ואם עט״ז הנה האדון ז״ל עשה פליליות עם רבינו המחבר במ״ש בס״א כאן אוחזן בידו משמע בלא בגד ובס״ה פסק בבגדו וידו כר׳ עקיבא (ברכות כ״ג א׳) ובהכרח לחלק בין נפנה צריך ג״כ בגד אבל להשתין בקבוע ל״ג שמא יפנה דא״נ יפנה אין גנאי כ״כ ודוקא בראשו גזור דגנאי גדול הוא וכן דעת הד״מ שהביא דברי רבינו יונה דבקבוע בידו לא חיישינן שיפנה כשהם בידו והביא זה דא״צ בגדו ובאמת המעיין ברבינו יונה מפורש יוצא שם דבגדו בעינן שמא יפנה וכ״כ מהר״מ מטיקטין בהג״ה שם ולפ״ז מ״ש הר״ב בהג״ה דאין חילוק בין קבוע לעראי כלל רק אורחא דמילתא שזה במיושב וזה במעומד וזה לשיטתיה בד״מ משא״כ כפי הנראה מרבינו יונה ורא״ש בברכות כתב בפירוש דבקבוע בידו ובגד״ו שרו להשתין (דלא כב״י שכתב ואהא דאמרינן ביד״ו מותר כתב הרא״ש בו דליתא כי הלכה כרבי עקיבא וגם לשמא יפנה נמי צריך בגד״ו וידו) א״כ הפרש יש בין קבע לעראי כי בעראי במיושב (או תיחוח ומדרון) ביד״ו לחוד שרי וקבוע בגדו נמי בעינן שמא יפנה בהן זהו תוכן כוונת האדון ז״ל ועיין נ״ץ ס״ה כ״כ והביא גם דברי הר״מ ז״ל בפ״ד מה״ת הי״ז להשתין בקבוע צריך בגד״ו ג״כ יע״ש: והוי יודע שאף לשיטת הר״ב בהג״ה וד״מ וא״כ אין הפרש בין עראי לקבוע וכדאמרן מ״מ הא איכא הפרש דאלו בקבוע ביד״ו צריך בימינו דוקא כמו בס״ה דאוחזן בימינו דוקא משום קינוח ובעראי במיושב ליכא ניצוצות ושמא יפנה ג״כ ליכא ומותר אפילו ביד שמאל כו׳ וכ״ת גזירה רחוקה משום קינוח לחוד לא גזור כמו דלא גזרינן ביד״ו לחוד (לשיטת הר״ב בד״מ) הא בורכא דיקנח ביד שהתפילין בו ודאי יותר גנאי מכשהם בראשו (עיין רבינו יונה ניצוצות ויגיעו לתפילין פשיטא בקינוח גנאי גדול) אמנם הב״ח ז״ל נזהר מזה וכתב כל מה שבידו מדכר דכיר ולא חיישינן שישכח ויפנה ויקנח בשמאל דאם יפנה ידכר ויקחם בימין משא״כ בראשו שוכח הוא אם יש לו בראשו יע״ש. (מ״ש הט״ז וכ״כ ב״י ט״ס וצ״ל רבינו יונה. ומ״ש בשם ד״מ אינו אצל הטורים כ״א בדפוס פיורדא יע״ש) זהו הנראה לי בכאן:

אלא עט״ז לכאורה א״י מה מלמדנו ומ״מ בקבוע אפי׳ להשתין בלא צרכיו לגדולים מיושב שרי כי כן דרך קבוע לישב שם אפי׳ לקטנים והבן:

אלא חולצן עט״ז. הנה מפרש בטור (וגם כאן) דקאי ארישא בקבוע חולץ ברחוק ד״א ואפי׳ רק להשתין כיון שצריך לחלוץ חולץ ברחוק ד״א (אבל מותר לכנוס לקטע כשאין רוצה להשתין כבס״ה להמחבר דלא כרב האי) ומ״ש ונותנה לחבירו לכאורה אסיפא באין קבוע וא״צ ד״א דהא א״צ לחלצן כלל ומותר כשהן בראשו אלא דאי רצה לחלוץ בהכרח נותן לחבירו דאיהו בידו ובגדו נמי אסור (ומיהו לקשור בחגורה וכדומה שרי עמ״א אות ה׳ וט״ז ד׳) וזה דוחק וי״ל כמ״ש המ״א אות ד׳ ובקבוע מעומד דחולצן ברחוק ד״א ונותנם לחבירו בהכרח. ומ״ש על הב״י צ״ע דלכאורה הבין בב״י דהטור אין מחלק אף באין קבוע חולץ ברחוק ד״א להשתין וע״ז הקשה להר״מ שפיר חולץ באין קבוע ברחוק ד״א דסובר הטעם שמא יפיח וצריך לחלוץ מש״ה חולץ ברחוק ד״א משא״כ הטור דסובר הטעם שמא יפנה ובאין קבוע א״צ לחלוץ כלל להשתין א״כ איך יאמר חולץ ברחוק ד״א אבל צ״ע למה חשד למאורן של ישראל (מרן הב״י) בכך רק הב״י הבין בטור דלא מחלק באין קבוע ורוצה עתה לעשות קבוע נמי חולץ ברחוק ד״א והלא בגמרא אמר רב אחא ל״ש בקבוע כו׳ וע״ז קאמר דהר״מ ג״כ השמיט חילוק דרב אחא ואפילו באין קבוע ורוצה לעשות עכשיו קבוע חולץ ברחוק ד״א וצריך טעם למה ועב״ח ודרישה בזה. והנה יש לתת תבלין למה השמיטו הא דרב אחא כי רב אחא סובר שבה״כ קבוע אסור לכנוס בתפילין (וכשיטת רב האי כבס״ה בהג״ה) ומשום הכי מחלקם בין קבוע מעיקרא ובין עושה עתה קבוע משא״כ אנן קי״ל כאיבעיא להו (ברכות כ״ג א׳) מהו לכנוס לקבוע להשתין ש״מ דהם ס״ל דמותר לכנוס לקבוע בתפילין (דלא כגי׳ ר״ה צנוע עב״י) וא״כ למה זה חולץ בקבוע ברחוק ד״א אלא דכיון דחולצן תו אסרו לה רבנן לחלוץ ולפנות מיד (או להשתין בהם תו אין חילוק בין קבוע מעיקרא או קבוע עתה כל שצריך לחלוץ צריך להרחיק ד״א ואפי׳ להשתין כה״ג נמי צריך ריחוק ד״א ואי״ה במ״א אבאר עוד ועמ״ש אי״ה בט״ז אות ה׳ מזה וכאן אין להאריך):

או עט״ז ועמ״א אות ח׳ בזה ועיין נ״ץ בזה:

חולצן עט״ז כתב הטור כתב כלשון המחבר דוקא קבוע וכרב אחא ורי״ף ורא״ש שלא גורסין קבוע בב׳ ברייתות מ״מ סוברים דב״ה ור״ע חולקין על ב״ש וסברי דא״צ ד״א ורבי מייאשא הלכה כו׳ כב״ה ור״ע וא״כ א״צ ד״א אפילו בקבוע והטור חשש לאידך ברייתא בסתם כו׳. והנה יש תבלין לדברי ט״ז דהרי״ף גורס ת״ר (הוא התניא אידך) חולץ ברחוק ד״א ונכנס אלו דברי ב״ש כו׳ והשמיט הא דיניחם בחלון הסמוך לרשות הרבים ובגמרא י״ל דפליגי אי במניחם בחלון ברה״ר ולא יכניסם ב״ה אמר מכניסן ולא יניחם ברה״ר משא״כ לרי״ף לכאורה ע״כ הפלוגתא בין ב״ש וב״ה אי חולצן ברחוק ד״א ואי קשיא כיון דרי״ף ורא״ש לא גרסי קבוע (בתניא אידך) א״כ מאן נימא דברייתא דלעיל לאו הלכתא ניהו ודאמר לך מני ב״ש הוא דלמא ב״ה ור״ע בקבוע איירי וכרב אחא לעיל ותניא אידך באין קבוע ולכך א״צ לחלוץ ברחוק ד״א וכרב אחא י״ל דסובר דא״כ מ״ט דב״ש באין קבוע ודאי סברא דא״צ ד״א לחלוץ ולא יחלוק שום אדם בזה. ועל המחבר קשה בתלת. א׳ מאי איריא קבוע אפי׳ עראי ועתה קבוע חולץ. ב׳ מאי איריא צרכיו אפי׳ להשתין נמי חולצן ברחוק ד״א כמ״ש בס״א ואקבוע קאי כמ״ש המ״א וט״ז ג״ד. ג׳ במ״ש גוללן ברצועו״ת שזה פירש׳י שם ד״ה גוללן וסובר כב״ה כמ״ש ד״ה ואוחזן בימינו שלא בבגדו אבל לדידן דקי״ל כר״ע י״ל גוללן בבגד ועיין נ״ץ ס״ד. גם מ״ש שיש תבלין לדברי ט״ז מרי״ף דב״ש וב״ה פליגי רק אי צריך לחלוץ ברחוק ד״א דמשמע דלב״ש נמי רשאי להכניסן בידו א״כ מאי האי דאמר ע״כ דאמר לך מני ב״ש הוא הרי בהדיא דלב״ש בהכרח אסור להכניסן לבה״כ א״כ מנ״ל דפליגי בתרתי ואימא ב״ה ור״ע נמי סוברין חולצין ברחוק ד״א וצ״ע:

ואוחזן עט״ז דבמעומד בקבוע אסור בראשו ובידו אפי׳ בימינו דשפשוף רשאי אפי׳ בימין ואיכא ניצוצות ועט׳ז ג׳ ומ״א ד׳:

שלא עט״ז הביא פירש״י ברכות כ״ג א׳ ד״ה שלא ולתוס׳ בשבת ס״א ד״ה ודלמא וס״ג ד״ה שי״ן משמע בש״י שרי לפנות בבה״כ. ורצועות לאו קדושה הוי אלא תשמישי קדושה עא״ר אות א׳ י״ל לטרוח לחלוץ לא הטריחוהו אבל שתהא רצועה יוצאה טפח החמירו יע״ש:

עמוד עט״ז וע׳ מ״א אות ט״ו ה״ה בשכח והשתין בבה״כ קבוע ותפילין בראשו גומר סילון א׳ דסכנה הוא ואי״ה שם אבאר עוד: