ואפי׳ עט״ז הב״ח ז״ל משמע דסובר אע״ג דנסתם בחול במזיד ונפתח בשבת שרי וע״ז כתב דפרץ פצימיו בחול ונפתח בשבת אסור וכ״מ לשון הר״ב ז״ל בהג״ה אפילו סתמה מזיד בעכו״ם ונפתח בשבת ע״י עכו״ם או ישראל חוזר העירוב למקומו ועמ״א א׳ והט״ז סובר דאע״ג פרץ פצימיו כל שנפתח בשבת חוזר העירוב להיתירו הראשון וראיה דהא הרא״ש והתוס׳ עירובין י״ז ד״ה עירוב כתבו דנסתם בחול ונפתח בשבת חוזר להתירו וא״נ נפל מאיליו ונסתם מ״מ הסיח דעתיה שלא יפתח בשבת ואפ״ה שרי כי נפתח בשבת והראיה מספינות שהביאו התוס׳ ורא״ש קשורות והותרו ונקשרו חזרו להיתרן היינו הותרו בע״ש דאי בשבת הותרה בלא״ה וא״כ ודאי הסיח דעתיה ושרי ה״ה מזיד ופרץ פצימיו נמי כל שנפתח בשבת חזר להיתרו הא׳ והב״ח י״ל בעשה מעשה בידים לא:

והוי יודע מ״ש עירב לשנה הוא ל״ד א״נ עירבו בע״ש והיה ראוי שיקנה העירוב שהיה פתח ונסתם אח״כ בע״ש ונפתח בשבת אע״פ שבתחלת שבת בעסקניות עירוב לא הותרה חל העירוב כשנפתח ודוחק לומר דוקא לשנה הואיל ופ״א המעיט העירוב וצ״ע ומ״ש הט״ז והותרו בשבת י״ל דה״פ הותרו נפסקו בע״ש ומלת בשבת קאי לאחריו הסיח דעתו שלא יחזקן בשבת הכלל בזה כשנכנס שבת הותרה אע״ג דנסתם אח״כ הותרה ולהיפך נמי נאסרה בתחלת שבת ונתקן בשבת הואיל בעשיית העירוב היה ראוי ונסתם ונפתח אח״כ בשבת שרי. ואם מקצת ביה״ש היה פתוח ובתוך ביה״ש נסתם י״ל דלא הותרה בודאי אע״ג דאם נאכל ביה״ש שפיר קנה העירוב כבסי׳ שצ״ב ושצ״ד מ״מ הותרה לא אמרינן אלא בדבר ברור וצ״ע ואי״ה במ״א יבואר עוד:

מותרים עט״ז כל שיש מחיצות ורשות א׳ רק שהם של שני ב״א אמרינן הואיל והותרה הותרה משא״כ נפרץ לרה״ר או לכרמלית. ועסי׳ שס״ג במ״א ד׳: