עכבר עט״ז כפי דעתי ההמונית יש בכאן התבוננות רב. כי יש בכאן ג׳ דיעות א׳ דעת התוס׳ והטור בתינוק דוקא כדי כל הככר ב׳ דעת הר״מ ז״ל פ״ב הל׳ ח׳ כפשטיה דוקא דרך לפרר בע״ת אכילה הא כדי ככר צריך בדיקה ג׳ דעת המחבר השמיט בע״ת ובכ״ע א״צ בדיקה. ומ״ש הר״מ ז״ל בעת אכילה לומר אפי׳ לא כדי ככר תולין שאכלו אע״פ דאין ספק מוציא מודאי מ״מ רגלים ביותר יש שדרך מאוד לפר בעת האכילה וכדי כל הככר נמי הואיל ונכנס אחריו מיד כמ״ש התוס׳ ועב״ח ובהר״מ ז״ל בלא״ה פסק בהי״א כרבי דזהו שאבד זהו הנמצא וכדבעינן למימר לקמן אי״ה. ובד״מ הביא דעת שלישית וכאן שתק ולא הגיה משום דעת המחבר נכונה בתינוק כל הככר הרי״ף ורא״ש מסכימים דא״צ בדיקה הרי״ף סתם הדברים והרא״ש מדכתב בעכבר אפילו כשיעור פיתא בהכרח הא תינוק א״צ כה״ג ודברי הל״מ ז״ל י״ל כן פשיטא דלית הילכתא כדיעה ג׳ ובאין כל הככר נמי הלכה דא״צ בדיקה בר״מ מבואר כן וברי״ף סתם דאל״כ הוי לפרושי עד שלכאורה קשה על הטור למה פסק כתוס׳ וברא״ש סתם משמע אף באין כל הככר א״צ אלא מדכתב ואפילו כשיעור ההו״א פית״א הוא הוספה על הרי״ף ותוס׳ לסתור אלא לסמוך תינוק דוקא כדי כל הככר ומש״ה הביא י״א מ״מ הלכה כדיעה א׳ בסתם וכפי הגהות הט״ז ז״ל:

הנה בטור וש״ע ולבוש יש שינוי הלשון בטור צריך לבדוק כ״ל הבית כו׳ וצריך לבדוק אחר ככר שהכניס העכבר ובלבוש הוסיף מלת כ״ל וצריך לבדוק אחר כ״ל הככר דהכניס העכבר. ולפ״ז הטור ה״ק צריך לבדוק כ״ל הבית אפי׳ בטל ול״ד לתל״ט בביטלו פסק לקולא דאין דרכו לפרר ודאי מעלמא כו׳ ואשמעינן עוד או צריך לבדוק עד שמצא הככר ומכיר שהכניס עכבר א״צ יותר אע״ג דהני פירורין מעלמא לא חיישינן להצריך כל הבית ואף בלא בטלו ול״ד לתל״ט שראינו עכבר נכנס בככר ומצא כרשב״ג דראינו נכנס ככר כו׳ ובלבוש הוסיף באפשר אם מכיר חצי ככר שזהו אפ״ה חיישינן שמצניעו חצי בחור וע׳ פסחים י׳ב׳. ואמנם המחבר נקט לשון אחר וער״מ ז״ל שם וכ״מ ומשמע דעת המחבר דוקא אחר ככר שהכניס הא לא״ה אף שמצא ככר שלם וביטל גרע טפי וצריך כל הבית הואיל ופירורין מעלמא אתי:

עוד יש להתבונן בלשון הר״מ ז״ל שם פ״ב ה׳ זח״ט וז״ל הניח י׳ ומצא ט׳ בודק (משמע אף בטלו דאין ספק מוציא מודאי) ובה״ח וכן ראה עכבר כו׳ א״א כבר אכל הככר והרי הפרורין אלא חוששין שמא הניחה בחור ופרורין שם היו. ובה״ט ראה תינוק ובידו ככר ונכנס אחריו ומצא פירורין א״צ בדיקה חזקתו שאכלה ואלו הפירורין נפלו בשעת אכילה שדרך תינוק לפרר בעת אכילה ואין דרך עכבר לפרר עכ״ל הנה חשב רבותא יותר בנמצא קצת פירורין ה״א הרי פירורין ראיה בעת אכילה אפ״ה צריך בדיקה וכ״ש כדי ככר שודאי אין דרך עכבר לפרר שלא בעת אכילה והט״ז נקטו רבותא כל הככר ובטלו כבתל״ט. והני פירורין ודאי מעלמא ומלת חוששין אשמא הניחה בחור דיוכל להיות שאכלה ג״כ. ואמנם מדלא כתב בה״ח שאין דרך עכבר לפרר רק בהלכה ט׳ גם בה״ח לא הזכיר נכנס אחריו ובה״י הזכיר יראה דבתינוק דוקא באין כל הככר שחזקתו שאכלה והרי הפירורין שנפלו בעת אכילה ראיה טובה בעת אכילה הא כל הככר אך נכנס מיד אחריו לא דלא ס״ל כתוס׳ דרגלים לדבר כו׳ ובהי״א כתב זה גרע דאין דרך שלא בעת אכילה. ובה״ח א״צ שאין דרך דא״כ ספק השקול מספיקא צריך בדיקה דלא אמרינן אכלו אפילו ביטל ובה״ט באין כל הככר דבתינוק חזקה שמראין הדברים כן לז״א בעכבר אין הדרך כן והרי״ף ז״ל כתב היכא דעאל כו׳ לכאורה מועתק מבה״ג או משאלתות ואמאי לא העתיק ב׳ מימרות דרבא כדרכו אלא לפרש מימרא דרבא דעכבר אף שלא מצא כדי ככר אין חזקה ומינה בתינוק דוקא שאין כל הככר ומהפך דברי רבא ואפשר היה גי׳ כן תינוק כו׳ עכבר כו׳ דכדי כל הככר פשיטא דעכבר ודאי אין מפרר ומאי קמ״ל ולפ״ז המחבר כתב בתינוק חזקה שאכל ונפלו בעת האכילה לא תולין היינו באין כל הככר הא כל הככר לא הזכיר שאין ברור לו והשמיט ג״כ בעת אכילה שאין ברור לו אבל בלבוש פירש לדיעה א׳ אפי׳ אינם כדי כל הככר בעת אכילה יש לפרש בתרי אנפי. וערש״י פסחים י׳ ב׳ ד״ה ונכנס ואין תולין הככר בו כו׳ ולא זהו ככר שהכניס העכבר י״ל כטור דרבותא אף פירורין ככל הככר אין תולין פירור ככר זה בו בעכבר שהוא הכניס זה הככר ואלו הפירורין וכ״ש באין ככר ומינה בתינוק דוקא כל ככר והבן:

ועי׳ ב״ח ריש סימן תל״ט וכאן אם מצא ככר שלם וקטן י״ל דהוי ס״ס שמא זהו ושמא אכלו משא״כ פירורין ודאי מעלמא רק ספק אכלי אין ספק מוציא מידי ודאי אף בטלו. ועמ״א תל״ט אות ג׳ דס״ס מש״א י״ל בין התם לכאן וע׳ ע״ש א׳ ובח״י אות ג׳ כתב שנעלם ממנו דברי הטור בתל״ט יע״ש והנה הע״ש מאורן של ישראל לא נעלם ממנו דלקמן מיירי בככר גדול ומייתי ראיה מכאן בעכבר נכנס ויוצא בלא ביטל דבודק אף ככר קטן כמ״ש הד״מ דהוי מש״א סובר דזה הוי נמי מש״א והניח בצ״ע ועב״י תל״ט כל שהוחזק י״ל דלא מהני ס״ס יע״ש ועי׳ מ״ל שם חידוש דין שהפרש יש בין מצא ככר שלם ולא הכירו או הכירו ובין פירורין וכבר התבאר לעיל בזה ואי״ה ב׳ יבואר עוד:

אבל עט״ז כ״ה בר״מ ז״ל בה״ט אם לא מצא כלל בודק דלא ס״ל כר״ז החילוק בעכבר בשר לא משיירא ולחם משיירא אלא כרבא וה״ה תינוק רק ביש מקצת פירורין חזקה כו׳ וכדי כל הככר התבאר באות א׳ וי״א דוקא כל הככר והיינו נכנס מיד אחריו ברגלים לדבר כמ״ש התוס׳ והיינו לרשב״ג עב״ח וכמ״ש הטור בתל״ט אבל להר״מ שם פסק כרבי יע״ש אפשר א״צ מיד ולפ״ז המחבר לישנא דרבא נקיט וכוללם יחד ובין מקצת או כל הככר א״צ מיד והבן ובבטלו להתיר נמי הכין הוא ועמ״ל וח״י בתל״ט ח׳ ובמ״מ משמע קצת שאין כן ואי״ה בתל״ט יבואר:

ועי׳ ע״ש באות א׳ בתינוק ולא בטלו צ״ע ובח״י אות ו׳ הביא ראיה מתוס׳ ד״ה מפני דאי בטלו גם רשב״ג מודה וכתב שהוא ראיה ברורה יע״ש וי״ל התוס׳ מפרשים פלוגתא כמו דפירשו ד״ה על ומ״מ לענין דינא אף בלא ביטל בתינוק להר״מ במקצת ולהטור כדי כל הככר וכפי מה שנתבאר. וע׳ א״ז ב׳ הנ״ץ והפר״ח הסכימו לדיעה א׳ ובאמת בכ״מ הלכה כדיעה א׳ וכבר כתבנו מה שי״ל הפי׳ בדיעה א׳:

עי׳ דרישה גורס בשם מ״ו ככר בפי״ו ובכל הגי׳ שלפנינו בידו ולכאורה נראינו אוכל ומצא מקצת פירורין כ״ע מודים דא״צ בדיקה ובידו אז מחלוקת ובראינו אוכל אפשר אף בלא מצא כלים א״צ בדיקה דמסתמא אכל כולו:

דיני עט״ז הרי״ף ג״כ השמיטם ובפסחים י׳ ב׳ ד׳ בעיות בעכבר וב׳ ראשונות אפשר לצייר בעכו״ם יע״ש. ופסק שם אם ביטל הוי ספק דרבנן ובלא ביטל הוי ספק ד״ת ומשמע אף ככר קטן לא הוי ס״ס והטעם עב״י תל״ט הביאו המ״ל שם או כמ״ש הד״מ בתל״ט הביאו המ״א שם אות ג׳ ועמ״ש אות א׳ לפרש דברי הע״ש בעל ובדק ומצא ככר קטן ומיהו י״ל עכבר יוצא גרע טפי עתוס׳ ד״ה או. וער״מ הי״ג שם כל את״ל פשיטא היא לא מטעם שפסק כרבי עמ״ל שם. וערש״י שם ד״ה את״ל כו׳ דאי פשטת כו׳ י״ל ה״פ דמדלא אמר את״ל חוששין וספק הוי ובטלו ספק לקולא עכבר לבן ושחור ודאי הוה ובטלו נמי צריך בדיקה א״ד ספק ארמייה ובטלו ספק לקולא ומדלא אמר כן ש״מ את״ל כה״ג פשיטותא הוי לז״א דלא אפשר לומר להיפך וסובר דלא אמרינן כה״ג ספק דרבנן לקולא והר״מ ז״ל סובר כל את״ל פשיטותא והבן:

כזית עט״ז מ״ש ספק תורה לכאורה בלא בטלו ודאי הוי עתוס׳ ב׳ א׳ ובטור ליתא רק הב״י כ״כ ספק תורה וי״ל. ועב״י ר״ל ג״כ בט״ז יע״ש. ומ״ש רבותא דלא ידע מחמץ זה כלל אף שאמר דלא חזיתיה ודלא ידענא היינו במקום שמשתמש משא״כ בקורה או בור שנפל ואין משתמש שם סד״א דלא נתכוין כלל ע״ז קמ״ל. ומ״ש טעם הראב״ד לחלק בין קודם זמן איסור כו׳ הוא דמבואר מכמה סוגיות דלחמץ ידוע מהני ביטול דפריך וכי משכחת ליבטליה אלא דכיון שידו שולטת בהם שפיר הוי הפקר משא״כ בור וקורה דא״י שולטת בהם ומונחים ברשותיה קודם זמנו אסור דממוניה הוא הוי כמטמין כקושיית הר״ן ר״פ משא״כ מצא לאחר זמנו אסור בהנאה בגילוי דעתא למפרע סגי:

והנה המחבר כתב כזית חמץ הוא לשון הר״מ פ״ג הי״ד ובטור ליתא ובע״ש ב׳ וח״י ז׳ דח״ש ל״ג דלמא אתי למיכל כיון דליכא כרת ובתמ״ב במ״א נוקשה אף דלא עבר ב״י ומדרבנן אפ״ה אסור לשהותו וב״י אי עוכר בח״ש עמ״ש בפתיחה. וככר בפי נחש השמיט המחבר דל״ש ובטור ובר״מ ז״ל הביאו והמחבר פסק כר״מ ז״ל כל את״ל פשיטותא הוא ול״ג את״ל ב׳ ערש״י שם. עמ״ש אות ג׳ וער״מ הי״ד. ויבטל יע״ש. עסי׳ תל״ז ס״ג וי״ל לשכור חבר צריך ממון רב. עפר״ח אמ״ש הב״י ספיקא כו׳ ותוספות חמץ לבאר כמבוער יע״ש ובח״י מחלק בין באר לבור ריקן והנה בור חיישינן דלמא נחית כו׳ ובאר לא והיינו למ״ד דאסור להשתמש בפסח משא״כ למ״ד מותר כל שלא שהה מעל״ע בצונן חיישינן טפי דמעלה עם הדלי. ומטיל לים הוא ע״א: