ויברך עט״ז הביא טעם הרא״ש ורשב״א לענין ברכה (זוהר וא״ח אין שייכים לברכה כמ״ש במ״א א׳) ותופס דברי הרא״ש עיקר דמדינא א״צ כלי כלל ומים הפסולים לנט״י לסעודה כשרים כאן לכתחלה וכ״נ דעת המחבר בס״א סתם כשירים ובס״ז לחוש לדברי הרשב׳א כתב טוב כו׳ ולהמ״א א׳ דעיקר כרשב׳א ודאי לכתחילה יזהר מדינא בכל הדברים כמו לכיור ומה״ט מברך ענט״י נטלא הכלי כו׳ יע״ש בב״י. ואזיל לשיטתיה בסימן זיי״ן אות א׳ תירץ קושיית מ״א דוקא בשחר תקנו דרוב פעמים ידיו מטונפין ועל הרוב תקנו ברכה משא״כ מנח׳ דרוב פעמים אין מטונף ומיעוטא דל״ש שיגע במטונף וילך מיד להתפלל לא תקנו ועל סתם ידים בהיסח הדעת וודאי א״צ ברכה ולפ״ז יצא לנו דין הדש באם ישן בבתי ידים ויודע וודאי שלא נגע במטונף לרא״ש אין מברך ולהרשב״א מברך כמ״ש במ״א מזה א׳: ועמ״ש בט״ז אות ט׳ ובמ״א אות י״ג מזה עוד וכאן אין להאריך יותר: ועמ״ש עוד בסעיף כ״ג במ״א כ״ו ז׳ ח׳ מזה: והוי יודע די״ל בבוקר חייבו ענ״י להר״מ ז״ל פ״א מתפלה וכ״ד המחבר בק״ו ס״ב דמ״ה הוה ודי בפ״א הלכך בבוקר דתפלה א׳ מ״ה תקנו חז״ל נ״י הא במנחה דרבנן לא תקנו חז״ל נ״י בברכה ואע״ג דהתפלל ערבית בלילה והולך אחר היום וכ״ת דווקא ביום מצוה מ״ה ולעבדו הוה עבודת היום הא בורכא דא״כ נשים פטורי׳ כמו ציצית והרי הר״מ ז״ל פ״א מתפלה והמחבר בק״ז כתבו דמ״ה נשים חייבות בתפלה אלא ר״ל ערבית רשות בזמן גמרא ותפלה א׳ בבוקר ד״ת והאידנא נמי דעשאוהו חוב לא זזה ממקומה כמו קידוש בבה״כ וכדומה אלא דהט״ז בק״ו ב, כתב תפלה דרבנן: ומ״ש הט״ז אי מיד מברך עיין סימן ו׳ בט״ז ד׳ שם ואע״ג דניגוב אין מעכב כאן כמ״ש המ״א כאן אות ו׳ א״כ לאחר נטילה קודם הניגוב הוה אחר עשייה יבואר במ״א ו׳:

כשרים עט״ז ולשיטתיה באות א׳ דעיקר כרא״ש דכאן הטעם משום נקיות ולתפלה וא״כ מדינא א״צ רק רחיצה בעלמא ובסעיף ז׳ טוב כו׳ לחוש להרשב׳א ולזוהר:

להעביר עט״ז גמרא שבת ק״ט א׳ שיבחא ובת מלך ובסירוגין עט״ז יקח הכלי בימין ויתן לשמאל וירוק על ימין תחלה ואח״כ על שמאלו יע״ש: ועיין סעיף יו״ד בזה ובאות ט״ו אחקור כמה חקירות בנט״י שחרית. בהגבהת ידיו ועד כמה יטול ידיו אי״ה שם יבואר:

במקום עט״ז פירש דהקזה וגיגית קודם נטילת שחרית מיירי דוקא. והנה מ״ש גיגית ל״ל לטותא תקצץ אם רוצה להפסיד ממונו כ״כ הב״ח: ומ״ש דהוכחת רש״י דהנך מצינו בהו איסור כל היום י״ל אמה בנשוי ומעטרה ולמטה מותר כמבואר בסימן ג׳ וקודם נטילה שחרית תקצץ גם אי כפי׳ אמאי הפסיק בין חסודה לגיגית באמה ופה טבעת דהן כל היום ומ״ש תחתוניות לא מצאתיו שבת פ״א א׳ חשב עשרה דברים ולא הא יע״ש: בא״ר ג׳ כתב קיצור פסקי הרא׳ש בשמונה שרצים סעיף ג׳ י״ד לעין ופה ואמ״ה וחוטם קודם נטילת שחרית תקצץ אני תמה דודאי ט״ס הוא אמה וצ״ל אוז״ן ולמה השמיט אוזן ומשם ראיה כפי׳ הב״י דאל״כ מאי לא נקיט כל הח׳ דברים רק ד׳ עין פה וחוטם ואוז״ן (במקום אמ״ה) וזה כב״י:

ע״ג קרקע שר״ר שורה עליהן ט״ז וישפכם במקום מדרון או בעפר תיחוח אבל ע״ג רצפה אסור וע׳ בקפ״א ובמ״ש במ״א מזה אות ז׳ ומש״ה בעי׳ הכא כל׳י דווקא ועיין ב״י בשם הזוהר:

כדי עט״ז: לבוש שנכנע מדה׳ד כמו בעקידת יצחק. ועוד טעם שימין חשוב ושמאל כעבד המשמש לאדון ולטעם זה אפילו נט״י לסעודה ג״כ ראוי שיתן משמאל מים לימין תחלה ואי״ה בה׳ נט״י לסעודה ג״כ יבואר. ובסי׳ ב׳ במנעלים שאין קשירה:

ממי עט״ז. והנה עכו״ם י״ל אין מקבל טומאה ולטעם הזוהר מאן דנאים כו׳ העד על זה קברי עכו״ם למ״ד אפילו במגע אין מטמא והעולם באמת אין נזהרין מזה. אבל נשים יזהרו מאוד שתיקון מאכלים הם עושים שלא יטמאו בידיהם ועיין עט״ז: גם קטנים א״י למה אין נזהרים בזה וראוי לרחוץ ידיהם בכל בוקר כי חמירא סכנתא מאיסורא ומ״ש נ״י לסעודה הקשה בא״ר אות ז׳ וכ״כ של״ה וס״ה דבנ״י לסעודה שאין רק לתוס׳ קדושה רשאי ליטול ממי שלא נטל ידיו וכ״מ בקנ״ט סי״א וי״ב וע״ש בט״ז אין כ״כ ראיה משם:

לק״ש עט״ז ומ״ש מזוהר משמע דבעי כלי ועירוי דווקא ולפ״ז אפילו נטל ידיו מזוחלין ממקום גבוה וכ״ש ע״י תחיבת ידו ג״פ בשלג או ממי נהר יש לספק לר״ר אי מועיל ומיהו ברוכי מברך אכל הני ומשמע ענ״י לא נקיות ידים ועמ״א אות ט׳ מ״ש שם ועיין סכ״ב שם:

אם עט״ז מקום הספק להעביר ר״ר הוא אי טעם זוהר או טעם אורחות חיים. וספק לתפלה אי טעם הרשב״א ולא פלוג או טעם הרא״ש ול״ש ל״פ בזה היכא (עיין באר הגולה צ׳ גם לדעת הרא״ש) דלא נגע וסובר דלרשב״א דעת הב״י אע״ג שכתב ואפשר הכין הוא דל״פ וספק שמא הלכה כרא״ש ואזיל לשיטתיה באות א׳ וסימן זיין א׳ אף לדידן שייך טעם הרא״ש: ומ״ש להרשב״א ל״פ דלאו להנצ״ל מעבירה אף דלרשב״א נמי הטעם דנגע במטונף או סתם ידים והא דלא תקנו בתפלת מנחה דכאן משום דנעשה כבריה חדשה צריך ככהן כלי כמו כיור מש״ה תקנו ברכה משא״כ בכל יום די בנקיון עפר עמ״א לקמן אות כ״ה סובר די״ל מטעם בריה חדשה לחוד נמי תקנו לברך: והנך רואה דלפ״ז אף ישן עראי דלא חיישינן דנגע במטונף ולרשב״א בריה חדשה אפ״ה אין לברך דשמא הלכה כרא״ש ומיהו אם עשה צרכיו וישן עראי לכ״ע מברך ואע״ג דלדידן בסי׳ ז׳ כל היום לא מ״מ משכחת כה״ג וודאי ל״פ או דרוב פעמים אין נקיים כט״ז בזיי״ן א׳ (וכן בליל שבועות אם ישן עראי יפנה ויברך ענ״י עיין תצ״ד) אבל למ״א אות א׳ וב׳ דדחה טעם הרא״ש לדידן אף בישן עראי ולא עשה צרכיו יברך וודאי ענ״י. ועמ״ש במ״א אות י״ב ולמ״א י״ג פ״א בריה ולא ב״פ ויודה הט״ז לזה:

כשיאיר עט״ז ומקום הספק אי שורה כל הלילה עד היום או לאו ועוד דשמא כזוהר דווקא מאן דנאים והאי ניעור הוא ויטלם דס״ס לא מהני לסכנה דס״ס י״א דלא עדיף כמו חזקה ובסכנה חזקה לא מהני כדמסיק חולין ט׳ בגילוי חמירא סכנה מאיסורא ואף למ״ד כרוב מ״מ י״ל דלא מהני ס״ס לסכנה ואי״ה במקום אחר יבואר עוד:

ישן עט״ז הספק אי כזוהר ואפי׳ ביום צריך או כא״ח לילה גורם: ומ״ש הר״ב בזה וכן במשכים קודם אור היום דיטלם בלא ברכה לאו משום ספיקא דא״כ וודאי לר״ר ל״ש ברכה כמ״ש המ״א אות י״ג ומלבוש אין ראיה להיפוך יע״ש בזה:

שלא יטעום עט״ז טעות סופר צריך להיות דיותר משיתין נשמין הוא מסט״א ועד שתין רזא דחייא יע״ש:

צריכין נטילה עט״ז. ואף לתפלה די בניקוי באין לו מים אבל משום סכנה ראוי לחוש ועמ״א אות י״ז וכמ״ש שם:

וסי׳ קס״ד עט״ז עשה פירוש על מה שהראה הר״ב לשם אבל לדינא מסיק שם אות ה׳ ובמ״א אות ח׳ דא״צ לברך שנית ומ״ש הט״ז שם ראיה מסימן ז׳ א״י דלתפלה לא תקנו או דדי בנקיון עפר כמ״ש המ״א אות כ״ה או דלאכילה תקנו יותר ברכה ואי״ה שם יבואר: ומה שהראה לצ״ב ס״ו עומד בתפלה ונגע די בנקיון עפר דאיך יעשה ומיהו בק״ש יכול לילך וליטול ידיו ועמ״ש במ״א דין ק״ש ותפלה וד״ת באות כ״ח מזה בעז״ה:

מלמולי זיעה עט״ז ודווקא מקומות המכוסי׳ באדם אמר ההדיוט הכותב מפני שדרכי החכמה נעלמו ממני אמרתי אחקור בקצרה כמה חקירות השייכים לסימן זה ושאר סימנים שש נטילות הן משום תוספת קדושה סעודה שחרית מנחה ק׳ש ד״ת טיבולו במשקה. נט״י לסעודה מבואר בקנ״ט וק״ס דברים המעכבין ודברים שראוי לכתחלה יע״ש: נטילת שחרית לכתחלה יש ליזהר בכל הדברים המעכבי״ם בנט״י לסעודה כמ״ש המחבר כאן ס״ז ומ״ש המעכבי״ם י״ל דמה ששם לכתחלה כמו בקנ״ט ס״ח וסי״ג כאן א״צ לתפלה כמו שכשך בכלי דרשב׳א גופא לכתחילה כאן ושם ש״ד וכוונה י״ל כאן א״צ כוונה וכדבעינן למימר לקמן אי״ה: דע דאם נאמר מצות דרבנן נמי צריכות כוונה א״כ שחיטת חולין דא״צ כוונה בי״ד ונט״י לחולין בקנ״ט סי״ג דא״צ כוונה ונדה לבעלה דא״צ כוונה אף שהם ד״ת בהכרח י״ל דכל מצוה שא״א להפטר ממנה צריכה כוונת העושה אותה משא״כ שחיטה וטבילה וכדומה לא לשחוט וליכול ולא לטבול ולשמש וכדומה בהני א״צ כוונה וא״כ נט״י שחרית דא״א בלי נטילה ולהתפלל י״ל דצריך כוונה ומיהו המ״א בסי׳ סמ״ך אות ג׳ הביא כמה דיעות דמצות דרבנן א״צ כוונה וא״כ נטילת שחרית לכ״ע א״צ כוונה אבל מים בעינן מתרי טעמא חדא לר״ר ושנית לתפלה בעינן מים דווקא אם אפשר. מנחה מבואר ברל״ג יע״ש דאם אין לו מים מנקה בצרור וע׳ ס״ז שם אות ב׳ וצ״ב אות א׳ סובר שפסקי המחבר סותרין זא״ז ואי״ה שם יבואר: וק״ש משמע דלכ״ע א״צ למהדר אמיא ד׳ מילין כו׳ כ״א לתפלה צריך לחזור ועין ב״י צ״ב וצ״ח שם והוא מגמרא ברכות ט״ו א׳ וה״מ לק״ש כו׳ והטעם והבדל בק״ש ד״ת אבל תפלה דרבנן עיין כ״מ פ״ג מק״ש ה״א ופ״ד מה׳ תפלה ה״ב וא״י הא לר״מ תפלה מ״ה הוא עכ״פ תפלה א׳ ואיך מחלק בין ק״ש לתפלה ולא תפלה גופא בין א׳ לב׳ ועיין פ״א בה׳ תפלה וכ״ד הש״ע סי׳ ק״ו כמ״א שם דתפלה ד״ת (ובזה י״ל רל״ג מנחה דרבנן ושחרית ד״ת וערבית רשות ומש״ה בשחרית החמיר יותר) ויש עוד טעם לחלק ק״ש זמנה מועט ג״ש מכאן ואילך רק כקורא בתורה משא״כ תפלה ד״ש ומכאן ואילך שכר תפלה מיהא איכא עיין רש״י ברכות ט״ו א׳ יע״ש וכתבנו בחדושינו לפ״ז כ״ש ק״ש ערבית דכל הלילה זמנה מ״ה ואם עבר חצות קיים מצות ק״ש עדיף מתפלה דשם שכר תפלה שלא בזמנה ופשיטא שצריך לחזור אחר מים. ועכ״מ פ״א מק״ש במ״ש מ״ה כל היום זמנה להר״מ יע״ש פ״א מק״ש הי״ג: וכל הנך ק״ש ותפלה וסעודה אפילו סתם ידים פוסל בהו כמבואר בצ״ג וכן יראה ק״ש ג״כ. אבל ד״ת סתם ידים כשירות לד״ת ולברכה ולהזכיר השם כמ״ש המ״א צ״ב אות ד׳. גם הפרש יש ד״ת וברכות לכ״ע די בנקיון עפר וא׳צ מים כו׳. וטיבולו במשקה מבואר בקנ״ח ס״ד דצריך נטילה בלא ברכה והט״ז שם ו׳ משמע רק נקיות ולא משום סרך תרומה ולפ״ז דינו כשאר ברכות בלכלוך די לכתחלה בנקיון עפר וה״ה כאן בסתם ידים אבל המעיין בב״י ולבוש שם הרבה טעמים משום סרך תרומה או משקין עלולים אם כן וודאי אין די נקיון אפילו בסתם ידים כ״א מים דווקא ולא יברך: שני מיני לכלוך יש א׳ בזוהמא במקומות המטונפין ואותם דברים המנוין כאן סעיף י״ח וזה בעינן דווקא מים שר״ר אע״ג דלק״ש ותפלה אם אין לו די בעפר ולד״ת ולברכות לכתחלה נמי עפר אבל לכלוך בטיט ורפש דבר שאין מאוס וזוהמא לית בה משום ר״ר ודי לד״ת ולברכות לכתחלה עפר ומידי דמנקה ולק״ש ותפלה צריך לכתחלה מים ודיעבד סגי נקיון ואם עומד בתפלה ונגע מבואר בצ״ב ס״ו לכתחלה די בנקיון עפר: והנה הפרש יש אם לכלוך טיט ורפש לד״ת וברכות א״צ כ״א אותו מקום לבד משא״כ אותן המנוין בסי״ח כאן דמשום ר״ר וודאי לכתחלה צריך כל הפרק עד הזרוע ולכל הפחות עד קשרי אצבעות עיין תרי״ג ומ״א כאן אות זיין ומ״ש אני שם: יראה לי דסתם ידים פסולות לתפלה וצריך לנקות אף גב היד ול״ת דווקא כף היד שדרך למשמש אלא הכל מנקה אם יש לו מים ואם אין לו מנקה בעפר עד הפרק ואם יש לחלק בין סתם ידים למטונפים לענין לחזור אחר מים יבואר אי״ה בצ״ב. ודע דכל רביעית מים בקרקע אם אינם שאובים חזיין לכלים ודין מקוה עליהם ואצ״ל מעיין דמטהר בכ״ש עיין קנ״ט סי״ד בט״ז י״ח ומ״א כ״ו ואין מקבלין שום טומאה ועיין פסחים י״ז ב׳ ל״ש בקרקע כו׳ ולפ״ז א״ש מ״ש המ״א אות יו״ד מה שהשיג על ע״ת וכתבנו שם ועתה ראינו כי הדין עמו וה״פ דצרור די לתפלה ולקבולי טומאה אין מקבלין כלל ולא חיישינן לר״ר כמבואר בקנ״ט סי׳ י״ד גם הראה לק״ס סי״ב דשלג ג״כ דין מקוה יש לו ועי״ד ר״א ס״ל י״א אפי׳ לא נימוח ויש מחמירין ולר״ר אם יש לו דין מקוה אין ר״ר שורה בו וא״ל יש חשש ר״ר אפילו אם שלג לאו בר קבולי טומאה הוא עיין ר״מ ה׳ כ״א ואין להאריך ואי״ה במ״א יבואר יותר: