מקום עט״ז שס״ג ס״א בט״ז א׳ ועמ״א כאן אות א׳ ולחי עסי׳ שס״ג ס״ח מאשירה נמי שרי וא״ל הא אסור בהנאה וי״ל דל״ד מצות לאו ליהנות נתנו ה״ה כדומה לזה דכל שאין הנאה גשמיות לחסות מזרם ומטר לאו הנאה אלא גזירה הכתוב דבעינן רה״י גמור עושין באיסורי הנאה וער״ן פ״ג דר״ה להרז״ה בדרבנן מצות ליהנות נתנו י״ל דסובר לחי מחיצה ומ״ה צריך לחי ולענין י״ט אי שייך דין כרמלית י״ל לרש״י ביצה י״ב א׳ אבנים מדרבנן אסור הוצאה י״ל ל״ג גזירה לגזירה כרמלית בי״ט ולתוס׳ שם דלוקה מ״ה יש דין כרמלית בי״ט עמ״א תקי״ח אות ג׳ אסור פי׳ דלוקה כתוס׳ ואי״ה שם יבואר ועמ״א כאן ז׳ לדידן לית רה״ר א״כ מוכח דבי״ט דאסור דלוקה או דאפ״ה גזרו ועמ״א שם אות ב׳:

רשויות וקרפף שלא הוקף לדירה יותר מב״ס בשמ״ו ס״ג ונכלל כו׳ עתוס׳ שבת וי״ו א׳ ד״ה ארבע ובתו״ש כאן והנה לטלטל מקרפף לרה״י ממש י״ל שרי וי״ל אסור מה״ט גופא להוציאו מרה״י דלא לטלטל ביה בד״א ועתוס׳ עירובין ס״ז ב׳ ד״ה ומאי הוכיחו דל״ד מקרפף לים ה״ה מקרפף לכרמלית אחר דאל״כ יש ה׳ רשויות אע״ג דהונח להם בשבת וי״ו קושיית הרשב״א דנכלל כו׳ משא״כ כה״ג הרי חלוק קרפף מכרמלית ומוכח נמי דמקרפף לרה״י אסור דאל״כ עדיין יש ה׳ דחלוק מכרמלית ואי״ה בשמ״ו ס״ג יבואר עוד בזה:

ויש ב״ו עט״ז הנה לשון המחבר הוא לשון הטור ושינה מלשון הר״מ ז״ל פי״ד ה״ב מקום מוקף מחיצות וביניה״ן דע״ד משמע דסובר דעם המחיצות דע״ד סגי ועב״ח שהטור כתב בעצמו כרמלית שאין ביניהן רוחב דע״ד ולמ״ש הט״ז שהר״מ ז״ל דכתב ביניהן בין הכל משמע א״ש דעת הטור וכמ״ש המחבר בסי״ט ועמ״א אות וי״ו ולדידי נראה דגם דעת הט״ז ז״ל דבתוכו ממש כיון דאין רחב ד׳ ע״ד לא חזי לתשמיש אין תורת רה״י עליו רק מקום פטור אלא למעלה הוי רה״י בנופה יו״ד דחזי למינח דף ולשמש שם ודעת ר״ח בתוספות שבת בסוגיא דכוור׳ ח׳ א׳ דוקא עמוד גבוה יו״ד ורחב דע״ד רה״י דחזי לתשמיש לא ביש חלל ביניהם או דשאני כוורת מחיצות חלושות ערוגים מקנים (בימי חז״ל) אין ראוי למינח ולשמש שם ועיין חה״ר בשבע שיטות ח׳ יע״ש ובתוס׳ סוכה ד׳ ב׳ ד״ה פחות דהיכא דרחב המקום ביותר לא שייך מינח דף ומינח עליה מידי ובהא דשבת צ״ט ב׳ והקיפו לכרמלית לאחרים כו׳ הא כל שאין עושה לאחרים היינו החלל דע״ד דלמטה אף הט״ז מודה דלאו רה״י אף בראשו עם הכתלים לא הוי רה״י. וי״ל מש״ה נקיט והקיפו לכרמלית פירש״י ז״ל בקע פחות מב״ס ומ״מ רחב הוא יותר מעשר ועשרים אמה ל״ש למינח מידי בזה הטעם לאחרים עושה לעצמו לכ״ש הא בציר דחזי למינח דף ולמינח מידי בלא ה״ט נמי ומש״ה באין רוחב החלל דע״ד רק עם המחיצות הוי בראשו רה״י ע״ג מחיצות כשהן בריאים ועתוס׳ שם הוקשה להם למה נקיט כרמלית. והמחבר כאן ס״ג הביא הדין דצ״ט והשמיט הטעם לאחרים עושין לעצמן לכ״ש ובר״מ ז״ל פי״ד הלכה ג׳ הביא הא דלאחרים עושים להורות דוקא כשיש חלל דע״ד ביניהן הא לא״ה עובי המחיצות אין מצטרפין אף בראשם והמחבר השמיט זה דלשיטתיה בס״ב כ״ז דע״ד דמצטרפין וז״ש וזה אין מבואר כאן ועתו״ש האריך בכאן ויפה כתב ומ״מ דברי הט״ז י״ל כמ״ש ועיין אות ג׳ ואי״ה שם יבואר עוד:

ע״ג רה״י עט״ז עיין אות ב׳ בגמרא צ״ט מק״ו וכ״ה בר״מ ז״ל והמחבר השמיט זה דאף אין ביניהן דע״ד אפ״ה הוי עובי הכתלים רה״י וקשה דבגמרא משמע דוקא כשיש ביניהן דע״ד והר״מ ז״ל והט״ו השמיט מוקף לכרמלית והתוס׳ שם כתבו דרבותא היא ועיין תו״ש וי״ל דסוברים כמ״ש לעיל לשרמלית{לכרמלית} להורות דרחב הרבה ואם כן סתמו דבין רחב הרבה ובין מעט עובי מצטרפין. והוי יודע דאם היה כאן שלש מחיצות דהוי כרמלית להר״מ ז״ל מ״ה מקום פטור ולאינך פוסקים מ״ה רה״י גמור ומדרבנן אסור לטלטל בד״א בכרמלית והקיף לה מחיצה ד׳ שאין עוביה ד׳ י״ל דלית ק״ו דלאחרים לא הועילה מ״ה כלום לאינך פוסקים א״כ אין עוביה רה״י לחייב הזורק עליה משא״כ להר״מ ז״ל הועילה המחיצה לשויי׳ לחלל רה״י מ״ה כמ״ש פי״ז שם במ״מ ק״ו לעצמו. ואי״ה במ״א ג׳ יבואר עוד:

אפי׳ עט״ז. ועיין גמרא ח׳ א׳ כוורת ששה י״ל ששה ואלכסונן קאמר כמו ד״א באלכסונן ועיין הג״ה שם ופני יהושע בזה ומ״ש הר״ב בהג״ה ס״ב הן ואלכסונן ובלבוש השמיט לעיל הג״ה זו עא״ר ד׳ הראה לרש״י עירובין כ״א א׳ יע״ש:

ואין עט״ז ועסי׳ שס״ד במ״א ב׳ ותו״ש כאן ואי״ה שם יבואר:

וי״א עט״ז סובר ז״ל מ״ש הב״י וקושיא זו הקשה המ״מ בפרק ששי הכ״ב קאי אקושיא שנייה דסמיך לה ועיין חה״ר בשבת ריש מי שהחשיך דסתימת דבריו משמע קצת כן לדידן דלית רה״ר ובא״ר י״א ובס׳ נהר שלום פי׳ דקאי אקושיא ראשונה דמתיירא יע״ש בשל״ד ועמ״א ז׳ פסק ג״כ לקולא ואע״ג דהלכה כדעה א׳ בסתם היינו במפורש משא״כ כאן שאין מפורש להיפוך ונ״מ להקל בגזירה לגזירה בכמה דוכתי כבסימן ש״ג סי״ח ויש חומרא ג״כ כדלקמן סי״ט בהג״ה מקום פטור ברשות הרבים או כרמלית כו׳ ויש לומר דלא הוי תרי קולי דסתרי דהוי ס״ס שמא הלכה כי״א ושמא יש רשות הרבים אע״ג דעת הר״ב כדיעה א׳ בסי״ט (שגם בהר״ב נוהג הדין כן) וכבסי׳ שמ״ו בס״ג בהג״ה מ״מ מידי ספיקא אפשר לא נפיק וצ״ע בזה. ועסי׳ של״ד במ״א ג׳ בכיסו בזה״ז יע״ש:

י״ג אמות עט״ז צ״ל וכל בקר אמה וב׳ שלישי אמה ח׳ בקר י״ג אמה ושליש עושין פסין י״ט א׳ ולכאורה לאורך רה״ר אף שמתקצר באמצע ולית יג״א ושליש הוי רה״ר וכשהוא לרוחב בעינן כל הרחב יג״א ושליש ואמנם משמע אף לרוחב כל שיש הרוב יג״א ושליש אף שמתקצר בנתיים אלא אם כל הרוחב לית יג״א ושליש ולרוחב רה״ר אז אין רה״ר ועב״י וא״ר וצ״ע:

הוא עט״ז ולמעלה משלש עד עשרה טפחים ואין רבים מכתפים הוי כרמלית ועמ״א אות ח׳ יע״ש:

ואין עט״ז מבוי שלש מחיצות ואין להם לחי וקורה להר״מ הוי כרמלית מ״ה ולי״א רה״י מ״ה ומדרבנן כרמלית וביש לחי רה״י לכ״ע וקורה היכרא ולהר״מ ז״ל דשלש כרמלית מ״ה בלא קורה הוי מקום פטור ושרי לטלטל בכולו מ״ה וה״ה לרה״ר ולרה״י ומדרבנן אסור לטלטל בכולו כשאין קורה ועמ״א א׳ מזה עסי׳ שס״ג בט״ז א׳:

גג עט״ז צ״ל שאין מחיצות הבית ניכרות וכ״ה בדפוס ש״ע שאין כו׳ ועיין עירובין דף צ״ב ופ״ט א׳ ועסי׳ שע״ד מ״א ה׳ בתוספות משמע ד״ט כולי ומסתימת הפוסקים משמע דכל שבולט משהו ואין ניכר כו׳ הא אין בולט כלל ע״ז כתב המ״א שם דלא גרע מעמוד גבוה עשרה דגוד אסיק מחיצה ומ״ש רש״י וכל גגיהן חלקין היו ולא משופין לדידן אף משופעין הוי כרמלית ורש״י נקיט אורחא דמלתא וה״ה אין בולט והבתים מחוברים נמי אין מחיצות ניכרות ערש״י עירובין פ״ט ולבוש בזה ואי״ה בשע״ד יבואר עוד:

וכל זה עט״ז והלכה כדיעה א׳ ועסי׳ שמ״ו ומיהו אם עמוד שאין בו דע״ד וגבוה יותר מעשרה הוי מקום פטור דכרמלית אין תוספת יותר מעשרה ובמ״א אי״ה יבואר עוד:

והנה מה שכתב המחבר בסי״ח גדר כרמלית עד עשרה הא למעלה מעשרה לא ערש״י שבת דף ז׳ מוד״ה דעד יו״ד פני לבינה וסובר באין מסויים לא בעינן דע״ד או קולט ולהר״מ למטה מצא מין את מינו ועא״ר כאן בזה יע״ש ודע דכרמלית דרבנן כקרפף ותל (כבסימן שמ״ו במ״א א׳) רה״י הוא מ״ה ועולה עד לרקיע ולענין מצא מין את מינו וניער יש לספק קצת בכרמלית דרבנן ועסי׳ שמ״ו:

גם הא דבור עמוק עשרה ורוחב דע״ד הוי רה״י יש לעיין אי אויר רה״י בזה עולה עד לרקיע די״ל דהתם מחיצות גוד אסיק משא״כ בקרקע עולם א״ד חוד הפנימי גוד אסיק ובים כה״ג בור עמוק עשרה ורוחב דע״ד עמ״א י״ד ונקרש ע״פ הים כולו אי אמרינן גוד אסיק כה״ג וצ״ע בכל זה. ומה שכתב רש״י שבת ז׳ קרפף לרה״ר כו׳ היינו כמ״ד דקרפף לאו רה״י מ״ה עירובין ס״ו מתיב כו׳ ומשום דאמר אילימא דאי מחיצה עשרה פירש כן ועתוס׳ שם ובתו״ש בסימן שמ״ו הביא מה שכתב רש״י בשבת פרק שני רשויות יע״ש:

שמעתי מהרב מויטקאב מק״ק בראד נכד רבינו הגאון הב״ש בשם הרב הגאון מוהר״י אב״ד דק״ק דיקלא מ״ש בגמרא ל״ק בזמן שישראל שרוין במדבר להיפוך כמ״ש התוס׳ בחולין כיסוי הדם בזמן שהיו במדבר היו מצמחת. דאין רשות להלך ברה״י בזה״ז רה״ר וכמ״ש הרמב״ם ז״ל כ״מ שיש רשות להלך וא״צ ס׳ רבוא ודפח״ח וש״י: