שיש עט״ז המ״מ פי״ז מה׳ שבת הלכה ט׳ יע״ש ועסי׳ שמ״ה במ״א א׳ מחלוקת הר״מ ז״ל ושאר פוסקים ואמנם לחי משום מחיצה ד״ת וקורה משום היכרא ועירובין י״ב מבוי הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב בקורה פטור להר״מ ז״ל יתפרש בג׳ מחיצות ולבאר פוסקים בב׳ מחיצות וער״מ ז״ל פי״ז ה״א ומ״מ שם דלחי ד״ת הוא ואקורה קאי ועיין לבוש כאן ונ״מ לפסול עדות או מומר לחלל שבת ד״ת הוי מומר לכ״ה ומיהו י״א שאין לנו רה״ר עסי׳ שמ״ה בט״ז ו׳:

אמר ההדיוט הכותב בדין לבוד וצורת הפתח יש לי הרהורי דברים והנני פורטם בכאן בעזה״י דע דלבוד הלמ״מ הוא ואפילו תרי לבוד למעלה ולמטה ואפילו באורך אמרינן לבוד ובפי׳ הלבוד לא זו שאומרים כסתום דמי עד״מ לחי רחוק מכותל פחות מג״ט עמ״א ה׳ אלא אפי׳ אמרינן דכ״מ אויר כסתום דמי כמו פס ד׳ בסעיף ל״ה וג׳ חבלים כו׳ עסי׳ שס״ב הרי יש גובה עשרה ערש״י סוכה ד׳ ב׳ ד״ה פחות כו׳ שמאריכין כו׳ והנה בלבוד מ״ה מחיצה גמורה הוא לכל דבריה ומתנאי הלבוד בי״ד שע״א כתב הר״ב בהג״ה דא״א לבוד להחמיר יע״ש במ״א סי׳ תק״ב אות ט׳ האריך בזה והביא ד״ה עירובין י׳ יע״ש ובסי׳ תרל״ב או ה׳ פי׳ ממ״ש הטור דלא אמרינן לבוד להחמיר דהוי כסמוכים אל תטעה לפרש דבריו דלבוד כסמוכים דהא קיי״ל לבוד כמאריך וכסתום עב״י כאן אלא לומר לבוד כולי האי להחמיר כסתום ובסכך פסול לא אמרינן אלא כסתום מאריך ולא בסכך פסול אבל ביש ב״ט פסול ועוד ב״ט פסול וביניהם אויר פחות מג״ט יש לי להסתפק דלבוד אי כסמוכין נמי אמרינן ופסול או רק כמאריך וסתום ואמרינן כסתום בכשר יע״ש וע׳ לבוש והנה אי אמרינן לבוד כדבר ממשיי לומר כאלו אינו המעיין בסוכה ד׳ ב׳ ולקמן בה׳ סוכה תרל״ג סעיף י׳ חקק עד עשרה פחות מג״ט לכותל אמרינן לבוד ופריש״י ז״ל החקק כאלו מגיע לכותל הרי דלבוד כממשיי וי״ל זה מחלוקת בטור שם עמ״א שם ח׳ אי כשר מחקק ולכותל די״ל דלבוד כאלו המחיצה סותם האויר ע״ג החקק לא לביד דהקרקע שביניהן כנטול והבן. ועשו״ת ח״צ ז״ל סי׳ נ״ט בערוגות קטנות כתב לבוד כממשיי לא אמרינן וראיה סכך פסול שיש ביניהם כשר פחות מג״ט דלא אמרינן לבוד כאלו ניטל הכשר בממשיי יע״ש והיינו בתרל״ב סעיף ד׳ דוקא אויר ביניהם וי״ל דכל שיש כשר ביניהם כולי האי לא אמרינן לבוד להחמיר ע׳ לבוש שם. ומ״ש שם ראיה מעירובין כ״ה א׳ סמך מחיצה למחיצה פחות מג״ט כלבוד אלמא לבוד להחמיר י״ל דלאו מתורת לבוד אלא בטל הוא ולא חשיב ערש״י שם עשה כלומר ויש פוסקין כרב שימי בר אשי אע״ג דלא קיי״ל כן. ובשמ״ה פחות מג״ט לבוד משמע אף בממשיי עב״י שם בהיזמי והיגי וצואה ובהא דשבת ז׳ וזרק ולא נח על כל שהוא פחות מג״ט כו׳ ולפ״ז לחי רחוק פחות מג״ט מכותל וביניהם קרש מעצי אשירה י״א דפסול דממשיי הוא ואע״ג כשרוף דמי לענין שיעור מ״מ ממשיי הוי דלא אמרינן לבוד ועמ״א כאן ה׳ ותר״ל בט״ז ב׳ וא״כ אם עומד שם עצי אשירה גרע טפי ועתו״ש כאן אות ח׳ ועמ״א תרכ״ו אות ו׳. והנה לבוד הוי מחיצה גמורה מ״ה להתחייב הזורק שם ולקולא ג״כ ומדרבנן גרועי מיקרי כבסי׳ ש״ס עמ״א א״ב וי״ל הגריעותא שתי בלא ערב או להיפוך הא כל שיש שתי וערב י״ל אפילו נעץ קנים פחות מג״ט וקנה א׳ בראשם לבד ערב הוי מחיצה מעליא ואף יותר מב״ס מהני ובהוקף וכן בערב לחוד כאותן לטי״ש המחוברים ביתידות בד׳ קונדסים וצ״ע. עסי׳ שנ״ח ס״ו בלבוש לבוד למעט האויר יותר מג״ט לא אמרינן ועא״ר שם:

צורת הפתח מבואר דינו בשס״ב סעיף י׳ וכאן סכ״ו ומשמע אפי׳ עשה מעצי אשירה כשר דא״צ שיעור כלחי ומה שצריך לקבל דל״ת קש ואפר אין ראוי לכך מ״מ שרי עתו״ש אות ט׳ הביא ד״ה בסולם של אשירה ואי״ה יבואר לקמן. ועתו״ש בסי׳ שס״ב אות כ״ה אי צריך ד״ט בצה״פ ויבואר אי״ה בט״ז אות י״ט. ודע שאני מסופק בצ״ה אי הוי מחיצה ד״ת ולחייב הזורק בתוכו בנעץ ד׳ קונדיסים ועליהם צ״ה אז צ״ה מהני להתיר כרמלית ופרצה יותר מעשר דמ״ה הוי מחיצה מש״ה מהני צ״ה ועסי׳ תר״ל ס״ב וס״ג משמע צ״ה לחוד לא מהני לסוכה ובס״ו נעץ ד׳ קונדיסים משמע אף דהניח למעלה קנה עליהם דלא מהני ועמ״א אות ט׳ כל מ״ה הוי מחיצה בסוכה מהני כו׳ ש״מ לכאורה צ״ה לא מהני רק בכרמלית וכדומה הא למיהוי רה״י גמור ע״י צה״פ לא וצ״ע טובא. עסי׳ שנ״ו במים לא עבדי פתחא י״ל צ״ה לא מהני שם כל שרחב יותר מג״ט ועסי׳ שס״א במ״א ד׳ ועתו״ש כאן בצ״ה אי בעינן רחב ד״ט או אף פחות ואי״ה באות י״ט בט״ז יבואר עוד:

חצר עט״ז ההפרש במבוי ובין חצר עסכ״ו ומבוי דניתר בלחי או קורה הרבה תנאים צריך אלא בחצר כל שארכו יתר על רחבו בתנאי זה לבד די בלחי או קורה עסכ״ז ולכן נקט הפרש מרובע בחצר:

טפח עט״ז פי׳ דברי המחבר דחזר בכאן ממ״ש בב״י וסובר דבנשאר בכותל בעינן טפח מכאן ומכאן כבסעיף ד׳ בלחי בכותל ד׳ בעי טפח ובלבוש כתב כאן ב׳ משהויין וכ״כ באר הגולה ה׳ משמע לכאורה דעתו כן ובאמת צ״ע כי הב״י בספרו הארוך הביא תוס׳ י׳ א׳ ד״ה ושני והביאו בסעיף ד׳ בלחי ומשם למדה והתוס׳ בחצר כתבו דבריהם א״כ ה״ה חצר צריך ב״ט ועא״ר ב׳ ושוב ראיתי בתו״ש אות ד׳ עמד בזה:

ולכן עט״ז דעתו בצ״ה מהני סיד מחוי וטחוי בכותל ושיהא עב קצת בולט ועליהם קנה למעלה הא לחי לחוד בלא צ״ה לא מהני סיד מחוי ובולט דבעי שיעור כלשהוא. ובא״ר ט׳ כתב להב״י בלחי נמי בכל שהוא עב״י כחוט הסרבל יע״ש עמ״א ב׳ ובשו״ת תה״ד סי׳ ע״ד מבואר כן דלחי למ״ד כאצבע לא מהני סיד מחוי הא להמחבר בס״ג מהני ובשכ״ו צ״ע ואי״ה יבואר שם:

מעצי עט״ז דכל העומד לפזור כפזור דמי אלא תי׳ א׳ עיקר דלהמחבר בס״ב בלא״ה כ״ש וא״צ אצבע א״ש בפשיטות וגובה יו״ד טפחים אין קושיא עיין באר הגולה אות ע׳ ועיין תוס׳ שבת אות י״ג הביא תוס׳ עירובין פ׳ ב׳ ד״ה אבל יע״ש. והנה משמע כל דבר שמ״ה בעי שיעורא כשופר ולולב בארכו אע״פ שברוחב אין שיעור פסול כתותי כו׳ וכ״ד דמדרבנן בעי שיעורא באורך לחוד כמו גבוה י״ט לא החמירו וקורה מדרבנן בעי רוחב טפח אף בדרבנן פוסל ולולב בי״ט שני במצוה החמירו יע״ש בתוס׳. ומיהו יש להסתפק בדבר דמ״ה בעי שיעור בגובה אם מ״ה פסול בכתותי או רק מדרבנן ונ״מ ב׳ מחיצות ולחי אשירה כה״ג עמ״א א׳ וב״ש ב׳ די״ל שמ״ה (א׳) ותו״ש כאן אות י״ג ועי׳ אה״ע קכ״ד בח״מ א׳ וב״ש ב׳ די״ל דקושיית הח״מ איך כתב הגט בט״ל משמע לגמרי הא י״ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי רק לחומרא ולא לקולא יע״ש. ועסי׳ תקפ״ו ס״ג ותרמ״ט ס״ג ומצות לאו ליהנות נתנו אף במצוה דרבנן וכה״ג מצוה חשיב אע״ג דמטלטל מידי דרשות משא״כ בשע״ב סט״ו סולם אשירה אסור לעלות בו יע״ש ועמ״א אות ז׳ ואי״ה יבואר שם:

בין עט״ז בעירובין ע׳ ב׳ ונראה פנים ושוה חוץ כ״ע מודי׳ דהוי לחי ונראה חוץ ושוה פנים יש מחלוקת והלכה דהוין לחי ובין בין דנקיט המחבר כי עפ״י הרוב בין בין הוי זו ואצ״ל זו כמ״ש הסמ״ע ז״ל בח״מ ע״ב אות ח׳ וא״כ היל״ל כאן תחלה בין נראה חוץ ובין נראה פנים נידון משום לחי אלא הואיל ובגמ׳ נקיט האי מילתא תחלה נראה פנים כו׳ ואפשר להעמיס זה בט״ז ז״ל ומ״מ קשה היל״ל ל״ש נראה כלשון הטור יע״ש. (מ״ש הסמ״ע שם דפשט המחבר דהוי ש״ש לא למעט דלא הוי כשואל ועש״ך שם אות ט׳ ובכללים בפתיחת הספר כתבנו מזה) ומ״ש הט״ז בציורים ע׳ גמ׳ ובמהרש״ל ופרישה האריך כאן ולא היה הזמן גרמא לעיין ביה כראוי:

אם עט״ז וכ״כ המ״א אות י״א כל שהלחי אורך ד״א שהוא הכשר מבוי כבסעיף כ״ו ועומד ברוחב המבוי לא מהני סמכו יע״ש ואף העמיד לחי שלא לשם להתיר מבוי וסמכו אח״כ אין כלום רק בעשייה מתחלה צריך כוונה להתיר והג״ה אבל סמכו ראוי להיות בסי״א כאן לא מהני סמכו כאמור. עיין אות י״ג:

לחי עט״ז וכ״כ המ״א אות י״ד דכאן אפילו הוקבע לשם לחי אסור דלרוחב משום דסתמו יותר לא גרעו ומיהו שם בעינן הוקבע עכ״פ. ומ״ש דכאן משמע דלא קיימ״ל כתוס׳ עתו״ש אות כ״ז הביא דברי הרא״ש יע״ש שהניח בצ״ע:

וצריך עט״ז בדפוס ציינו בס״ד וראוי להיות בסט״ו דלחי העומד מאליו הוי לחי משום מחיצה וקורה מאליו לא הוי קורה דלהיכרא בעינן שהוקבעה לשם כך ובסי״ד הטעם דבעינן קורה ע״ג מבוי וליכא כרבא עירובין ח׳ ב׳ ועב״י הלכתא כרבא וא״י הא קיי״ל מותר להשתמש תחת הקורה א״כ לדברי המתיר אסור ואפשר פתוח לכרמלית ועסי׳ שס״ד סעיף ד׳ ומשמע הניח ב׳ יתידות בפנים למבוי וקורה עליהם שרי אף לרבא וכן בסעיף כ״א מונחת על העמודים והיינו באופן שאין עמודים נידון משום לחי וכן מ״ש המחבר אצ״ל המבוי וע׳ עולת שבת בזה. ועסי״ח:

שאין עט״ז הנה מעמידי קורה בעירובין י״ז א׳ פלוגתא שם ויכול להתפרש בפשיטות נעץ ב׳ יתידות ישרות על גבי הכותל בראשה והניח הקורה עליהם והציור שכתב המחבר הוא מ״ש בגמ׳ ט׳ א׳ רב אשי אמר ב׳ יתידות עקומות והוא לקמן בסעיף כ״ה והציור בגמרא שם יע״ש כפירש״י דקמ״ל חבוט ולבוד עמ״א אות כ״א ואי״ה שם יבואר ואהא כתב המחבר כאן רבותא אע״פ דעיקר סמיכת הקורה על היתידות לצד המבוי אפ״ה י״א דא״צ במעמידי הקורה כ״א לקבל הקורה לחוד ועב״י:

שצריך עט״ז הב״י הקשה פשיטא דקש פסול דא״י לקבל אריח יע״ש והט״ז תי׳ דקש אין נפסק באריג אם הונח אריח עליה אלא שנתעקם ונכפף ובא למטה מי׳ ממש מש״ה פסול מ״ש המחבר בסעיף כ׳ עקומה ע׳ עירובין י״ד א׳. יע״ש:

בתוך עט״ז עמ״א י״ח ועב״י וב״ח משמע לכאורה לטעם דזיל הכא ליכא שיעורא צריך ב׳ קורות נוגעים זה בזה ממש הא נפרדים אף פחות מטפח אסור דזיל הכא ליכא שיעורא אבל הט״ז מפרש דליכא שיעורא היינו דא״א לחצי אריח להשען עליהם:

קצת עט״ז ועמ״א ך׳ וכללא הוא קורה כל שהניחה למטה מי״ט או למעלה מך׳ אמה פסולה ומיהו קורה עבה ורחבה ביותר והניחה וראשה העליון למעלה מי״ט אעפ״י שרחבה ומגיע לארץ למטה מי״ט כשירה כיון שראש העליון למעלה מי״ט דכאן עדיף מסעיף ך׳ דרואין מה שתוך י״ט כאלו אינן דקמ״ל המחבר ל״מ אם רחבה הרבה ויש בה לערך י״ט ומונחת כולה למעלה מי״ט דלא יצאה מתורת קורה אע״פ שיש בה רוחב י״ט כמחיצה דלמעלה מי״ט ל״ש מחיצה אפי׳ מגיע רחבה למטה מי״ט ויותר מג״ט לארץ דה״א יצאה מתורת קורה ופסילה ומחיצה לא הוי דיותר מג״ט לארץ ואהא חולק הרשב״א ז״ל קמ״ל המחבר דכשירה ומ״ש מ״ש מסי״ב באות ז׳ אי עבדי לשם לחי אפי׳ בולט ד״א כשר בלחי ומ״ש קורה עא״ר אות כ״ז דבלחי א״צ כ״כ היכרא כקורה יע״ש. ודע דבסי״ב בלחי המושך לרוחב המבוי ל״ק מסעיף ד׳ מי גרע בכותל ברוח רביעית י״ל כיון שהיה המבוי תחלה פרוץ במילואו ועשה תיקון בלחי אורך ד״א ושלא בכיון תו לא ניתר בכך עד שיעמוד בכוונה:

מרווחים עט״ז בכל הדינים אף בשל סופרים כאן אזלינן לחומרא היכא דבעי י״ט בעינן מרווחות והיכא דפוסל ביותר מעשר אמות וכדומה מצומצמות נמי פסלי וע׳ עולת שבת וי״ל ביש עוד ספק א׳ מצטרפין לס״ס וצ״ע:

אינו עט״ז ועא״ר כ״ט קורה רחבה ד׳ פ״ת יורד וסותם באין רחב יותר מעשר וגם עין שלטא ביה יע״ש ולכאורה ט״ס במ״ש שבעה רק ד׳ יע״ש ומ״מ בשס״א במ״א ה׳ דפ״ת אף ביותר מעשר מהני וצ״ע. ולחי מהני בגבוה יותר מך׳ דהוי מחיצה ועב״ח סי״ד לחי שוה בפנים וחוץ אין נידון משום לחי אא״כ יוצא למעלה קצת גבוה יותר מכותלי המבוי וכה״ג כל שאותו גבוה למעלה מה׳ אמות לית היכרא אע״ג דלחי מחיצה מ״מ היכרא נמי בעינן יע״ש והתו״ש אות נ״ג הביאו ואי״ה באות י״ט יבואר עוד:

צריך עט״ז רש״י עירובין ה׳ א׳ ד״ה רב יוסף וע׳ לבוש והנה משמע בנין רוחב טפח כרוחב הקורה וע״פ כל רוחב המבוי אותו בנין ובחקק ע״פ רוחב כל המבוי באורך ד״א ועסי׳ תרל״ג במ״א ח׳ פחות מג״ט לדופן כשירה וא״כ כאן י״ל כל שפחות מג״ט ברוחב המבוי לב׳ כתלים ופחות מג״ט באורך ד״א לכותל יהא כשר ואם נאמר חקק כאלו האויר סתום מדופן א״ש כאן ותליא בפלוגתא אי חקק כממשיי כו׳ עמ״ש בט״ז א׳ ובפלוגתא דטור בתרל״ג יע״ש והבן:

ויש עט״ז בדפוס הוגה המ״מ כהוגן ועמ״א אות כ״ז בזה ואי״ה שם יבואר:

ויש עט״ז כדלעיל בסעיף ב׳ פס ד׳ או שני פסין משהוין בכל צד אחד מהן. והנה עיירות שלנו שאין מוקפין חומה שיש פרצות בין בית לבית הם אינם במילואם ע״פ הרוב רק פרצה יותר מעשר א״כ א״א בפס ד׳ רק בצ״ה כבסעי׳ ב׳ יע״ש ופרצה שהיא כעשר אמות א״צ תיקון כלל הואיל ואין פרוצה במלואו כבסעיף ב׳ יע״ש ואי״ה באות י״ט יבואר קצת תיקון עיירות שלנו ודין צ״ה ודין לחי ופס ד׳ וכאן אין להאריך:

ועל כן עט״ז עסי׳ שס״ב בט״ז ד׳ ומ״א י״ט משמע דיש להזהר כה״ג מפני הרואה ומ״ש מדמסקינן בגמרא עירובין י״א ב׳ גבי כיפה ומ״ש שצריך שלא יהא הגג מפסיק עתו״ש אות ס״ד הקשה עליו מעירובין י״א ב׳ כיפה מוכח דאין מפסיד המפסיק ובי״ד רפ״ז ג׳ הקשה עליו יע״ש הנה בי״ד שם באות ב׳ להר״מ ז״ל שיטה אחרת בעיריבין ויומא י״א ב׳ ע׳ באר הגולה שם ומ״מ פט״ז מה״ש ה״ך דלהר״מ ז״ל כל שאין במזוזה פשוטה י״ט גובה א״כ העיגול איזה תעשה מהם מזוזה ואיזה העיגיל או כולו מזוזה אין משקוף או כולה משקוף אין גובה י״ט ולא ס״ל חוקקין משא״כ כשיש בפשוטה ז״ט אז כל העוגל נחשב למשקוף ומ״ש בגמרא עירובין ויומא י״א ב׳ באין רחבה ד׳ ויש לחוק ד״ט רבותא אמר אף באין רוחב ד״ט בעיגול כל שיש לחוק ד״ט סובר ר״מ חוקקין הא אין לחוק ד״ט גם ר״ט מודה דאין חוקקין להשלים גובה עשרה ולרבנן בכ״ע כל שיש גובה מזוזה ביושר י״ט חייבת אע״פ שאין רוחב ד״ט כלל וכשאין גבוה י״ט ביושר אע״פ שיש רוחב ד״ט בעוגל גופא מ״מ איזה תעשה מזוזה ואיזה משקוף וי״ל איך אמר סייעתא שא״צ ליגע צ״ה בקנים להר״מ ז״ל ולפירש״י שפיר מגבוה י״ט כו׳ מה שא״כ להר״מ ז״ל גבוה י״ט העיגול מיד הוי משקוף ויש לדחות ולומר מר״מ מייתי ראיה דלומר חוקקין וכאלו נוגע ממש לא הוי אמרינן ולפ״ז י״ל רבנן לא ס״ל כן ובאמת הרי״ף ז״ל וברא״ש הלכה כר״נ דתניא כוותיה משמיעין דלא כפי׳ הר״מ ז״ל ובמ״מ פט״ז מה״ש הי״ט הלכה כר״נ לא סיים דתניא כוותיה ובזה י״ל דברי הט״ז מה שצריך נקב בגג והבן ואין להאריך:

אמר ההדיוט הכותב בדין צוה״פ יש לחקור. א׳ קנה העליון אם היא למעלה מך׳ אמה ואויר ך׳ בין הקנים לבינו שקשור בגג גבוה הרבה מהו. ב׳ צוה״פ שהרחיק מהצד ג״ט מהו וג׳ מחיצות שאין גבוה י״ט אי מהני צוה״פ. ד׳ צ״ה שעשה מהצד בשס״ב אי דווקא מהצד הא תחוב בין קנה לקנה ונחקק קצת בקנים כעין שעושין האומנים אע״פ שהקנים יוצאים למעלה ג״כ אפשר דשרי הנה בב״ח משמע דשרי בצ״ה אף שהקנה העליון למעלה מכ׳ בינו לקנים שתחתיו ועתו״ש בזה וצוה״פ שהרחיק ג״ט מכותל הקנים עמ״א ה׳ לתוס׳ משמע דאסור וגם בלח״ה י״ל דאסור ועתו״ש בשם תב״ש מזה ומחיצות שאין גבוהות י״ט בש״ע כאן בסכ״ו מבואר דצה״פ מהני למחיצות נמוכים פחות מי״ט כל שצ״ה גבוה י״ט וצ״ע בשמ״ה דכל שנמוכים פחות מי״ט כרמלית הוי ועת״ש אות נ״א ובר״מ ז״ל פי״ז מה״ש הי״ד שנחלקו עליו וסוברים כל שהמחיצות פחות מי״ט אין מהני צה״פ ועב״י מ״ש ושכן כתב הרשב״א ז״ל צ״ל ואין כן דעת הרשב״א ז״ל וצ״ע די״ל מ״ש בש״ע נמוך מי״ט היינו במקום הפתח הא כל המנוי יש ג׳ מחיצות גבוהות י״ט דאל״כ הוי כרמלית כבית שאין תוכו י״ט בסי׳ שמ״ה וצ״ע ועסי׳ שס״ב בט״ז אות ד׳ מ״ש מן הצד וע׳ הג״א עירובין י״א ולא שיהא תחוב בין שניהם באמצעיתו משמע דצריך דוקא מונח על ראש הקנים ומיהו תחב מסמר בראשי הקנים וכרך החבל עליהם מהני כנ״ל ומ״ש הט״ז חיפופים יוצאים עד י״ט סמוך לקרקע לכאורה ראוי להגיה ג״ט סמוך לארץ עי׳ סעיף י׳ בלחי ועתו״ש אות י״א ואות ס״ד דחיפופים לא לצ״ה דהוי פתחי שמאי עירובין י״א א׳ פתחי שמאי ובי״ד רפ״ז יע״ש בט״ז וצ״ע ולפ״ז חיפופין בכותל עץ שקורין ווענגלו״ש וכדומה צ״ע בזה וצוה״פ שאין בין קנה לקנה ד״ט עתו״ש שס״ב אות כ״ה להר״מ ז״ל צ״ה בפחות רוחב ד״ט מהני ולהטור בעינן ד״ט כמזוזה ועמ״מ פי״ז ה״כ ועי׳ סעיף כ״ח ממ״נ כל שאין הפתח המבוי רחב ד״ס ולהר״מ מהני צה״פ ולרא״ש א״צ תיקון אלא כי רחב הרבה ועשה כמה צוה״פ שאין רחבים ד״ט או מפולש כה״ג ויש לע׳ אי מפולש ואין הפתח רחב ד״ט אי תורתו כמפולש:

ודע דכיפה נזכר בשס״ב סי״ב ולהר״מ ולרש״י כמחלוקת במזוזה ה״ה כאן וי״ל לרבנן בכיפה כל שפחות מג״ט דהמזוזה שבעה אמאי לא אמרינן חוקקים כבסי׳ תרל״ג ועמ״א ח׳ שם אי החקק עד הכותל או דאמרינן כמאן דמליא דמי עד המקק הוי א״ש:

אם נתקלקל צוה״פ בשבת אי י״ל הואיל והותרה הותרה עמ״א אות ד׳ ומ״ש אני שם ובסי׳ שע״ד משמע דוקא מחצר לחצר הא לרשות אחרת לא אמרינן הואיל והותרה הותרה ועמ״א אות כ״ז ואי״ה בשע״ד יבואר מזה ואם ביה״ש נתקלקל אי אמרינן הואיל והותרה במקום דשייך לומר הואיל והותרה יבואר ג״כ שם וכאן אין להאריך:

שמא עט״ז בעיר מוקפת נהר גבוה שפתיו י״ט דהוי מחיצה וקנו מהשר כבסי׳ שפ״ב דלא לאסור עכו״ם העלה דאסור והביא גמרא עירובין ח׳ א׳ איסור לא אמר דקיימא מחיצות והעלה דאף בשאר ימות השנה בקיץ אסור לטלטל בעיר ע״ש הנהר אטו בחורף שהמים נקרשים ואפשר שכיח טפי מיעלה הים שרטון דל״ג לדיעה א׳ משא״כ כאן ומיהו אם יש מקום מדרון שרי כו׳ ובמ״א ל״א בשם המ״מ משמע אף שיש מקום מדרון אסור יע״ש והט״ז סובר אף להמ״מ כל שיש מקום מדרון תל המתלקט י״ט מתוך ד״א שרי והמ״א בימי החורף אוסר ובימי הקיץ אפשר דמתיר ואי״ה שם יבואר ומיהו בשאר נהרות לשרטון לא חיישינן ומש״ה התיר ביש תל כו׳ עמ״א. והנה בחששא שרטון י״ל דרבנן ל״ג כ״כ משא״כ נקרשים ורבים עוברים שם הוי רה״ר ממש יש למיגזר טפי וע׳ בשמ״ה בט״ז ו׳ ומ״א ז׳ דמקילין לומר דהאידנא כרמלית ומ״מ בצירוף דעת הר״ב כאן י״ל. והנה י״ל מ״ש רש״י ז״ל שרטון כרוחב פרסה כפי׳ המ״מ ויטלטלו ושם בים והוי מוקף שלא לדירה כמ״ש המ״א אות ל״א ומרימר דפסק לסורא באוזלי י״ל דסובר שפיר לא חיישי׳ לשרטון שמא יטלטלו ממבוי לשרטון כי לא הורגלו בכך ולא יבוא לכך משא״כ בתוך העיר יטלטלו כדמעיקרא שהורגלו חיישינן שפיר כו׳ וסורא לא היה מדרון י״ט במשך ד״א וחשש שפיר שמא יטלטלו בעיר כדמעיקרא ופסק באיזלי ולפ״ז איך שיהיה עכ״פ כשיש מדרון שרי וזה שהביא הט״ז ז״ל פי׳ המ״מ ורש״י כרוחב פרס״ה לכוונה מיוחדת הביא כן וכאמור ואי״ה במ״א יבואר עוד. וע׳ שו״ת כנסת יחזקאל סי׳ ב ושאר סימנים האריך בכאן יע״ש. ועמ״א שס״ה אות ט׳ וא״ר כאן אות ל״ה ולענין עיר שסביבה חריץ עמוק י״ט ורוחב ד״ט הוי מחיצה גמורה להעיר עשו״ת ח״צ ז״ל סי׳ ה׳ ו׳. וע׳ סי׳ שע״ב במ״א כ״ט כל שרוחב החריץ פחות מד״ט נוח לפוסעו ולא הוי מחיצה לעיר. ואם יש גשרים רחבים יותר מי״ט צריך צה״פ דוקא ואי״ה בשס״ה יבואר במ״א וכאן אין להאריך ודע דנהר המקיף או תל סביב לעיר הוי קרפף יותר מב״ש עמ״א אות ל״ח כ׳ אלא די״ל שיש גשרים רחבים יותר מי׳ אמות בטל המחיצה סביב העיר ואח״כ שעשה צוה״פ במקום הגשר כבסי׳ שנ״ח ס״ב הוי מוקף לולי מטעם דתקרה ולפ״ז במקום שאין הגשר רוחב י׳ אמות בלא״ה אסור לטלטל בעיר ואי״ה במ״א יבואר עוד:

אלא עט״ז עירובין ח׳ ב׳ משמע דאף אי רוצה להשתמש רק נגד הקצר אפ״ה אין מניחין הקורה באלכסון דיטעו ומשמשו בארוך נגד הארוך וגם אין היכרא כל כך כשהוא מונח באלכסון ועוד דקורה על גב כותלי המבוי בעינן ובאורך לאו על גב כותלי המבוי הוה דאסור להשתמש שם וז״ש רבא אין מניח אלא נגד הקצר ולא אמר אין משתמש רק נגד הקצר וא״ש לתי׳ הא׳ בתוס׳ ד״ה מניח לרבא למה לי הטעמא דלא הוי היכרא תיפוק דלית מחיצות ועת״ח הביאו התו״ש. ומ״ש הט״ו דלכאורה תוך המבוי אפי׳ באלכסון שרי היינו כשאין באלכסון יותר מעשר וראית דיותר מעשר אף לרב כהנא אסור ה״ה לרבא תוך המבוי כה״ג (ומלת אלא באלכסון א״צ להגיה וה״פ אלא צריך עשר מצומצמות ולא יותר) ובזה יתיישב מ״ש הרי״ף ז״ל יותר מעשר כ״ע מודים דנ״מ תוך המבוי כאמור ועב״י וכתב הט״ז דמלשון המחבר והטור משמע תוך המבוי אף שיש יותר מעשר באלכסון שרי להניח הקורה באלכסון דאל״כ היה לומר תחלה תוך המבוי מותר באלכסון ואח״כ לכתוב צ״ה מותר נגד הארוך והקצר ומ״מ אין שוים דקורה תוך המבוי כשרוחב פתח המבוי יותר מעשר אמות ודאי לא מהני אף כשכותלי המבוי שוים וצ״ה מהני רק כשיותר מעשר באלכסון הוא דשרי תוך המבוי בקורה ועתו״ש. וב׳ לחיין כתב דאין כאן ספק כלל ודאי אין מתיר רק נגד הקצר בהעמידן בסוף המבוי דלא כב״ח ועמ״א אות ל״ב ומ״ש דכנגדו רה״ר י״ל לחי מחיצה והוי שלש מחיצות מצד הארוך והפרצה ברוח רביעית לא הוי במילואו וכ״ש לכרמלית כה״ג ומ״מ י״ל אף בפתוח לכרמלית לא מהני ב׳ לחיים באלכסון דלחי הקצר כאלו מחיצה שם נכחו ביושר ותו לית כלל נגד הלחי הארוך שם היתר ועיין אות כ״ג:

אם עט״ז הנה העמיד לחי באמצע מבוי היינו באמצע כותל וסמוך לכותל פחות מג״ט כמבואר וכל שעשו החיצונים ג״כ לחי למבוי הנשאר ויכולים לערב יחד אז אוסרים זע״ז אף שאין לחיצונים דריסת הרגל על הפנימים דהוי כעיר של יחיד ונעשית של רבים כיון שהורגלו לערב יחד עב״י בשם הרא״ש ז״ל ויראה לי אף שעשו כן בתחלה העמידו כ״א לחי לעצמה ולא הורגלו מעולם לערב יחד מ״מ הואיל ורוב המבואות רגילין כן לערב יחד כל המבוי ה״ה הם וכ״מ קצת בלבוש ואם אין לחיצונים לחי אין אוסרים על הפנימים כיון שחיצונים אין ראוים לערב ויראה אף שיש לחיצונים דריסת הרגל על הפנימים כה״ג שלא עשו לחי אין אוסרים על הפנימים משא״כ כשחלקו הדיורין בפסין או בצ״ה ולא ערבו החיצונים אם יש לחיצונים דריסת הרגל אוסרים על הפנימים ואם אין להם דריסת הרגל אין אוסרים עב״י ותו״ש ומ״ש המחבר בסל״ב וכל זה ביש הכשר מבוי היינו העמיד לחי בחצי מבוי ולא בחוץ ועמ״מ פי״ז ה״כ דעלה קאי הא עשו גם חיצונים וערבו מצטרף המבוי יחד כל שיש בין הכל ב׳ חצירות שרי אבל בצ״ה ב׳ פסין אני מסופק אם אין בחיצונה ב׳ חצירות אם מותרים וצ״ע:

אבל עט״ז דחצר א׳ גופא יכולין לחלוק בצ״ה או ב׳ פסין עב״י ומ״א. וע׳ עירובין י״ד ב׳ חצי מבוי יש לו חצי מבוי פשיטא וי״ל דילמא אתא לאשמעינן שאין החיצונים אוסרים עליו כשלא עשו הם לחי אע״ג שיש להם דריסת הרגל וי״ל עדיפא משני וי״ל לימא אין לו אלא חצי כדמעיקרא דבעי ב׳ חצירות כו׳ וי״ל:

ומעמידו עט״ז ואע״ג דהוי פרוץ מרובה על העומד ברוח ד׳ וגם אוירא דהאי גיסא והאי גיסא מרובה כיון דיש אורך ד״א בפס הוי כמבוי שזהו שיעור אורך המבוי ומש״ה הוי כב׳ מבואות משא״כ בסל״ד אין הפס רחב ד״א כ״א מטעם דממעט לפתח המבוי מעשרים אמה ובמ״א אי״ה אבאר עוד:

כל עט״ז וע׳ סעיף כ״ו דיני תנאי מבוי:

ומה עט״ז בשס״ד מבוי עקום כמין דלית או כמין ח׳ הוי כמפולש אע״ג שאין רוחב עשר אמות בין לרה״ר ולכרמלית או בעקמימותו וכאן כתב הרא״ש דוקא כשיש יותר מעשר אמות מן הפס עד כותל האמצעי (עד״מ ג׳ מחיצות ורוח ד׳ במזרח פרוץ מעמיד במזרח פס ד׳ א׳ ואם יש מפס עד כותל מערבי יותר מעשר אמות כו׳ צריך צ״ה כבשס״ד) וכתב הט״ז דכאן לא הוי ממש כמבוי עקום וי״ל שרואין כאלו המקום מהפס הולך ביושר עד כותל מערב וב׳ מבואות הם בצד פס זה ובצד הב׳ הולכים ג״כ בשוה ויושר ולית בכ״א מפולש משא״כ כשיש יותר מעשר אמות מפס עד כותל מערב א״כ לא הוי פתח בין מבוי האמצעית לבין מבואות שבצדדים לכך אז הוי כמבוי עקום ולפ״ז מ״ש הר״ב וי״א דוקא כשיש עשר אמות הוא ל״ד אלא יותר מעשר אמות:

ויעשה עט״ז עירובין י׳ ב׳ וע׳ סי׳ שס״ב פרוץ מרובה בכל ההיקף לא הוי מחיצה משא״כ ברוח א׳ אי אוירא דהאי גיסא והאי גיסא רבה מבטל ליה כל שפחות מד״א הא לא״ה לא מבטל ליה:

מתוך עט״ז כל שיש גבוה י״ט ומתלקט מתוך ד״א הוי מחיצה וא״ל כמאן דליתא דמי וכן לענין היקף העיר כן הוא ואי״ה בשס״ה במ״א ט׳ ובשאר דוכתי יבואר עוד:

אמר העני ארשום בכאן מלות והשמות המוזכרים בסי׳ זה בקצת ביאור. פסין לחיים צורת הפתח קורה: ה׳ פסין הם א׳ פס החצר בסעיף ב׳ ד״ט או ב׳ פסין משהו מכאן ומכאן ובנשתייר בכותל ד׳ בעינן טפח מכאן ומכאן. ב׳ פס רוחב ד׳ אמות במבוי שרחב יותר מך׳ המבואר כאן בעינן ד״א דוקא להיות חשוב מבוי בפ״ע ואז לא אתי אוירא דהאי גיסאולא מבטל ליה ואף פרוץ מרובה על העומד ברוח ד׳ לא מבטל ליה. ג׳ פס ד׳ אמות העומד ברוחב המבוי אין לו דין לחי במאליו הא במתכוין הוי לחי הא עומד באורך הכותל מבוי אע״ג הועמד לשם לחי בטל הוא מתורת לחי אע״ג דניכר כבסעיף י״ב וי״ג יע״ש ד׳ פסי ביראות אע״ג דפרוץ מרובה על העומד אפ״ה הואיל בכל צד אמה מכאן ומכאן שפיר הוי מחיצה מ״ה ע׳ תוס׳ ריש עושין פסין י״ז ב׳ ומ״ה אגמריה רחמנא כך וער״מ ז״ל פי״ז הכ״ז ויש פס ה׳ בשס״ה דדי בפס ד״ט כה״ג יע״ש במ״א א׳ יע״ש. ג׳ לחיים הן. א׳ לחי המתיר מבוי פרוץ במילואו בי׳ אמה עוביו אין לו שיעור וגובה י״ט וכשר מעצי אשירה ושלא ירחיק מכותל המבוי ג״ט כמבואר בסעיף גו״ח. אמרתי לרשום פה מ״ש בצידה לדרך פ׳ וישלח ע״ש ויטמון אותם תחת האלה בשכם ובשם רבינו בחיי שעכו״ם אין דינה בקבורה אלא צריך פיזור דוקא ובר״מ ז״ל פ״ח מעכו״ם כיצד ביעור עכו״ם מפרר או שורף ומטיל לים וע׳ בי״ד סי׳ קמ״ו סי״ד ובסוף תמורה דלא חשיב עכו״ם דאינה מנשרפין ונקברים דבעי פירור דוקא ולא קבורה ושם אמר עצי אשירה לעולם אסור קשה הא בלא״ה אינה מנשרפין וי״ל אפר נקברים אפשר מדרבנן דמ״ה שלכ״ה הוי עמ״ל פ״ה מיסודי התורה ופני יהושע פסחים משא״כ עצי אשירה מ״ה מלא ידבק בידך ולוקה בנהנה וע׳ אה״ע לקדושי אשה. ועט״ז אות ה׳ ובתוס׳ עירובין פ׳ ב׳ ד״ה אבל ונ״מ בין התירוצים קנה שע״ג ב׳ קנים בצורת הפתח לתי׳ א׳ שרי ולב׳ אסור וקורה דאמר שם מתכת{מכתת} שיעורא קשה קצת לתי׳ הב׳ ולמ״ש הר״ן ז״ל בשם בעל המאור ר״ה כ״ט דמצות דרבנן אמרינן מצות ליהנות נתנו קשה לחי מעצי אשירה איך שרי מ״ה א״נ ד׳ מחיצות בעינן מ״מ כרמלית הוי ואנן קיי״ל דאף דרבנן לאו ליהנות נתנו כמו שכתבתי במקום אחר ב׳ לחי בסעיף ד׳ ברוחב ד׳ בכותל בעינן טפח דבכותל עצמו אין היכר במשהו. ג׳ לחי העומד מאליו בסעיף י״א כשר אף אילן נטוע אף פחות מטפח ועסי״ב וי״ג. צורת הפתח קנה שע״ג מעצי אשירה ביארתיו לעיל בפסול קורה מבואר דינו. ולחי מחיצה והזורק למבוי חייב וקורה היכרא והזורק למבוי פטור ולא היה פנאי כעת לעיין כראוי אולי אזכה בסימנים הבאים לבאר עוד: