מ״מ עט״ז וכ״כ בי״ד סימן רפ״ב אות ב׳ אוסר פעמונים על טסים ועץ חייב בס״ת בשבת דדמי לכלי שיר יע״ש ועמ״א א׳ ואסור למשוך בחוט העינבל בשבת אבל אם יש עינבל קבוע בדלת עא״ר א׳ שאותו שפותח אין כוונתו להשמיע קול ובסיס לא הוי דמיוחד לבית כבסי׳ רע״ז ס״א בהג״ה וכלי המיוחד אסור בב״י שמא יכוין לשיר ובלבוש שמא יתקננו עמ״ש אי״ה באות ב׳:

מותר עט״ז עסי׳ רנ״ב ס״ה וש״ח סנ״א ואם נאמר דאוהר״ן שלנו מותר לטלטל שהן ככלי תכשיט וכדומה וגם מותרין לערכו בשבת מ״מ מה שמשמיע קול אסור לערכו בשבת דהוי כעושה מעשה להשמיע קול בשבת והוי ככלי שיר או כלי המיוחד לכך דשמא יתקננו ע׳ אות א׳ א״כ הוי מלאכתו לאיסור ומיהו אם הולך בשוק או בבה״כ הוי צריך לגופו ובבית י״ל דאסור בטילטול:

ולא בתפוחים עט״ז והם דברי הב״ח ג״כ בטור כתוב אין שוחקים באגוזים וכיוצא לר״ח השמעת קול ולרי״ף משום אשוויי גומות והיינו לר״ח בתפוחים ע״ג קרקע שנוגעת חדא בחדא נמי שייך משמיע קול יע״ש בב״ח ומיהו לדידן קיי״ל אין איסור השמעת קול כשאין מכוין לשיר כ״א משום אשוויי גומות ובמרוצף אפשר להתיר עסי׳ של״ז ומ״א כאן אות ז׳ ומ״ש הר״ב בהג״ה בטשי״ך מותר היינו נתפרקו מאתמול וייחדן לכך הא נתפרקו בשבת י״ל דהוי מוקצה עסי׳ ש״ח במ״א נ׳:

הדלף עט״ז האריך ועמ״א י״ב משמע דפירש כיש״ש דמבטל מהיכנו תלוי באין עושין גרף לכתחלה וע׳ טור דהקשה על הר״מ ז״ל שכתב פכ״ה הכ״ד דבדלף אין ראוי אסור דזה לר״י שבת מ״ג דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל כו׳ וקשה דלר״ח נמי מוקי נמי בדלף הרפוי דאל״כ מבטל כלי מהיכנו וע״כ תי׳ הט״ז דלהר״מ ז״ל סובר כאביי שם דאף במקום פסידא אין עושין גרף לכתחלה א״כ הוי מבטל כלי מהיכנו והטור סובר כרבה דעושין לכתחלה במקום פסידא כרבה שם ובשבת מ״ג דמוקי בראוי לר״ח הוא לאביי דהוי מקשה שם כן אבל להלכה סובר הטור כרבה וכל שיש דלף עושין לכתחלה ואין מבטל מהיכנו דשופך. ועסי׳ ש״ח בטור וב״י שם כמ״ש הטור מותר לקבוע ישיבתו אצלו דפוסק כב׳ תירוצים לקולא והמחבר בש״ח סל״ז פסק במקום פסידא שרי לקבוע היינו כתי׳ א׳ וכאן פסק כר״מ ז״ל בדלף דלית כ״כ פסידא בדלף בבית וברחייא דאביי ביצה ל״ה טיט היתה ויש הפסד הא דלף בבית אין הפסד כ״כ אסור ליתן כלי באין ראוי דמבטל מהיכנו שאין עושין גרף לכתחלה ומיהו הטור חושב דלף להפסד הא באין הפסד כלל מודה הטור דאין עושה גרף לכתחלה כמ״ש בסי׳ ש״ח וביצה כ״א ועמ״מ פכ״ד הכ״ח ממ״ש ביצה כ״א וכי עושין לכתחלה משמע שאם עבר שרי להוציא דאל״כ כו׳ ולא הבינותי דהוי מבטל כלי מהיכנו ומיהו הלשון משמע אף בגוונא דל״ש מבטל כלי מהיכנו להניח דבר ע״ג קרקע כו׳ והמחבר בש״ח בסל״ז אפשר דוקא לקבוע כו׳ ולא לעשות מעשה בידים להביא כלי לשם ומיהו לקבוע ישיבתו בלא הפסד להמחבר אסור ואין להאריך ובחידושינו ביצה כ״א ב׳ ול״ו ב׳ כתבנו מזה: