ואינו עט״ז ועמ״א י״ד. ומ״ש ביתו זוכה לו עמ״א ט״ז מרש״י ד׳ א׳ ד״ה חובת וי״ל דאיסורא לא ניחא ליה דליקני וכ״ש כשאומר בפי׳ כן ורש״י קאי על המשכיר כמזוזה חובת הדר ה״ה חמץ חובת המשכיר ע״ז כתב כשיוצא מפקיר ליה ובדיקה דרבנן ר״ל ביטול ובדיקה בחמץ שא״י דלמא משכח גלוסקא ומשהה ועובר ואגב הצריכו בדיקה שלא ישכח הביטול כמ״ש בתל״ה בט״ז בשיטה הה׳ ומבעיא ליה אי על המשכיר הואיל דחמירא תחלה דידיה היה או על השוכר דברשותיה קאי עיקר הטעם דלמא ימצא גלוסקא שייך ביה. ומיהו תוך ל׳ ואין דעתו לחזור כלל תלוי במ״ש המחבר ס״ג ביוצא מבית עכו״ם ולהר״ב שם ה״ה כאן. אמנם ביוצא קודם ל׳ ודעתו לחזור (לכ״א מהפירושים) א״כ אף מניח בנים קטנים בביתו כי בא תוך הפסח ויראה חמץ שלו עובר עליו משא״כ של אחרים וקטנים דאין עובר. אפשר דמש״ה צריך לבדוק קודם הפסח אפי׳ קודם ל׳ וכאמור וצ״ע. כתב הב״ח ס״ב עמ״ש הטור ואין מניח דאם מניח שלוחו כמותו וכאלו הוא עצמו בודק. וכתב א״ר וא״ז אות א׳ דבדיקה א״צ שליחות אלא דצריך למנות שליח דחל עליו חובת בדיקה וכיון שממנה שליח הוי כאלו עצמו בודק. (אבל ביטול צריך שליחות. וכתב ע״ש דכשהוא בביתו מצוה בו וביוצא לדרך הקילו ונכון הוא עמ״א תל״ב אות ה׳) והשיג על השכ״ג בהגהות הטור אות ב׳ דכתב כשאין בעיר יכול לעשות שליח לביטול דלמ״ד ביטול מדין הפקר ואין שליח יכול להפקיר אין לחלק בין ישנו בעיר או לאו וכ״כ הפר״ח. ואני אומר דהוה קשיא ליה למ״ש הב״ח בתל״ד דאין לבטל ע״י שליח א״כ היוצא בשיירא חיישינן שישכח לבטל במקום שהוא שם וכ״ת יבטל עכשיו הא ליתא דכל שצריך לבטל עכשיו צריך ג״כ לבדוק דשמא ישכח הכל ותקנת חכמים כן הוא משו״ה כתב דאף שפקפק הב״ח בתל״ד היינו כשהוא בעיר משא״כ ביוצא לדרך אם כן ישכח הביטול במקום ההוא זכין לאדם שלא בפניו ויבטל השליח בי״ד ואמרינן ניחא ליה לבעל החמץ שיהא נכסיו מופקרים ונתונים במתנה להשליח כעין מ״ש הט״ז בתל״ה אות ו׳ יע״ש. ומכל הלין משמע דאם מניח בביתו בנים קטנים צריך לבדוק בעצמו ודלא כט״ז וי״ל. ועמ״א אות י״ד:

צריך עט״ז בדפוס ציינו על מלת צריך ובזה י״ל גם המ״א א׳ יודה דתרי חששות שמא יבוא ע״פ בה״ש ושמא ישכח הביטול ליל י״ד. וממ״ש הט״ז וכ״מ מרש״י וכמ״ש המ״א א׳ משמע אף דעתו תוך הפסח לבוא אפ״ה אין מבטל אז בשעת בדיקה וט״ס בדפוס והציון על מלת זקוק ואתוך ל׳ קאי. ועמ״א י״ב הוכיח מדכתב המחבר בשכח כשיגיע פסח יבטל משמע הא לא שכח יבטל מיד בשעת בדיקה דא״כ מה אתא לאשמעינן ועב״ח ס״ה הקשה כן על הטור דכתב קודם ל׳ א״צ לבדוק וכשיגיע פסח יבטל לאיזה צורך חזר וכתב דאם דעתו לבוא תוך פסח ושכח כשיגיע פסח יבטל ותי׳ דה״א יבטל מיד קמ״ל כשיגיע פסח יע״ש וכוונתו דאה״נ כשבודק מבטל אלא בשכח ונזכר ביום א׳ בדרך ימתין עד ע״פ וזה כמ״א:

והוי יודע דתוך ל׳ ודעתו לחזור אחר פסח דבודק לפירש״י פסחים ו׳ ב׳ ימצא גלוסקא ודעתיה עלויה וחס עליה כו׳ משא״כ כשאין בביתו תוך פסח א״צ ביטול כלל רק בדיקה ומיהו למ״ד הביטול עיקר מ״ה צריך לבטל עמ״א תל״ד ט״ז א׳ תל״ה א׳ ותל״ד ג׳. ולפ״ז י״ל המחבר השמיט בס״א כשיגיע פסח יבטל דא״צ כלל לא בדיקה ולא ביטול מ״ה אף חדר שתשמישו תמיד כיון שא״י היכן הוא מ״ה א״צ כלום וכמ״ש התוס׳ ר״פ כ״ש ד״ה ואי ומדרבנן בדיקה דלמא חזי ומשהה וכשאין בביתו א״צ כלום וביעור וביטול בחמץ ידוע היכן אז מ״ה. ומש״ה בס״ב כתב דעתו לבוא תוך הפסח כשיגיע הפסח יבטל בשכח ה״ה בלא שכח אלא לאשמעינן בס״א א״צ כלל ביטול והר״ב הגיה בס״א דעת הטור בתל״א דביטול מ״ה אף בא״י מ״ד אמי שאכל חלב בשוגג:

דחיישינן עט״ז משמע במפרש במגביל יום א׳ חיישינן הא זמן רב לא ומינה בדרך קרוב אף יום א׳ לא חיישינן ואם מגביל לבוא ביום י״ד י״ל דצריך לבדוק בליל שיוצא דנר מבהיק יותר בלילה ע׳ בתל״ג מ״א א׳ וכאן מזה והמ״א ג׳ כתב להיפוך דבמפרש זמן רב נמי ובקרוב יום א׳ נמי כו׳:

שיש עט״ז וצריך ביאור ועח״י ח׳ ומ״א ח׳ והמעיין בתשו׳ הרשב״א ז״ל ע״ש שאל בעשה אוצר בבור מחטים יפים ואחר כך יש חשש שנתחמצו מלחות הבור וכתב השואל דאפשר שא״צ לפנות בורו וביטול סגי דהוי כעושה ביתו אוצר קודם ל׳ וע״ז השיב ז״ל דדינא הכי כאותה שאמרת דעושה ביתו אוצר והיינו אף תוך ל׳ א״צ לפנות בורו וכמ״ש המ״א ח׳ וז״ש השואל בכ״ף הדמיון כעושה כו׳ דבהיתר הניח אלא ליהנות אחר הפסח חולק שם אם יש חימוץ ודאי ונתחמץ בפסח אסור וא״צ אלא ספק שרי ליהנות והיינו משום דספק דרבנן הוא (ומ״ש עוד טעמים שם הם לסניפים) משא״כ הר״ב שחולק בין קודם ל׳ כו׳ בין בודאי ובין בספק כי רק לענין ליהנות חילק בספק שרי הא לבער תוך ל׳ אף בספק מבער וע״כ מיירי במניח חטים על חטים חמוצים בודאי וכמ״ש המ״א ח׳ ע״ז הקשה הט״ז דכה״ג ל״מ לכתחלה דאסור לעשות קודם ל׳ אף למאן דחולק אירושלמי דכיון דל״ד למפולת כמ״ש הרשב״א ז״ל לענין הנאה ה״ה לענין לבער ל״ד למפולת שהטעם היתר בעושה ביתו אוצר קודם הוי כמפולת כמ״ש רש״י שם משא״כ ביש חטים חמוצים אף שלא יהנה אחר הפסח מהם מ״מ הוי כמטמין לכתחלה ול״ד למפולת דאף שיבנה הכותל מ״מ אחר החמץ לא יחפש כלל. ואפשר אפי׳ בהניח דיעבד צריך לפנות כה״ג. גם בספק היינו שיש ספק אם יש באוצר זה בכרי זה חשש חימוץ אף תוך ל׳ שרי ומה״ת להחזיק ריעותא. ויותר יש לפרש ספק היינו בהניח חטים יפות וספק שמא נתחמצו מלחות הבור אפילו הניח תוך ל׳ א״צ לפנות דבהיתר הניח וכמ״ש המ״א ח׳:

עי׳ ע״ש בספק למכור בחה״מ הוי ספק תורה היינו בלוקח מעות יותר בעד החטים בקרקעית הבור:

וי״א עט״ז הגיה בין אין דעתו לחזור אחר פסח או דעתו לחזור אחר פסח תוך ל׳ חייב לבדוק וע׳ ס״ג בזה וכתב שכ״ד רש״י אבל דעתו קודם פסח לא חיישינן שמא יבוא בה״ש ועח״י אות א׳ וי׳ דהמחבר כ״כ לשיטת הר״ן יע״ש. ולענ״ד יאמר הא דפירש״י דעתו לחזור תוך פסח אף שלכאורה פירוש הר״מ ז״ל נכון בסוגיא כמ״ש הלח״מ פ״ב הי״ט דאל״כ מ״ט דאביי י״ל דרש״י לשיטתיה כפי משמעות בכמה מקומות וכמ״ש מהרש״א ז״ל דף י׳ ב׳ במשנה תוך המועד דכל שאין חמץ ידוע הכין הוא אף חדר שמשתמשין כל השנה מ״ה א״צ ביטול ובדיקה וכמ״ש התוס׳ ר״פ כ״ש ד״ה ואי ומ״ש רש״י ר״פ בודקין שלא לעבור ב״י או חמץ ידוע או א״י כלישנא דבודקין ושמא יראה בפסח כו׳ א״כ כל שאין דעתו לבוא תוך פסח רק אחר פסח ל״ש הני חששות עובר דל״ש חל חובת ביעור ואף תוך ל׳ א״צ כלל בדיקה ולא ביטול כיון שא״י ולא יהיה בביתו בפסח ומשו״ה פירש״י דעתו תוך פסח מד״ה נמי בספק חמץ אבל אין דעתו תוך פסח אלא קודם פסח תוך ל׳ חל חובת בדיקה דאיכא נמי חששא שמא יתאחר ביאתו קודם ל׳ א״צ בדעתו קודם פסח ומשו״ה נד מפי׳ הר״מ ז״ל משא״כ המחבר דכתב קודם ל׳ אצ״ל אע״פ שדעתו קודם פסח או אחריו הוא מיותר דלדיעה א׳ נמי אחריו הכין הוא אלא לומר דל״פ אחריו אף תוך ל׳ א״צ קמ״ל דצריך או דכה״ג נמי הבדיקה מ״ה או דחל חובת הבדיקה אף דל״ש הני טעמים א״כ שפיר הקשה הט״ז וכדכתיבנא וע׳ אות ב׳ בזה:

אבל עט״ז הר״ב בס״א דתוך ל׳ נמי אין לברך הוא הטעם כיון דחששא שמא יבוא בה״ש ואין מברך דלרש״י אין בודק תוך ל׳ כל שדעתו לבוא קודם הפסח כמ״ש באות ה׳ משא״כ כשדעתו תוך הפסח אפי׳ מר״ה מברך ומיהו למ״ש הב״י בשם המ״מ כו׳ יראה שכיון למ״ש בתל״ה אות ב׳. והעלה דתוך ל׳ ודעתו לבא תוך הפסח הוא דמברך וכפי הנראה הוא דעת הר״ב ג״כ בס״א ועח״י י״ג בשם כה״ג בהגהות הב״י ח׳ דאין לברך כלל יע״ש ועסי׳ תל״ג במ״א א׳ וכ״ף וכיון דאם הוא בביתו ובדק ליל י״ג צריך לחזור ולבדוק אין זה זמן ביעור ובספק ברכות שומעין להקל:

ישראל עט״ז כתב זה לאפוקי מב״ח ס״ז ועמ״א אות ט״ז. ויראה דהב״ח נמי סתמא קאמר דאף שבודק ישראל ב׳ כל החמץ מ״מ כיון שאין הא׳ עושה שליח במה נפקע תקנת חז״ל על הא׳ תוך ל׳ ואה״נ דאם א׳ עושה שליל לב׳ ש״ד אף להב״ח ועמ״ש אות א׳ ומש״ה כתב הב״ח דאם מניח אשתו שלוחו כמותו והיינו דצריך לשוויי׳ שליח וה״נ כן. והנה לכאורה דעת ראבי״ה שחמץ שלו ועכ״פ צריך ביטול ומש״ה צריך ג״כ בדיקה כי ישכח אם לא שעשה שליח לבדוק ולבטל למ״ד שלוחו יכול לבטל וממה שטען הטור עליו דאין לך הפקר גדול מזה משמע דראבי׳ לא ס״ל כן ומיהו כשנכנס בבית אחר יבטל שם ונכלל בכלל דאומר ברשותי אלא דנראה דראבי׳ נמי ס״ל דהוי הפקר ורק דחל עליו חיוב הבדיקה כמ״ש הב״י. או יאמר דא״נ טעמיה דראבי׳ משום דחמירא דידיה וצריך ביטול וצריך ג״כ בדיקה כתיקון חז״ל כל המבטל בודק שמא ישכח הביטול לחוד היינו ביצא מבית עכו״ם משא״כ מבית ישראל כיון שישראל הב׳ יבדוק א״צ הא׳ לבטל כלל דשמא ימצא גלוסקא לא חיישינן שאין דר שם וכיון שבדק סומכין על החזקה כמ״ש הר״ן ז״ל ר״פ ועט״ז תל״ד אות ג׳ ותל״ה בחמש שיטות ומ״א כאן ט״ז. ומדסיים הט״ז כהטור דלאו ביתו הוא משמע אף שאין עכו״ם נכנס בו בפסח רק שישראל לא ישוב שם אחר הפסח אפ״ה א״צ לבדוק וזה דלא כמ״א אות י״ז יע״ש:

כתב הב״ח בתשובה סי׳ קכ״ד דאם אומר בפירוש כל מה שמתחמץ בפסח יהא בטל הוי ביטול ובסתם לא דברשותו משמע מה שיש עכשיו. והאריך שם דהפקר חל על דבר שלב״ל עדיין ובתחלה כתב הטעם דאי בעי מחמץ מיד ולעשות הפקר קשה הא בפסחים ז׳ א׳ דקדים ומבטל מקמי דתחמיץ א׳ שבת וי״ט מבטל בלבו והטעם כמ״ש הר״ן ז״ל ר״פ דלאו ממון הוא ובגלוי דעתיה סגי והיינו שמבטל לכשיתחמץ דבעודו מצה הוי ממון דיליה ולא מהני בלב והתם לאו בידיה הוא לחמץ תוך הפסח ואפ״ה מהני. ומ״ש דנדר חל על דבר שלב״ל עי״ד י״ד כן הלכה דעל עצמו אוסר בנדר כו׳ ובהפקר צ״ע אם אמר הקמח שאקנה יהא בטל לכשיתחמץ ולפ״ז התנה ואמר כל החמץ שאקנה יהא בטל מעתה אם קנה בפסח ושכח התנאי בעת הקנין התנאי קיים ומקח בטל ובגלוי דעת סגי ואם זכר התנאי וקנה הרי ביטל התנאי עי״ד פי״א סי״ב ואע״פ שאין קנין לאיסורי הנאה כמ״ש הריב״ש הביאו המ״א תמ״ו והר״מ ז״ל כ״כ מפורש בפ״א מחו״מ קנה חמץ בפסח לוקה מ״מ אי התנאי קיים הקנין בטל ולאו דיליה הוא. ונ״מ למ״ד בלא בטלו חייב לבער בי״ט גם לאחר הפסח אי הוי חמץ שעבר הפסח בהפקיר בפני עדים למ״ד דלא חייש להערמה כה״ג גם לא הוה מעולם של ישראל כיון דשכח התנאי בשעת הקנין התנאי קיים והקנין בטל. ואי״ה יבואר עוד בתמ״ו ותמ״ח:

מעשה באחד דר בבית אינו ישראל בליל י״ד ודעתו למחר ידור בבית א״י אחר ששכר כבר הנה בבית ב׳ ודאי חייב לבדוק בלילה אף לא לקח מפתח דבפסח החמץ בביתו ובישראל חבירו מ״ל על מי מוטל ובית שדר בלילה יראה דחייב לבערו דביוצא תוך ל׳ א״צ משא״כ זה שלא תחלוק בין בדיקה לבדיקה והרואה כו׳ וכה״ג בנר חנוכה ויברך לבדוק בבית שני ואח״כ ילך לכאן ע״ס ברכה מאחר שדר בליל י״ד כאן ועדיין חמץ שלו חל עליו כאן בדיקה אבל לא יברך כאן. או יעמיד שליח נ״ל: