אסור עט״ז דודאי אפי׳ באקראי אסור לתלות הבית כמ״ש המ״א אות א׳ אלא שזה צורך הנחתן הוא ועמ״ש אי״ה במ״א מזה ויש מניחין הש״ר על הדף וכדומה בשעה שלובשין:

ואם עט״ז עב״י וב״ח בזה ולדינא כולם שוין דשניהם אין כליין פשיטא דשרי ועמ״ש מזה באות ג׳ אי״ה אהא דר״ח מנח להו בכובע תחת מראשותיו:

מותר עט״ז ועמ״א אות ב׳ בזה. והנך רואה שהוסיף הט״ז ז״ל כאן בזה כמו שאגיד דהמקשה פריך מדאמר כובע ע״כ גם נגד ראשו שרי ומה קושיא אה״נ ור׳ ירמיה בכלי אחד הוא דמצריך שלא נ״ר (משא״כ כפי הבנת הרר״י בר״מ א״ש דשלא כ״ר נמי בעינן כת״כ) ולזה אמר דפריך שפיר מדלא אשכחן היתרא כ״א שלא נגד ראשו משמע כנגד ראשו כת״כ אסור דאל״כ לימא כ״ר כת״כ שרי ופריך שפיר דר״ח דנקיט כובע ע״כ מתיר נגד ראשו גם כן כת״כ עכ״פ דאי שלא נ״ר א״צ כובע ומשני אדרבא מכובע מוכח דאין היתר כ״א שלא נ״ר דאל״כ לימא מניחין כת״כ תחת מראשותיו (גם כשיש לו כמה כרים או תחת הכסת שרי) אלא דוקא כובע יצויר דאין היתר כ״א שלא נ״ר והיינו מסתמא ע״י כובע ארוך ומפיק מורשא לבר והוא שלא כ״ר אבל כ״ר בכ״ע אסור אפילו כת״כ ושלא כ״ר אפי׳ כובע לבד שרי מורשא לבר הוי כלי אחד וכמ״ש המ״א ג׳:

ואינו עט״ז האריך ומ״ש בסמ״ג לכאורה יראה שצ״ל הרמב״ם פ״ד מתפילין הכ״ד אם הניחם כת״כ בין כר לכסת מותר ואפי׳ אשתו עמו במטה מל׳ במטה מורה דבלא כת״כ אפילו רק אשתו במטה ואין משמש עמה אסור דשמא ישכח כו׳. ובחידושי לברכות כתבנו מזה וכאן אקצר כי שם כ״ג ב׳ דפריך לשמואל דמתיר באשתו עמו דתניא אשתו עמו אסור דלמא אשתו במטה ואין משמש החמירו מראשותיו יותר מאם הם בבית דבבית כל שאין משמש שרי וא״צ כת״כ במראשותיו איכא בזיון טפי באשתו עמו במטה וצריך כת״כ ושמואל מיירי כת״כ בהכרח דלב״י אשתו עמו משמע משמש עמה ואם כן מה קושיא מברייתא והבן ואין להאריך ועיין בנ״ץ בזה: