לך עט״ז הר״מ ז׳ל פרק שני דעירובין ה״ב ועב״י ומ״מ ובר״מ שם לך לך ולך ג״פ בשלשה דרין יחד שי״ל רוב משא״כ א׳ לשנים לכ״ע י״ל די שיאמר לכולכם ובש״ע כתב לך ולך ב״פ ומיהו זה לשון הטור בד׳ וה׳ כו׳ כאילו אמר לך ולך כו׳. וי״ל כי המחבר סובר דהלכה כי״א כי הביא רק לשון הטור וכתב וי״א שאין מפורש רק בטור יע״ש אי״ה ארשום בכללים. ומ״ש בנוסח ר״ה י״ג כ״ל וי״מ כל או כולו והוא קיים הגירסא להר״מ ז״ל כמ״ש ג״פ לך ולך ולך שלא נפרש רובו ככולו. ודברים ראוים למי שאמרן. ודע אם עומדי׳ רק מקצת בני החצר ואמר הריני מבטל לכולם י״ל כ״ע מודים דלאו מבוטל רק למה שעומדי׳ שם עמ״מ שכתב אם היו עומדים כולם כו׳ לכולכם וי״ל בין כולם לכולכם:

וי״א עט״ז ועמ״א ו׳ ואי״ה שם יבואר ולהלכה עא״ר אות ו׳ צידד שם לומר דאין מועיל שכירות מישראל יע״ש:

והם עט״ז מבית לחצר היינו מביתו לחצר ול״ג מבתיהן כו׳ אבל המ״א ז׳ גריס מבתיהן והיינו אף שרבים בטלו בפירוש רשות ביתם דיחיד כה״ג שרי הוא והם מביתו לחצר עמ״א ה׳ רבים שאני ואי״ה יבואר בזה במ״א:

אינו עט״ז מלת לא באלף י״ל בוי״ו לו. ומסתברא אף בע״ש אי אמר ע״מ שלא נאסר כן אפ״ה לא מקני ליה מידי: