המשכיר עט״ז. הנה לכאורה יש שלש שיטות א׳ פירש״י משמע כהר״ן תרתי בעינן החזיק ומפתח ביד השוכר הוא דהשוכר בודק ומש״ה בברייתא לא תניא המשכיר בי״ד אלא השכיר בי״ג והחזיק דמסירת מפתח באמר לו בפירוש שיקנה בו קונה כמ״ש הב״ח בח״מ קצ״ב ס״ה ומש״ה תניא מסר המפתח לא מי שמפתח בידו. ומ״ש רש״י שעדיין היתה ברשותו הבדיקה דאיך יכנוס השוכר וברש״י אצל הרי״ף שעדיין הוא ברשותו הבית י״ל נמי דא״נ החזיק איד יכנוס ומש״ה נקיט דוקא מפתח מילתא דפסיקא לא קנין אחר וענ״ץ אבל הפר״ח מפרש ברש״י דעיקר בהחזיק תליא מלתא לחוד וי״ל א״כ לאיזה צורך הזכיר מפתח כלל אחר דאין בו צורך כלל. ומדתלה מסר המפתח איכא למטעי טפי לומר תרתי בעינן. ומ״ש רש״י ז״ל נכנס ליל י״ד משמע תחלת ליל י״ד וסיים אע״פ שמסר ביום היינו יום י״ד הא אחר תחלת הלילה לא יבואר בסמוך אי״ה. השיטה הב׳ תוס׳ ד״ה אם ויש בה ב׳ פירושים א׳ כפשוטו דהכל תלוי במפתח אם ביד השוכר אע״פ שלא החזיק הואיל והיה דברים ביניהם וידור בימי פסח ואם ביד המשכיר אע״פ שהחזיק בי״ג המשכיר בודק וכ״ה בכוונת מהרש״א ז״ל ועי׳ נ״ץ לכאורה הבין במהרש״א כפי׳ הב״ח דתרתי בעינן לא החזיק ומפתח במשכיר הוא דמשכיר בודק והקשה פשיטא. ואין מוכרח דמהרש״א סובר ג״כ דמפתח ביד המשכיר אע״פ שהחזיק המשכיר בודק אלא דקשיא דהיל״ל מסר מפתח ואף לא החזיק ומדכתבו לא החזיק משמע דוקא לא החזיק וע״ז כתב דאי החזיק ג״כ פשיטא דהשוכר בודק ומאי קמ״ל. ומ״ש דאותו שאין מפתח חוזר על המשכיר והשוכר דאותו שאין מפתח איך יכנוס אף שהחזיק השוכר בו ובית פתוח אם החזיק על השוכר ולא החזיק על המשכיר ועמ״א ב׳. ושיטת הב״ח בפי׳ התוס׳ דוקא לא החזיק ובחד סגי מפתח ביד השוכר או החזיק צריך השוכר לבדוק ולאהדורי בתר מפתח אבל כשיש לכ״א מפתח או פתוח ולא החזיק על המשכיר לבדוק ותוס׳ לא כתבו אלא איך יכנוס. ומהרש״א ז״ל ודאי אין סובר כך דאל״כ הוצרכו התוס׳ לומר ולא החזיק דבהחזיק אף בלא מסר כו׳ ומ״ש מהרש״א ז״ל בלשון אפשר משום דאין זה כ״כ מלתא דפסיקא דאבעיין הוה מסופק הואיל וחמירא דידיה. ולמ״ש התוס׳ ד״ה על א״ש יע״ש. ושיטה הג׳ היא שיטת הר״ן ז״ל והמ״מ בפ״ב מחו״מ החזיק ומפתח ביד השוכר הוא בודק הא חסר א׳ מהם על המשכיר לבדוק. אמור מעתה שיש בכאן שלש שיטות וחמשה פירושים וכבר התבאר:

ומעתה הבוא נבוא לבאר דברי הט״ז ז״ל. וכפי הנראה הוא שיטת הב״ח ז״ל ס״א דמשכיר בי״ד דנקיט אבעיין הוא הקנין ובדקדוק נקיט י״ד ופיסוק הדמים לא איכפת לן מתי נעשה ו מבעיא ליה הואיל ועיקר הבדיקה מיד בצ״ה היה ברשות המשכיר הבית אף שאח״כ בלילה נכנס השוכר על מי לבדוק וה״ה אם נכנס השוכר ביום י״ד נמי מיבעיא ליה. ומ״ש הט״ז בלילה נכנס השוכר רבותא הוא ולפרש מ״ש התוס׳ שעה א׳ כו׳. ומ״ש שהבית פנוי הכין ודאי דאם דר המשכיר שעה א׳ בלילה אף שהמפתח ביד המוכר ל״ש יכנוס ויבדוק כיון שמשכיר דר שם ופשיט רנב״י מברייתא דכל שלא החזיק עד שעה א׳ בלילה תליא במפתח הא החזיק בי״ג אף שמפתח במשכיר השוכר בודק. ומ״ש הב״ח י״ד שחרית הוא ל״ד שהרי סיים השכירו בי״ג והחזיק כו׳ הרי כט״ז ולפ״ז ברייתא נמי בהחזיק בשעה א׳ בלילה ותנא א״צ לפרש דבריו ולא הדר במסקנא כו׳ ולפי׳ מהרש״א ונ״ץ ופר״ח דהכל תלוי במפתח ולא בהחזיק ומש״ה לא תניא י״ד בברייתא ואבעיין הוא דצידד כן ובמסקנא אין תלוי כלל בהחזיק (ופי׳ התוס׳ אין לפרש כו׳ לשלול השיטה דסוברת עיקר הביעור מ״ה ביטול ובדיקה דרבנן ושלוחו א״י לבטל וכיון שהמשכיר בהכרח צריך לעשות הביטול רמי כולה מילתא עליו דאם כן אפי׳ בי״ג אלא כו׳ וקשה לפ״ז מאי דחיי׳ ממזוזה הא כאן ג״כ ראוי לילך אחר מי שדר עתה כו׳). והנה הרי״ף ורא״ש וטור הזכירו המשכיר בי״ד משמע קנין בשעה א׳ בליל י״ד הא החזיק מבע״י לא וכמ״ש הב״ח ובר״מ פ״ב הח״י ורי״ו נ״ה ח״א דף ל״ח ע״ד סתמו ולא הזכירו י״ד ולפי הכלל ראוי לפסוק כרי״ף ורא״ש וי״ל דמצינו לפרש כר״ן לצורך י״ד והעד מדלא הזכירו דין דמפקיד מפתח ביתו אצל אחר דאין הנפקד חייב וכמ״ש התוס׳ אלא דס״ל תרתי בעינן וכ״ש נפקד דא״צ. גם בקיצור פסקי הרא״ש כתב המשכיר בי״ג בי״ד כו׳ אם מסר כר״ן אבל רי״ו סתם והביא דין דנפקד ממש כתו׳ אע״פ שעל הרוב נמשך אחר הרא״ש. וע׳ נ״ץ ובכ״מ הסכים לפי׳ התוס׳ כאן חזר בו. ובלבוש הביא י״א ד״ה וע׳ א״ז א׳. והנה הר״ן ז״ל סובר הסברא כל שלא קנה השוכר בי״ג לאו כלום הוי כנפקד דא״צ ובעיין דנקיט בי״ד בהכרח לצורך י״ד וחמירא דידיה כרש״י דאי דוקא בי״ד שהחזיק שעה א׳ בלילה מנ״ל דפשטן הדר בי׳ דלמא החזיק לחוד או מפתח לחוד סגי ומנ״ל תרתי בעינן. ולתוס׳ י״ל שפיר הדר ביה מברייתא דלא הזכירה כלל תנאי אחר כ״א מפתח. והב״ח פי׳ דהר״ן קאי אדברי הרי״ף דאיך יצויר המשכיר בי״ד ומסר המפתח קודם בי״ג וקשה דלמא פיסוק דמים היה בי״ג ומפתח יע״ש. לכאורה נראה דאבעיין קאי וכאמור:

ולענין אם היה המפתח ביד השוכר והפקיד ביד המשכיר ע׳ נ״ץ ח״י ג׳ דאפילו הפקיד בי״ד על המשכיר לבדוק ופר״ח א׳ ונראה כדבריו ל״מ להר״ן בהחזיק שי״ל כן כל שהיה שעה י״ג ביד השוכר עליה דידיה לאהדורי וליטול ממשכיר דל״ש איך יכנוס ואפי׳ לתוס׳ בלא החזיק י״ל כן ערש״י ביום י״ל ל״ד ואי״ה באות ב׳ יבואר עוד:

השוכר עט״ז. ודאי כל שהחיוב על השוכר הדמיון בהחזיק בי״ג ומפתח ביד המשכיר לתוס׳ ד״ה אם לשיטת הב״ח וט״ז א׳ אף שנטלו המפתח בי״ד שחרית אין חזקתו בדוק דהמשכיר לא בדקו מאחר דדינא הוא דהשוכר מחויב אלא מיירי בענין דחלה החיוב על המשכיר לחוד בלא החזיק בי״ג ומפתח תחלת ליל י״ד במשכיר ולהר״ן אף בהחזיק כה״ג אז מיבעיא לן חזקה בדוק והלכה כשביטלו חזקה בדוק בדרבנן ולהר״ן נמי המשכיר בי״ד בי״ג לצורך י״ד וממנו ואילך והחזיק בי״ג רק המפתח ביד המשכיר בתחלת ליל י״ד. והקשה על הב״ח כו׳ ואמנם מ״ש ברש״י לא זכיתי להבין דבריו הקדושים דאם הכוונה מ״ש רש״י בי״ד שחרית דבלילה אין הכל חבירים שיהיו יודעים דהדין על המשכיר לבדוק וגם לא עברו על תקנת חז״ל הואיל ויש זמן כל הלילה אע״פ שמצוה ממובחר מיד בצ״ה כבסי׳ תל״א ולא מקרי עבריין. ומ״ש רש״י ד״ה מסירת המפתח כו׳ נכנס ליל י״ד כו׳ משמע כל שהכניסה תחלת הלילה ביד המשכיר אע״פ שבלילה נכנס השוכר חלה חובת הבדיקה למשכיר אע״פ שעדיין לא עבר עיקר הבדיקה לא מקרי עבריין מ״מ מצוה ומובחר על המשכיר מיד בצ״ה ואי מנ״ל לרש״י כן ולא חל י״ד שחרית א״כ מה בכך שהמפתח ביד המשכיר אטו בחזקה תליא לעיל. וממ״ש רש״י אע״פ שמסר ביום הוא ל״ד אלא אורחא נקיט וצ״ע ועי׳ לבוש בלילה שלפניו משמע כרש״י שחרית דוקא ובע״ש אות ב׳ משמע כל שעבר מקצת מהבדיקה חזקה בדוק וע׳ א״ז ג׳ ובקיצור פסקי הרא״ש המשכיר בליל י״ד יע״ש ועח״י אות ח׳ ומפי׳ רש״י והב״ח משמע דוקא שחרית ואם בית פתוח ופיסוק הדמים בי״ג ולא החזיק השוכר אע״פ שעל המשכיר לבדוק י״ל אין חזקה בדוק דסמך שיכנס השוכר בכל עת. וצ״ע והנה רש״י פירש דחמירא דידיה שלו ויקשה מאי איריא י״ד ויפרש כר״ן לצורך י״ד ויהיה פירושו חלוק. ומ״ש כאן בי״ד דפירושו י״ד שחרית דסוף סוף חלוק הוא דלעיל במקצת הלילה וכאן שחרית ומיהו מ״מ שוה במקצת וי״ל א״כ רנב״י נפשוט מהכל נאמנים חזקתו בדוק וא״כ מסתמא סתמא כפירושו ע״ז שכר ממנו ול״ש כאן אין הולכין בממון אחר הרוב ומשמע כ״ש אמר חזקה דאנן דינא בעיא על מי המצוה מוטל ומיהו אי י״ד שחרית דוקא שפיר מצינו לפרש כן ועוד מברייתא דמפתח מפורש יותר ואין להאריך:

ומ״ש הח״י ה׳ דצריך הסוכר לשלם למשכיר שכר הבדיקה ובא״ר צידד בזה וא״י כיון דחיוב על המשכיר למה יתן השוכר שכר הבדיקה ובלבוש משמע אף בסתם על המשכיר לשלם לשוכר:

אם עט״ז הנה בג״ו ובפ״מ ובש״ה כתבנו בזה דכל היכא דאיכא לברורי בקל מבררינן אף בדרבנן אף ביש רוב וחזקה לקולא וע״י טורח סמכינן אחזקה אף בד״ת ועפר״ח כאן וזהו שיטת הר״ן ז״ל והוכיח ממה דפריך נישייליה דאי בדרבנן בחזקה להיתרא א״צ שאלה אכתי נ״מ בביטול דהוי רק דרבנן א״צ שאלה אי חזקה בדוק ואי אין בדוק עכ״פ צריך שאלה בספק דרבנן בקל או אפשר אסור דיעבד היכא דאיתחזק איסורא כחמץ עמ״א ח׳. אבל הב״ח ז״ל חולק ואומר בדרבנן בחזקה להיתר י״ל א״צ שאלה ונישייליה היינו מאי נ״מ בבעיא לשאול בבית המדרש דלו יהיה ספק נישייליה ויהיה נכון ואדרבא מתוס׳ ד״ה לאו מדהוקשה להם מבטל שם ולא ציינו בגמ׳ למאי נ״מ נישייליה אלא די״ל התם הפי׳ כו׳ משא״כ חזקתו בדוק ואמירה דהני דא״צ שאלה בלא ביטול ולאחר שש דהוי ד״ת הוקשה להם טבל ד״ת א״צ שאלה כו׳ ולפ״ז דרבנן וחזקה להיתר א״צ שאלה וי״ד א׳ בשוחט ד״ת הוי והט״ז כתב דמגמ׳ מוכח שפיר דאל״כ הא צריך לגלות שיש ספק עכ״פ דאל״כ יסברו העולם שאין ספק וחזקה בדוק ולא ישאלו ומוכח נמי אף בדרבנן וחזקה צריך שאלה כאמור. ועי׳ הג״מ בפ״ב פסקו כל תיקו לחומרא בחצי זית בעליה אפי׳ בטלו אף דלא איתחזק הוי דהוי כחסרון ידיעה ואנן קיי״ל ספק דרבנן לקולא בעיא דלא איפשיטא בתיקו הא לא נשאר בתיקו י״ל הוי ספק חסרון ידיעה ע׳ יש״ש ב״ק. וכאן למ״ד חמץ איתחזק מקרי ולמ״ד דרבנן בחזקה לחומרא עי״ד ק״י ול״ש כאן כי בשביל החזקה לא ישתנה הדין כמ״ש בכה״ג בי״ד ק״י ול״ד לספק שהה במיעוט סימנים דהוי רק ספק דמ״מ כאן ספק הדין הוא ספק מציאות שמא בדק וכה״ג שפיר י״ל אף בספק הדין כה״ג אוקמיה אחזקה דמעיקרא וי״ל דעיקר דסמכינן אפשיטותיה רנב״י ומ״ה אם יכול לבטלו הוי כיש לברר בקל ע״י ביטול ואה״נ לאחר שש א״צ בדיקה עמ״א:

ומה שיש לעיין בד״ה שכתבו דאמרי הא לא היה בדוק כו׳ קשה איך עד אחד נאמן נגד החזקה והרוב עי״ד קכ״ז בש״ך בעיא דלא איפשטא ורנב״י היה ר״ל דמהימן עי׳ פריי שם סי׳ א׳. ומ״ש מיגו שתקי הא מיגו שיאמר אפשר בקטן שאין חריף כ״כ ל״ש זה ולאיסור קטן חריף בעינן עי״ד קכ״ז ס״ג בהג״ה ושם משמע רגלים לדבר בעינן: