ויש עט״ז ע׳ שצ״ג א׳. ועסי׳ שס״ח ט״ז ד׳ והמנהג הפשוט לעשות מצה מע״פ לע״פ ותולין באויר שלא יתעפש ויהא ראוי לאכילה ובע״פ נוטלין הישנה ונותנין החדשה לשם עירוב:

ואבד עט״ז ובא״ר דהטור ס״ל ע״ת מצוה אבל ע״ח לאו מצוה גמורה הוי ולדידן באמת ע״ח נמי מצוה הוי ושבות ל״ג ביה״ש כמ״ש המחבר מלאכה גמורה דוקא כו׳ והקשה על הלבוש מ״ש חילוק בין שדה כו׳ ובב״י לא מצאתי מפורש שיאמר זה על מה שלא כתב הר״מ ז״ל חילוק בין שדה לעיר. מ״ש בש״ע אבד המפתח קודם חשיכה קודם תחל׳ ביה״ש ועיין לבוש דנאכל ביה״ש כשר. וכן ספק אם קיים תחלת ביה״ש ועי׳ פרישה יע״ש:

אא״כ עט״ז צ״ע דנפרץ לרשות אחר דוקא. והטעם דבעינן להניח העירוב במקום שיוכל לטלטלו דוקא דאל״כ לית כאן עירוב כיון שמניחו תחלה במקום דלא יוכל ליטלו ביום השבת או ביה״ש עכ״פ שהוא עיקר קניית עירוב גזירה ונאכל ביה״ש דיעבד שרי כבסי׳ שצ״ג וכאן משא״כ אירע שנפל גל וכדומה שבות ביה״ש ל״ג ועדיין צ״ע קצת. ודע דהא דכתבנו לעיל בשצ״ג הט״ז ה׳ בשם הפרישה דהואיל ואין לו עיקר מ״ה כלל אף בב״א שרי ול״ד לתל״ז ב׳ בתים כו׳ חידוש בעיני ולפ״ז חמאה של עכו״ם וכדומה באיסורין דקיל איסורייהו וחלת ח״ל וכדומה לזה דלא הוי עיקרו מ״ה י״ל אף בב״א שרי ורבא דאמר שנים שאמרו לאחד יורה על זה:

שאלה ב׳ קדירות היתר של ב׳ נשים ולקחו חלת לחם והשליכו לא׳ באופן שנאסר בק״א או בס׳ כבסי׳ שכ״ג בי״ד ושאלו בב״א ואומרת שספק לה ג״כ אם לא לקחו כף אחד מקדירה אחת והגיסו בשנייה:

תשובה בי״ד ק״י כתבנו ס״ס בדרבנן לחומרא תליא בטעמים אי מטעם רובא כמ״ש הרשב״א ז״ל בת״א לחומרא מכ״ש מחזקה ואי מטעם ספק דרבנן לקולא כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ט מט״מ י״ל לקולא בדרבנן עמ״ל ה׳ שא״ה ובמקוואות ספק טבל תליא בפירושים שם בי״ד קי״א בש״ך י״ט וא״ח תל״ט ופסחים יו״ד בב״א בדרבנן לחומרא משא״כ חלה אין לו שורש בד״ת דמהני הגעלה ג״פ לכ״ח בי״ד דאין לו שורש מ״ה דמיא לע״ח כאן כאמור. וס״ס לחומרא שמא לכאן נפל ואת״ל לאחרת שמא הגיסו בכף וממ״נ נאסר ס״ס לקולא בדרבנן כאמור ועדיין צ״ע די״ל ע״ח קיל שהרי מערבין לכתחלה ביה״ש כמ״ש בשצ״ג ובה״מ יש לצדד בחלת ח״ל כה״ג: