אין עט״ז עירובין ק׳ א״ב. והב״ח ופרישה כתבו דהרי״ף מחלק בלח אסור שמא יעלה ויתלוש פירות במתכוין (או עליו ואף באילן סרק א״נ ל״פ) ויבש שרי דא״נ נתרי קינסא בלח נמי דבר שאין מתכוין הוא והרא״ש אוסר ביבש נתרי קינסא דמינכר טפי כמ״ש התוס׳ שם. והט״ז כתב דמלשון הרא״ש דהרי״ף לא מפליג בין אילן לעשבים משמע אף לח שרי באילן כמו עשבים לחים דשרי דאל״כ היה לומר דהרי״ף לא הביא אילן יבש לאסור בנתרי קינסא אטו לח דכר״ש קיי״ל ובלח גופא שרי כה״ג ומ״ש הט״ז דאל״כ הוי ליה הרי״ף כרא״ש אע״ג דלרא״ש יבש אסור ולרי״ף שרי י״ל דה״פ מנא ליה לרא״ש ז״ל זה ואי דהשמיט הרי״ף יבש הא השמיט ג״כ בימות הגשמים עכ״פ ליתסר לרי״ף מפני מ״ע הרואה אומר משתמש בלח אלא השמיטו ה״נ השמיט הא דנתרי קינסא אלא ע״כ דהרא״ש סובר לרי״ף בין לח ויבש הכל שרי ועא״ר אות א׳ ולמ״ש א״ש. ולהמחבר אף בימות החמה ולית בו ענפים נמי אסור דרב בקעה מצא יע״ש בב״י וע׳ לבוש וא״ר בזה:

ואין עט״ז מדכתב במחובר לקרקע אבל ממ״ש מלת כלל י״ל בין יבש וליכא ענפים וע׳ אות ד׳ ואי״ה שם יבואר:

ודוקא עט״ז עב״י בשם המ״מ:

אבל עט״ז האריך וכ״כ הב״ח ז״ל וסוברים דר״נ ורבינא מחולקים בזה ובאמת צ״ע בסי׳ שי״ב ס״ו מבואר בדברי המחבר דירק משתמשין בו ושוב ראיתי בא״ר אות ג׳ עמד בזה ועתו״ש ורבינא ור״ן ל״פ אלא ברכים כירק שרי והקשה כאילן אסור משום שבות כאילן ובהיו קשה קצת חמור מאילן דנוח לשבור כו׳ ומ״ש הט״ז איך סתמו הפוסקים כלומר היה לפרש בקשים עכ״פ אסור דדמי לאילן ומ״ש דאסור להשתמש בהם מחמת מוקצה כ״כ המ״א בשי״ב ו׳ דמוקצים הם ועסי׳ שכ״ה ושי״א שם משמע דמוקצים הם בטילטול ומחובר שנתלש בשבת אסור בטילטול משמע דבעודו מחובר אסור בטילטול ואין משתמשין באילן אע״ג דקשה (הוא וליגע כמוקצה לצורך דבר המותר שרי) אסור שמא יעלה ויתלוש אבל להשתמש בירק וקנה רך דמתנועע ומטלטל מוקצה אסור אפי׳ אין מטלטל כולו רק מקצתו ועדיין צ״ע. והא דמותר לילך ע״ג עשבים אע״ג טילטול במקצת שמיה טילטול ברגליו מותר לטלטל מוקצה כבסי׳ ש״ח במ״א ו׳ ואי״ה באות ה׳ ואות י׳ אבאר עוד:

היו עט״ז עירובין ק׳ א׳ ובר״מ פכ״א ה״ח דפוס יעסניץ ט״ס וצ״ל באין ממעלה למטה שרי כרבה היו גבוהים ג׳ אע״פ שצידו א׳ שוה לארץ או שיש תחתיהן חלל ג׳ אסור לישב עליהן ורש״י פי׳ על המשנה ד״ה דצדו א׳ שוה לארץ שהקרקע גבוה בצד א׳ הואיל ובשלש מקומות גבוהה אסור הא שני מקומות שוה לארץ מותר לרבה דהלכתא כוותיה כאניגרא עמ״א ד׳ ואי״ה שם יבואר. וברייתא שרשי אילן הגבוהים ג״ט או שיש חלל תחתיהן ג״ט אעפ״י שצדו א׳ שוה לארץ לא ישב עליהם ופי׳ הט״ז דאעפ״י שצדו א׳ קאי לחלוקי א״ב ופי׳ הענין גבוה אע״פ שצדו א׳ שוה לארץ כעין שיפולי ההר וכדומה הואיל וג׳ צדדיו נראים גבוה ג״ט אף צד הד׳ אסור או שיש חלל תחתיהן שגופו נכפף ויש חלל תחת הנוף וקצה הנוף שוה לארץ הואיל וג׳ צדדיו גבוה כו׳ ומ״ש הר״מ ז״ל צדו א׳ בחלוקה ה״ה חלוקה הב׳ והב״ח פי׳ דאע״פ שלמעלה שוה לארץ בכל צד אם יש במערה למטה חפר בקרקע מכל צד ויש שם ג״ט חשבינן מלמטה ואניגרא י״ל דאין מכל צד ג״ט חריץ קצר. ומשמע כאן דפחות מג״ט כארעא סמיכתא ושרי לישב עליהן וכ״ש ירק שאין גבוה ג״ט וכן אילן קטן ובו פירות ואגדו״ס וכדומה אפשר דמותר כל פחות מג״ט וי״ל כל שיש פירות גזרו שמא יעלה ויתלוש והיינו דקאמר שרשי אילן שאין בו פירות דל״ג אלא משום ל״פ הא פחות מג״ט שרי וירק הראוי לאכילה אף פחות מג״ט אסור וקנה רך שמא יקטוף וישבר אף פחות מג״ט אסור עיין אות ד׳ ואי״ה באות י׳ יבואר עוד:

מותר עט״ז ע׳ אות ד׳ ומוקצה ברגליו מותר לטלטל. ומ״ש המחבר בין לחים בין יבשים סבור הייתי דמפרש בעירובין ק׳ ב׳ בלחים שרי דאין תולש דנכפף ועומד יבישים נשבר בהליכתו ומפרך אפרוכי וחייב הא והא בלחים ביש זרע כו׳ יע״ש מפני קושיית ע״ש עמ״ש המחבר בסי״ב דיבש שייך תלישה ואם שהמחבר שמר הכלל בבין בין אבל האדון במ״א י״ד נשמר מזה ואי״ה שם יבואר:

אסור עט״ז עמ״א אות ח׳ שבת ק״ח א׳ וע׳ לבוש ששם הוא גידולו לא עיקר גידולו מבע״י חילוקי דינים מעציץ נקוב ועסי׳ שי״ב יע״ש. ומ״ש הט״ז ולכן כו׳ הוא שייך לס״ג בהג״ה ואין מקומו כאן:

ואותן שיש להם בגנות כלים או תיבות של עץ ובהם אילנות נטועים עב״י בשל חרס ועץ מחלוקת ואף בשל עץ לא ונקוב דפטור אבל אסור עס״י להריח בפירות יש לאסור אף דהוי גזירה לגזירה מ״מ אפשר גזירה קרובה היא עמ״א אות י״א וגם נקוב בשורש קטן מעט הוא. ואי״ה במ״א יבואר עוד:

מותר עט״ז מפרק לית כאן דמפרק אינו אלא מה שטמון בתוך הקליפה ובורר ליכא אע״ג להניח אפשר ל״ש בענין זה בורר וכ״ש לאכול מיד מ״מ היה להם לגזור אטו מחובר כמו דגזרו במפרק ותי׳ דכאן תלוש במחובר לא מיחלף ועמ״ש בשי״ט וע׳ חולין קכ״ז ב׳ אילן שנפשח וקכ״ח ב׳ בתוס׳ בד״ה רבי יהודה יע״ש והיינו דוקא שאין יכול להיות עוד הענף אע״ג שעדיין מחובר בקליפתו ומ״מ יש ליזהר בזה דאין העולם בקיאין בכך כ״א שנפרד לגמרי מהאילן שרי:

ממעכו עט״ז ברמ״ג אות ג׳ יע״ש ועמ״א של״ד אות ל׳ וער״ן פ׳ חבית ושם י״ג שבות דשבות חמו״ר הנעשה ע״י עכו״ם וי״ג קי״ל יע״ש ועסי׳ ש״ז ס״ה וצינור שעלו קשים ועשבים תלושים לא הוי רק דרבנן נראה כמתקן כלי וברגלו הוי שבות דשבות שלא כדרכו בצינעא שרי פרהסיא אסור וחמיר משבות דשבות ע״י עכו״ם שי״א במקום צורך גדול שרי כדרכו וי״ג קי״ל הא עלו עשבים וגדילים שם דהוי דאורייתא כבסעיף ה׳ י״ל אסור וע״י עכו״ם למ״ד שרי ה״ה זה ועסי׳ תקמ״ז ס״י ובע״ש אות ח׳ וש״א אות ס״ז בשם הר״ן ז״ל פ״ק די״ט והנה בצינור לאו משום מ״ע אסרו אלא משום שבות דשבות ומ״ע שייך שוטחן שיאמרו שכיבס בשבת שובך יאמרו להטיח גגו יע״ש:

מותר עט״ז באות ד׳ דירק דרכיך אפי׳ למטה מג׳ חיישינן שמא יקטום בקנה הרך וגם מוקצה א״כ בהדס אפי׳ אין גבוהה ג׳ מהארץ אסור שמא יקטום ומוקצה רק מריח ואין נוטלו בידו אפ״ה אסור באתרוג מריח מרחוק ולא בידו כה״ג דשמא מתוך כך יבא לקטום לאכול. ומשמע אם נכנס לגינה בשבת ובא לו הריח של פירות לא יברך דהוי ריח של איסור ועא״ר אות י״ב ורי״ז אות ח׳ וצ״ע:

מ״ש צריך ליזהר שלא יתלוש שער מעור בהמה מתה וא״כ ההולכין בעורות שועלים ופיי״א וכדומה יש בו חיוב חטאת אסור לסרוק במסרק בשבת כבסימן ש״ג סכ״ז ושכ״ח ל״ה במ״א ושם פי׳ דעור האדם כל שלא פי׳ רובו חייב חטאת ובשי״ן מ״ם במ״א אות ג׳ וא״כ צריך עיון קצת למה תלאן בגמ׳ סנהדרין ואי״ה בש״ח יבואר עוד:

מ״ש הר״ב בסי״א בהג״ה ומותר להעמיד משמע אף לכתחלה כל שאין טורח עמ״א אות י״ג ע׳ כפות תמרים סוכה מ״ב מ״ש רש״י שלא יכמוש הא הדס ובה ענבים דנפתחים אסור יע״ש ומ״ש שם דמהר״ב משמע אם מחזיר למים שרי אין זה מוכרח וי״ל אם היו פורחים אסור אף מחזירו למים מ״ש הר״ב בהג״ה סי״ג ובלבד בלא ינידנו משום מקצה דאסור בטילטול אפי׳ מקצת ובור עמוק מאה אמה אין לחוש שמא יעקור קרקע עב״י וב״ח ותו״ש:

ע׳ בכפות תמרים סוכה מ״ב א׳ לר״ת דסובר אשה יכולה לברך על מ״ע שהז״ג הפירוש דאשה זו אינה רוצה לברך קמ״ל דאם רוצה ראוי לא הוי מוקצה. ולפ״ז משמע אם כבר יצאו כולם ואין עוד איש שראוי לצאת בו אסור לטלטלו אף שיטלו מיד איש ואי״ה בתרנ״א יבואר בזה במ״א אות כ״א ובלילה אי רשאי לטלטלו וביה״ש ביום שני וכאן אין להאריך: