מ״ש המחבר תוך עשרה משמע הוציא למעלה מעשרה בכל גוונא מזיד וחצר אחרת נמי שרי להחזירה וכ״מ בלבוש דידו של אדם מהו שתעשה כרמלית ל״ש אלא תוך עשרה דאין כרמלית למעלה מעשרה. ומשמע נמי דאם הוציא למטה מי׳ אסור להחזירה למעלה מעשרה אח״כ אע״ג דאין שייך כרמלית כו׳ ועיין תוס׳ שבת ג׳ ב׳ ד״ה כאן לא משמע כן וברש״י ד״ה למעלה כו׳ ופטו״ר הוסיף מלת ופטו״ר להוציא למעלה מיו״ד באויר רה״ר מרה״י לכתחלה אסור ומש״ה נקיט בהזורק לשון דיעבד ועיין הרע״ב שם וער״מ פי״ד הי״ט וא״כ משמע דאסור לעקור חפץ מרה״י לרה״ר אף למעלה מעשרה ול״ד להניח על מקום פטור דשרי לכתחלה ועתוס׳ שם דף ד׳ ד״ה ומאי שנא כתבו דמושיט כו׳ (עמ״א אות דלי״ת מזה) כו׳ הנה זורק מרה״י לרה״י ורה״ר באמצע לחכמים פטור אבל אסור משמע הן למטה או למעלה מעשרה אבל מושיט אינו בזריקה אלא שמושיט לשם עד שהגיע החפץ למקום הנחתו כמו במשכן שהיו מושיטין לא זורקין מפני כובדן ומשמע להו ש״ס דידן סובר אף שאין מושיט ליד חבירו יש חיוב שבת מ״ה דלא כירושלמי הביאו התוס׳ שם ג׳ א׳ ד״ה בעשותה כו׳ ומושיט למעלה מיו״ד זהו עיקר המלאכה ולמטה מיו״ד עתוס׳ ד״ה אבל. ועא״ר ולא הבינותיו ומ״ש התוס׳ זה נגד זה אכתי פטור אבל אסור משמע להחזירה אצלי נמי אסור מדרבנן דהנחה ברה״י בלא עקירה מרה״ר נמי מדרבנן אסור וע״כ פריך ומ״ש ואפ״ה משני והתירו ועסי׳ שמ״ו בט״ז ב׳ וצ״ע:

מ״ש המחבר חייב חטאת בלבוש לידי איסור סקילה ובע״ש הקשה יע״ש והנה י״ל ודאי אם הוא רשע לא איכפת לן רק שמא ישכח וישליך מידו בזמן רב כזה ושפיר יש איסור חיוב חטאת וחטאת ממש ליכא דתחלתו מזיד ועמ״א ג׳ ואי״ה שם יבואר עוד: