הקורא עט״ז רש״י עירובין צ״ח ב׳ נתגלגל משמע כן וה״ה ספרים שלנו בכריכה ודף א׳ מונח על עמוד ט׳ ורבים מכתפין ודף א׳ על אסקופה נדרסת שרבים דורסין שם איכא בזיון טובא לג״מ ואפי׳ ראש השני לאו בידו אלא מונח על אסקופה אפשר דלא גזרינן:

גוללו עט״ז עירובין צ״ח א׳ פריך אסקופה רה״י וקמה רה״ר כו׳ ולא מד״א ברה״ר אלא הא דלא מוקי ר״י התם ורבה (או רבא כפי הנראה שי״ג כן עיין רא״ש) בכרמלית משום דמשמע להו מתני׳ סתמא אפילו נתגלגל חוץ לד״א דלא כברייתא ומש״ה צ״ל באסקופה הנדרסת. ומיהו י״ל דמש״ה לא מוקי כן דא״כ מאי איריא כתבי קודש לרבא דל״ג גזירה לגזירה אבל למ״ש הר״ב בהג״ה בשאר דברים אסור אפי׳ לכרמלית ועב״י א״כ אמאי לא מוקי כן ש״מ משום דמתני׳ משמע אף חוץ לד״א ומיהו י״ל דלא מוקי כן אסקופה כרמלית דקשה אכתי דלמא מעייל מרה״ר לרה״י ולמה ס״ל תי׳ א׳ אסקופה ארוכה דלרבא גזור אף שתי קומות ותי׳ ב׳ כבן עזאי לא קיי״ל כן עיין ברא״ש. והא דלא מוקי קמה כרמלית דא״כ אדמפליג בין אסקופה לגג לפלוג באסקופה גופה ש״מ דסתם אסקופה כרמלית או נדרסת. והקשה הט״ז על הט״ו אמאי לא סיימו בנדרסת דוקא וכמ״ש הר״ב ועל הר״מ ז״ל פט״ו מה״ש הכ״א דמוקי כאביי וע״כ כתי׳ א׳ אסקופה ארוכה ואמאי לא הזכיר זה. ואפשר דפסק הר״מ ז״ל כברייתא חוץ לד״א לא וזה דלא כרבה (או רבא) וכי היכי דליהוי סתמא דמתני׳ כהלכה בהכרח לא חיישינן לקושיא א״ה ולא חיישינן דלמא מעייל מרה״ר לרה״י רק חיישינן דמעייל למקום שעומד שם דקיי״ל כרבא דאפי׳ ב׳ קומות ל״פ כמ״ש הרא״ש ז״ל בשם הרז״ה ולא מהני אסקופה ארוכה ועמ״מ שם:

עיין בתוס׳ שם צ״ח א׳ ד״ה הכא דאסור לפרוס בגד יע״ש:

על הגג עט״ז בכותל משופע למעלה מיו״ד ובין רחב דע״ד מקום פטור ואי רחב מרה״י לרה״י ולמטה מעשרה הוי רה״ר בשרבים מכתפים כבסי׳ שמ״ה במ״א ח׳ א״כ גזור אף בכתבי קודש אגדו בידו אטו אין בידו דלא הוי בזיון כ״כ משא״כ אסקופה הנדרסת בזיון גדול הוי כבאות ב׳. ומינה כשאין רבים מכתפים או כשהגג בולט ד׳ דהוי כרמלית ל״ג באגדו בידו כמו לאביי ושאר דברי חול אסור כה״ג כבס״א ועב״י מ״ש אפילו נח לא היה אסור כ״א מדרבנן והלבוש אסברה לי דה״פ תוך שלשה לארץ אפילו אין אגדו בידו מדרבנן אסור עכ״פ להביאו אצלו והוי גזירה לגזירה. ולפ״ז בדברי הרשות מראש הגג ונפל ראש א׳ סמוך לג״ט לרה״ר אסור להביאו אצלו כבס״א בהג״ה וכ״ה בב״ה לעיל. ומה שנרשם המגיד אין מבואר כ״כ וסמוך לג״ט לארץ מדרבנן עכ״פ הוי כהנחה ואסור כשאין אגדו בידו ה״ה כשאגדו כאמור. ועמ״ש אי״ה באות ד׳. ער״מ פט״ו הכ״א ועב״ח תי׳ למ״ש הט״ז באות ב׳ ואי״ה במ״א א׳ יבואר:

בענין שנח עט״ז לכאורה במשופע ומשהו ורבים מכתפים ולא בעינן דע״ד כה״ג וליכא ביזיון גדול ומש״ה גזור כבסי׳ שמ״ה ס״ו ומ״א כאן ה׳ ויותר נראה שנתכוין דכל שלא נח אפילו פחות מג״ט לארץ ליכא חיוב ד״ה אפילו אין אגדו בידו מש״ה לא גזור דבעי נח אמשהו עכ״פ תוך ג״ט עיין אות הקדום בזה:

והנה לכאורה קשיא לי תוך עשרה להר״מ ז״ל כבסי׳ שמ״ה סי״ט מצומצמים דוקא רה״ר הא מט׳ ועד יו״ד לא הוי רה״ר א״כ המחבר זיכה שטרא לבי תרי לכאורה ועל הר״מ ז״ל י״ל דמטה ולמעלה בסתמא לא הא מכתפים אפשר יודה משא״כ המחבר עמ״א שמ״ה אות ח׳ ושם נאמר אף בכרמלית גזור בכתבי הקודש היכא דליכא בזיון כ״כ ולמעלה הוי רה״י או מקום פטור הוי א״ש ואי״ה במ״א אות ה׳ יבואר עוד:

ודע דכתבי הקדש אף גמרות ופוסקים ושאר דברי קדש נכללין בו עסי׳ של״ד ואף בדפוס יש להם קדושה: