו יש מקום גם להר״א ולפ״ז י״ל דלר״ה לאותה חצר שרי בכל גווני ומחולק עם ר״א להציל לר״ה לחצר אחרת שרי ולר״א אסור דא״כ עיקר חסר מן הספר פלוגתתם:

מצילין עט״ז לא נתנו לכתוב כ״א תנ״ך ולא תורה שבע״פ גמרא כו׳ ותנ״ך דוקא בלה״ק או יוני ועתה עת לעשות לה׳ נתנו לכתוב אף גמ׳ וכל לשון ובלע״ז שמבינים ומצילים הכל אפי׳ לחצר שאינה מעורבת כבסי״ז יע״ש ועמ״א אות י״ו:

פ״ה אותיות עט״ז שבת קט״ו קי״ו ודוקא שיש תיבות שלימות הא אותיות אין מצטרף ושם מצילין כשנכתב בקדושה וצ״ע:

הואיל עט״ז שהעכו״ם לא ישמרו בקדושה ואתי לזלזולי ביה לכן לא כתבו האזכרות במגילה ועתו״ש:

הקמיעין עט״ז עב״י משמע כן וכן הוא בלבוש טעם קמיעין דלא נתנו לכתוב פסוקי התורה גם האידנא אבל הב״ח בשם רש״ל כתב אע״ג דנתנו לכתוב הוי כתכשיט ועסי׳ ש״א סכ״ה ובגמרא ס״א ב׳ וחולה שיש סכנה מצילין מפני הדליקה ולחולה שאין סכנה מיירי ועמ״א אות י״ד וב״ח ס״ט טבעת באצבעו ה״ה קמיע דרך לבוש יע״ש:

תפילין עט״ז הב״ח הקשה דבעה״ת סובר מעות מותר כך ותי׳ דמיירי באותו בית או לחצר שאינה מעורבת כבסי״ז ועט״ז אות ב׳ משמע דבעה״ת מתיר אף באותו בית במכ״ש אלא שסיים הט״ז שם באותו בית אסור ועמ״א אות י״ד. ומ״ש שאין כאן מחלוקת עמ״א אות ך׳ מזה. וטבעת בארנקי מלא מעות שאין מצילין דהטבעת אינו חשוב כמעות והוי מוקצה עססי׳ ש״י. ומיירי נמי באותו בית שדליקה בו דא״כ לבעה״ת מותר כבית אחר לי״א. אבל אם בבית אחר היה שרי ע״י טבעת אלא דהוי מוקצה מחמת מעות ואסור לדיעה א׳ דלא התירו מוקצה ועמ״א עוד מזה ואי״ה שם יבואר:

יש מתירין עט״ז כמ״ש באות י״ג דסמ״ג בשם ירושלמי מתיר ע״י ככר ותינוק מוקצה בדליקה כמו במת והיינו ודאי אף לכתחלה להניח בשבת וככר בטל הוא לארנקי אפ״ה מותר כ״ש טבעת ועב״י דבעה״ת נמי סובר הך ירושלמי ואפ״ה כתב טבעת אסור היינו אפשר לחצר שאינה מעורבת דאי בטל המעות לטבעת היה מותר לחצר באינה מעורבת עיין סעיף י׳ בט״ז ומ״א ז׳ י״ד אלא דטבעת בטל והוי מוקצה ולא התירו כא״ת בדליקה אלא לרה״י לא לחצר שאינה מעורבת אבל למ״ש הט״ז ומ״א שם צ״ע ואי״ה יבואר עוד במ״א אות ך׳ וכ״א:

ובלבד עט״ז הגיה מצילין ספרים לחצר שאינה מעורבת דבלבוש נשמט זה וא״כ קאי על מעות ע״י כא״ת דאסור לאין מעורבת או למבוי שלא נשתתפו בו. ובלבד כו׳ אפילו היל״ל ומ״ש מבוי שאין מפולש לכאורה ט״ס שלא נשתתפו צ״ל ובא״ר אות י״ז כתב הלבוש אדיוקא קאי למבוי שלא נשתתפו אסור הא נשתתפו שרי ובלבד שיהא ג׳ מחיצות ולחי וגם כן קשה מה״ת להתיר בלא ג׳ מחיצות ולחי וגם בסי״ו לא כתב למקום שמצילין תפילין ע״כ הגיה וע׳ באר הגולה אות נ׳:

ואף עט״ז ע׳ בה׳ ב״ה מה שמשימין נר בארון הקודש י״ל לב ב״ד מתנה עליהם יע״ש ועי״ד מזה אותן מטבעות שא״י אם טבעו לשם ע״ז י״ל שמותר לשהות ומותר להתיכן דלא נכתב בקדושה ומיהו אם נטבעו בקדושה דפוס הוי כמו כתיבה ועי״ד:

עט״ז גמ׳ שבת ק״ך א׳ דפריך דשרי ליתן מים מצד א׳ מדתניא טלית שאחז אור פושטו ומתכסה משמע הא מים לא כמ״ש הב״י הא אדרבה רבותא אף מתכסה כו׳ דחמיר טפי כו׳ ועמ״א אות כ״ה והך מתכסה פירש הט״ז דלאו הכיסוי גורם הכיבוי (נקיט לפון נופל על לשון כיסוי הגוף כדי שיתכסה הדליקה) דזה אסור רק פושטו והוי דומיא דמים וקיל מיניה אבל ע״י הכיסוי ונענוע אסור ועמ״א ואי״ה שם יבואר עוד:

שאין עט״ז הלשון דחוק דגרס כיבוי שרי כבסעיף כ״ב ומקרב כיבוי במים אסור כההיא דסי׳ רס״ה במ״א ח׳ יע״ש ועסי׳ ש״ב סט״ו מענין כיבוס יעוין שם:

אבל קטן עט״ז דאף בסתם אסור ועסי׳ שמ״ג ואי״ה שם יבואר:

ולא עט״ז בתקנ״ח בהג״ה דס״ב נדחה אפ״ה בליל י״א לא יאכל מפני אבלו של יום והמחבר אוסר ביום עשירי ועמ״א שם אות ג׳ ובי״ד קפ״ה ס״ד בליל התענית לא שלפני התענית עא״ר כ״ו ותקפ״א במ״א אות ט׳ ובקל״ד בא״ר א׳ דתענית במקום קרבן ובקרבן הלילה הולך אחר יום שלפניו יע״ש ולפ״ז היכא שמתענה לכפרה דוקא ואי״ה במ״א יבואר עוד:

אוסר עט״ז של עץ נשרף יש בו כיבוי מ״ה ומשאצ״ל לר״י חייב מ״ה ולר״ש פטור ואסור ובהיזקא דרבים ל״ג הא היזקא דיחיד גזרי שאין ברור כ״כ אבל צערא אף דיחיד ל״ג וכ״ת משאצ״ל חמיר טפי כמ״ש המ״א אות ל׳ הא בורכא דמפיס מורסא בשכ״ח במ״א אות ל״ג ואף הר״מ ז״ל שיש לו פירוש אחר יודה לזה ולר״י משאצ״ל חייב והטור וש״פ פסקו כר״ש והר״מ ז״ל פוסק כר״י והמחבר לא הכריע בכאן אף דיעה א׳ בסתם מדכתב והרמב״ם כתב י״ל דהוי וי״ו במקום אבל וכמו אבל הרמב״ם אוסר ולא הכריע ועמ״א אות ל״א ואי״ה שם יבואר ודבר שאין צריך לגופה במתכות דשרי היינו שאין מתכוין לצרף הא לא״ה אסור מ״ה ער״מ פי״ב הלכה ב׳ יע״ש. ודבר שאין מתכוין לר״ת שרי באין פ״ר ולר״י אסור וי״א לר״י מדרבנן וי״א לר״י מ״ה וע׳ שבת קל״ג אביי אמר לר״י צריך קרא משמע מ״ה ע׳ חה״ר שם וי״ל לרבא אינו כן ואפילו תימא ל״ד. והלכה כר״ש באין מתכוין ואף הר״מ ז״ל פוסק כן ואי״ה יבואר עוד:

ערש״י ביצה ח׳ א׳ ד״ה פטור מקלקלים פטורים ובשיטה מקובצת תרי דרבנן מותר לכתחלה ועתוס׳ ד״ה ואינו וצ״ל מ״ע כיסוי התירו כאן ולק״מ משופר תקפ״ו דאל״כ לב״ה לכתחלה נמי ע׳ במהר״מ מלובלין ז״ל וסובר רש״י מוקצה נמי לתלמודא דידן אסור אף דיעבד עתוס׳ ד״ה אמר רב יהודה והדברים ארוכים ואי״ה בסי׳ תצ״ח במ״א למ״ד יבואר. ושם ולטעמיך בדקר נעוץ להר״מ ז״ל ספק מדרבנן לחומרא ופסק משאצ״ל חייב צ״ע: