על עט״ז. עב״י דהברכה קאי על ביעור דלמחר ומעכשיו התחלה וג״כ על ביטול שאחריו אבל שיברך בפירוש על הביטול לחוד לא תקנו כיון דמצי לבטל בלב עסי׳ תל״ו ס״ב ועב״י מ״ש הטור ובעל העיטור בע״ו דאין חולק אקודם ולכאורה דבדיקה לא קבוע זימנא דאם דעתו לחזוי מר״ה נמי משא״כ הביטול בע״פ להט״ז תל״ו ב׳ והברכה קאי על הביטול היה ראוי לברך זמן על הביטול דקבוע זמן ומברך על ביעור דבכללו ביעור וביטול ועמ״א תל״ו א׳ ועי׳ הגירסא בטור ומיד או שמיד בשי״ן יע״ש: ולמד הרהור כדיבור ברכת ק״ש לאו אק״ש נתקנו. ומגילה בזמנה למ״ד בעי עשרה א״א בהרהור ובהל׳ ברכות כתבנו מזה יע״ש ועי׳ שבת פרק ב״מ ספק דבריהם כדמאי לא תקנו ברכה (דף כ״ג א׳) י״ל לבער הוא מ״ה אם יש בעין ובספק ביטול הא לחפש בחורין אחר הביטול הוא מדרבנן דלמא אתי למיכל ולא תקנו על ספק דבריהם ברכה כאמור:

על עט״ז דאם סיים הבדיקה אע״פ שיש ביטול לפניו לא יברך כ״א למחר בשעה ה׳ וכ״כ המ״א ב׳. ועי׳ ברא״ש פסחים ז׳ א׳ עלה דהבודק צריך שיברך דל״ת אינה כ״כ מצוה כיון דאין אלא לבער החמץ מן הבית ומה שאין מברכין בשעה ה׳ כו׳. ביאור דבריו דהוקשה לו כמ״ש הר״ן ז״ל דמאי קמ״ל הבודק מברך דכל המצות מברך עליהם ותי׳ הר״ן ז״ל דקמ״ל הבודק מברך מיד ולא כשמבער יע״ש. והרא״ש ז״ל דקדק מלת צריך משמע תרתי אשמעינן דצריך ברכה ב׳ בשעת בדיקה ע״ש תי׳ דל״ת דאין מברך חדא כמו בניקור חלב דאין מברכין על ל״ת כ״א אמ״ע עי״ד י״ט בכה״ג ופריי שם ואפשר תשביתו לאו עשה כ״א תיקון הלאו עי׳ שבועות כ״ד תוס׳ ד״ה האוכל לריצב״א וזבחת לא לעשה כ״א להתיר ע״י זביחה וערש״י ביצה גבי מסוכנת וחולין ספק בשחיטה אמ״ה לכאורה כריצב״א אלא בנבילה ביה״כ קשה יע״ש ותשביתו לרש״י לומר ביטול מהני יש לומר לתקן הלאו לשיטת דבל יראה מזמן שחיטת הפסח הוי עי׳ פסחים דף א׳ וב״ק כ״ט ב׳ ול״ת עשה קמ״ל דמ״מ מברך כיון שבא הלשון בצווי כשחיטה. או דה״א בביטול סגי ואין מברכין על דברים שבלב ותקנת חז״ל סייג שלא למיכל הוא דאין מברכין על סייג ול״ד למ״מ ונ״ח ועי׳ פני יהושע והקשה הרא״ש ז״ל דלמא לא יברך בה׳. וי״ל לפרש בג׳ אנפי או כמו שיראה מב״ח ז״ל דב״פ יברך בלילה על מצות חכמים לחפש כו׳ ובה׳ מ״ע מ״ה וזה דחה הט״ז ויש לפרש דה״פ דהראוי לברך בה׳ שמ״ע מ״ה ותירץ דמ״ה בביטול סגי ומ״ה אין לבדיקה עיקר כלל כבסי׳ תל׳א בטור עב״י שם וכיון שכן על סייג אין לברך רק בלילה קודם הביטול לז״א הט״ז דאינו כן דודאי חמץ ששורף אין בכלל הביטול ואף אם טעה ואמר בלילה דחזיתיה ודלא חזיתיה או להנוהגים כן רק לבטל בלילה פ״א אפ״ה מברך בבוקר דמ״מ מצות חז״ל הוא להוציא מן הבית ורק הרא״ש להוכיח דלא כרש״י שמפרש דר״י דאמר אימתי בלא בשעת ביעורו שש כו׳ ואך תשביתו קודם איסורו הוא דאם כן היה ראוי לתקן הברכה על מ״ע מ״ה אלא כפי׳ ר״ת ואך לאחר זמן איסורו משתעי קרא וקודם זמן איסורו לא בא צווי בפירוש מ״ה א״כ טוב לברך על התחלה. ול״ד לבודק אחר הפסח ועמ״א ב׳ ואי״ה שם יבואר עוד:

מ״ש הטור על זמן כו׳ עי׳ פרישה דאל״כ למה כתיב שבעת ימים כו׳ ועי׳ מ״ש בפתיחה אי עובר ב״י משבע כו׳ ובח״י וא״ר אות ד׳ ולא הבינותי דמכל מקום עשה משביתו משבעה ויברך זמן. ועב״ח ס״ד י״ל דסובר הרא״ש ז״ל דאין מברכין על ביטול ותקנת חז״ל דלמא אתי למיכל הוא בפסח דיש כרת חששו ומש״ה סמכינן אזמן דרגל:

ולמ״ד דהלכה כר״ש לפני זמנו ואיסור תורה יש מחשיבתו דאסור באכילה כתו׳ כ״ת ב׳ בד״ה ר״ש והר״ן ז״ל בהא דרב גידל פירש אף הנאה מ״ה משמע מתשביתו אף הנאה (וקשה א״כ ל״ל קרא חמ״פ שאשור בהנא׳ פתסוק מתשביתו ולרש״י לא ניחא דב״י עובר בנוקשה ותערובות. משא״כ לפר״ת א״ש דמניין לנוקשה ותערובות וא״ש דפריך מאי איכא בין חזקיה לר״א והתוס׳ לשיטתם) אם כן י״ל דכי הורשו חז״ל לעשות סייג אל״ת לא אעשה דמש״ה יש מקומות דמברכין שהחיינו כר״י דיש ל״ת ובפתיחה כוללת כתבנו דודאי מנינו שעשו סייג אף לעשה א״כ קשה דנהי בביטול סגי מ״מ תקנת חז״ל שייכא בשבע כאמור. ואם בירך זמן על הבדיקה י״ל דמברך ארגל זמן דהרגל עיקר ובדיקה טפילה לו ול״ד לסימן הרמ״א דיש שם דיעות ובמנהגים שלי הארכתי. ועב״ח כאן:

עי׳ כה״ג וא״ר ד׳ ביוה״כ מברכין שהחיינו ועי׳ ברשב״א בשם רבינו פרץ דמכלה החמץ אין ראוי לברך זמן דוגמא למ״ש בסי׳ רכ״ג ס״ו בהגה״ה שא״א תתחדש בעירות שועלים שהורג בריה יע״ש בזה:

ויזהר עט״ז. המעיין בב״ח שהביא דברי רש״ל עד מלת וליתא ופי׳ הב״ח די״א קמא סוברים דאין חילוק ובין ברכה לתחילת בדיקה אם סח אין חוזר ומברך והקשה הב״ח דפשיטא לכ״ע חוזר ומברך ופי׳ הב״ח די״א קמא הטעם שוה ובין ברכה לתחילת בדיקה או אמצע בדיקה עבירה בידו אם סח כמו בין ישתבח ליוצר (אע״ג דליכא חשש ברכה לבטלה ובין ש״י לש״ר בחה״מ וכדומה) ולהרא״ש אין עבירה באמצע בדיקה דלא הוי הפסק רק טוב שיתן דעתו כו׳ אבל הט״ז פי׳ ברש״ל כן כמו שפי׳ הב״ח בעצמו וע״ז הקשה הט״ז דע״כ לאו בחדא מחתינהו דהא בין ברכה לבדיקה חוזר ומברך א״כ נימא נמי שיש הפרש ביניהם שזה אסור מטעם הפסק וברכה לבטלה ובאמצע בדיקה רק טוב לא איסור. ופי׳ הט״ז דהרא״ש כתב ומיהו שוב שלא לעסוק בשיחה בטילה היינו שאין לו צורך בה אפי׳ שלא לצורך הבדיקה (חסר מלת שלא בט״ז וכצ״ל) ולי״א קמא שכתבו סתמא שאין לדבר עד שיגמור כל הבדיקה משמע אפי׳ הכרחיים כל שהוא שלא לצורך הבדיקה וע״כ משום הפסק וזה ליתא וא״כ המחבר שסיים ושוב והשמיט שיחה בטילה קשה ומשמע דפי׳ כב״ח או כרש״ל. ומשמע דלא יפסיק עד שיבטל ג״כ ומכ״ש למ״ש הט״ז דאיסור יש בדבר והרי יש פי׳ על ביעור קאי על ביטול ואפשר י״א קמא כתבו עד שיגמור כל הבדיקה אלא דהרא״ש נמי כ״כ יע״ש ומ״ש הט״ז מתקיעות אי״ה יבואר שם ועסי׳ תק״ו בט״ז ג׳ ולעיל סי׳ כ״ה ס״ט:

אמר הכותב ראיתי לחקור קצת בכאן בדיני ברכת המצות ועמ״ש בפתיחה לה״ב. א׳ הנה יש ברכת מצות ושבח והודאה ונהנין ויש ברכת מצות ד״ת ויש על מצות דרבנן וברכת המצות בעמידה ונהנין בישיבה אם שבח והודאה בעינן עמידה או לאו. ב׳ אם המצוה גם כן בעמידה א״ד רק הברכה. גם אי כללא הוא או יש מצות שא״צ עמידה. גם אזכיר שאלה קטנה וזו תוארה אם מצות דרבנן א״ד רק מצות התורה את״ל דרבנן א״צ עמידה תריץ לי הא דתפ״ט ס״א לספור מעומד ודעת המחבר משמע ספירה בזמה״ז דרבנן וי״ל דזכר למקדש עבדינן. וההיא די״ד סי׳ ש׳ מ״ם קריעה דרבנן צריך מעומד וי״ל התם יליף מקרא דאיוב ואפי׳ דיעבד צריך לחזור וכדבעינן למימר לקמן אי״ה ומצות דיעבד א״צ כו׳ ואת״ל מצות דרבנן צריך מעומד לכתחילה מה נעשה בהא בסי׳ תר׳צ ס״א ומגילה כ״א א׳ הקורא המגילה יושב לכתחילה רק בציבור מפני כבוד הציבור (ויש לנו הרהורי דברים עמ״ש הר״מ ז״ל פ״ב ה״ז ממגילה בציבור לא ובירוש׳ פ״ד ה״א במגילה ר״מ קרא בטובעין משמע אף בציבור מיושב וז״ש הטור והרמב״ם עלח״מ שם וצ״ע):

דע דבכל בו דף ט״ז ע״ג הביא ירושלמי כל הברכות מעומד וחשיב שם עומר ציצית לולב מילה בכולהו כתיב לכם ויליף ג״ש מעומר חרמש בקמה א״ת בקמה אלא בקומה והיינו עשיית המצות וי״ל אסמכתא. וחז״ל אמרו אף הברכות מעומד. ובסימן ח׳ יתעטף בציצית ויברך מעומד עמ״א שם אות ב׳ אפשר מש״ה היפך דסובר הברכה בשעת עיטוף עי׳ שו״ת בית יעקב פ״ח וא״ר שם אות א׳ ובאר היטב אות ב׳ אחר עטיפה צ״ע יע״ש. וא״כ שפיר כתב הברכה מעומד ממילא העיטוף מעומד ובע״ת אות א׳ כתב איפכא היל״ל יברך ויתעטף ולמ״ש א״ש כשו״ת ב״י. ויראה דחז״ל תקנו הברכה כדין העשייה בעמידה וכ״מ בא״ר ח׳ אות ב׳ יע״ש דלא כע״ת יע״ש. ובנהנין דליכא עשייה מש״ה הברכה מבישוב וה״ה שבח והודאה עסי׳ רכ״ח דלית עשייה י״ל הברכה מישוב ומט״י ברכות בבוקר אין ראיה דתקנו על הסדר בעוד שהוא שוכב עסי׳ מ״ו. ומשמע מדחשיב הכל בו הני י״ל שאר המצות א״צ עמידה וכ״מ לכאורה בתרמ״ג בקידוש משמע אף לישב בסוכה מיושב ובט״ז ס״ק ב׳ כתב לישב בסוכה בעמידה וי״ל אנו נוהגין לברך רק על אכילה הוי כחלה ושחיטה ועא״ר ח׳ אות ב׳ העיר מתרמ״ג ומ״ש על המ״א י״ל דהכי נמי קאמר דהוי כנהנין. ובסימן תפ״ט כתב לספור מעומד ולא הזכיר הברכה ובר״מ פרק ז׳ מה׳ תו״מ מונין מעומד ואם מיושב יצא וצריך לברך ג״כ לא הזכיר הברכה ואפשר נכלל בספירה ועא״ר סי׳ ח׳ תמה על מי״ט דישב אין חוזר ומברך מקריעה דרבנן כ״ש ד״ת והנה מבואר בר״מ דיעבד יצא וקריעה יליף מאיוב כו׳ וכ״ת דהקושיא הוא על הברכה הא ברכה כ״ש עשייה וגם מי״ט על עשייה קאמר. כלל העולה העיקר ילפותא בעשייה וברכת ממילא כדין המצוה כך דין הברכה ומש״ה נהנין הברכה בישיבה ואפשר ה״ה ברכת שבח והודאה כדאמרן:

ולפ״ז אני תמה ממ״ש המ״א בתר״צ א׳ ברכת המגילה בסי׳ ח׳ מבואר ברכה בעמידה והא עשייה במגילה מיושב ה״ה הברכה ועוד ציצית ד״ת ומגילה דרבנן וס״ע זכר למקדש ודיעבד אפי׳ בד״ת יצא דלהר״מ ס״ע ד״ת. וטלית משי דרבנן אפ״ה י״ל ל״פ ואף בזה בעמידה ובדיקת חמץ ל״ש כדין עשייה וי״ל א״צ הברכה מעומד:

ואכתי פש גבן לברורי הא דכל המצות מברך עובר לעשייתן ומצוה שיש לה משך זמן מברך עדיין היינו כשעושה מצוה או לבוש תפילין ומעוטף בציצית הא עשה מעקה ולא בירך שוב אין מברך עי׳ כה״ג כאן בהגהות הב״י אות ב׳ ולפ״ז הדליק נ״ח אע״פ שעדיין המצוה קיים אין מברך ועי׳ באר היטב תרע״ו אות ה׳ בשם הלק״ט ח״א ס״ג. ואם לא הדליק כולם מברך. ויראה לי אם הדליק ואח״כ הניח אע״ג דקיי״ל הדלקה עושה מצוה מ״מ אם לא הניח אח״כ לא יצא כבסי׳ תרע״ה ס״א א״כ עדיין עוסק במצוה וצ״ע. ולכתחילה אף יש לה משך זמן טוב לברך עובר לעשייתן ממש עסי׳ ח׳ סע״י ט״ז ט׳ וא״ר י״א: ברכת השבח אחר הראיה ועמ״ש בה״ב וכאן אין להאריך:

ומיהו עט״ז הר״מ כתב דעת כ״א לבער אם נמצא כו׳ והט״ז כתב שחמץ שנשאר מאכילה ודאי יבער למחר וה״ה דקאי על הביטול ועי׳ לבוש: