שהרי עט״ז ובשע״א במ״א א׳ משמע דאף הלך בשבת הישראל מהני ואפ״ה אמרינן הואיל והותרה יע״ש סעיף ד׳ ובט״ז ד׳ ועא״ר כאן ג׳ ואי״ה בשפ״ה יבואר עוד:

ולרש״י עט״ז עירובין ס״ח ב׳ ד״ה והוציאו עב״י בזה. ומשמע לרש״י ג״כ ביה״ש סגי דמוכחא מילתא דאז נאסרו בטלטול ועא״ר אות ד׳ בשם נ״ץ דעיקר כסברא א׳ ובכללים קטנים כתבנו מזה דיעה א׳ אין מפורש להיפוך גם מ״ש ולרש״י כו׳ ולכן צריך להשמיענו זה:

ואפילו עט״ז עב״י ומשא״כ בס״א לענין חזקה אף במוציא מחצר לביתו שפיר הוי חזקה עב״י ומ״ש ואז מותר אי״ה במ״א אות ז׳ יבואר זה:

אינם עט״ז עב״י וגמרא עירובין ע׳ דבזה אמרינן הואיל ונאסרה למקצת שבת נאסרה לכל השבת ודוקא בזה הא בשאר דברים לא אמרינן כן עיין אות א׳ ושס״ב ס״ג מחיצתה הנעשית בשבת. ועיין פרישה כתב ה״ה ב׳ חצירות וכותל ביניהם בלי פתח שא״א שיערבו יחד ונפל בשבת שא״י בני חצר זה לבטל רשותם לבני חצר אחרת יע״ש ולא הבינותי דבשע״ד ס״ב מבואר כה״ג הותרה כ״א לעצמה וי״ל שלא עירבו כ״א לעצמה ונפרץ כותל בשבת א״י ב׳ חצירות לבטל רשותם לא׳ מבני החצר שיוציא מביתו לחצר בכה״ג לא אמרינן הותרה הותרה וצ״ע: