אלא עט״ז הקשה על פי׳ הר״מ ז״ל א׳ מה פריך הא צריך קרא ולזה יש לומר כיון דגורס כממון דמי מסברא ה״ה באונס דאל״כ למ״ד לאו כממון מנ״ל זה וגם לסי׳ ס״ד כיון דהדר בעין כו׳. ומה שהקשה בעירו חמירא כו׳ ימכרנו קשה דאין שלו ואין ימכרנו. ומ״ש יתן לעכו״ם אחר לא די בזה הזמן וכ״ש כו׳ י״ל דה״פ בזה דהו׳ חייב באונס ועכו״ם ב׳ מקבל רק גניבה וכ״ש למ״ש רמ״א משמע אף שעכו״ם ב׳ מקבל כל אחריות כראשון אסור ועמ״א א׳ אי״ה שם יבואר והמעיין במ״מ פ״ד מחו״מ ה״ד ולח״מ תירצו זה דאף שהיו מן האונס היינו שנתנו להם קמח לאפות לחם וכ״ז היותו הלחם בבית ישראל חייב באחריות אפי׳ נאנס אבל אם מחזירים להם מקבלים הימנו וא״ש מבתייכו להחזיר להם והר״א ז״ל הבין בהר״מ כן שנותנים להם לחם לשמור וא״א להם להחזיר לחיל והקשה איך אמר רב נחמן אייתי כו׳ יע״ש והא דמייתי רבא מרבא אף שי״ל דהתם חייבים אפילו נאנסו ושמא דוקא נאנסו כדעת רש״י במציעא פ׳ האומנין עב״ח וח״י ב׳ וקיבל אחריות משמע שהישראל קיבל ברצון לא באונס (ט״ס מלת לא הראשון) וי״ל דהר״מ ז״ל סובר דוקא מיגניב ומתאביד לא בפשיעה כדבעינן למימר אי״ה והאנס לא היה מאנסו כ״א בגניבה לא כשנאנסו א״כ מייתי מכ״ש ראיה:

והנה המחבר הביא דיעה א׳ בסתם דוקא גניבה הא פשיעה לא כהר״מ ור״י ובדין אנס לא הכריע א״כ לאחר הפסח י״ל הוי ספק ולקולא בתוך הפסח הוי ספק תורה ואם האנס אין מאנסו רק מפשיעה בתוך הפסח הוי ס״ס וכ״ש למ״ש דיעה א׳ בסתם ולקבלו לכתחלה י״ל אין לעשות ס״ס בידים עמ״א תס״ז ודברי הלבוש י״ל כן יע״ש:

נשאלתי אינו ישראל מעמידים קמח אצל ישראל בבית ונותנים שכירות בכל שבוע דבר קצוב ואחריות על ישראל בפסח איך ינהגו והשבתי למוכרם א״א שאין בידו ול״ד לסמ״ג ס״ב זכין לאדם כו׳ ועשהו שליח ואין תקנה או שהמפקיד יתן רשות למוכרו או יפקדנו אצ״ל א״י אחר ויקבלו הב׳ אחריות כמ״א א׳ והמקום ימכוי לו ולא הוי שכר חמץ ועסי׳ ת״ן וכאן קיל יותר. ואי״ה במ״א יבואר עוד. וקמח שלנו חטים לתותין וחמץ גמור וביטל לא מהני שאין שלו:

וצריך עט״ז רש״י ור״ת פסחים ו׳ א׳ פליגי בתרתי לדינא לרש״י באחריות לא מהני ייחד זוית (עמ״א א׳) ובלא אחריות א״צ זוית ובעינן מחיצה מדרבנן לז׳ ימים ומשום היכרא וההוא דכופה כלי תירץ רש״י ליום א׳ או בי״ט אי אפשר בע״א ולר״ת יחד זוית באחריות שרי דסובר חמצו של עכו״ם בביתו וקיבל הישראל אחריות שרי וה״ה מחיצה הוי כביתו והיינו בפני עכו״ם עב״ח ובלא אחריות די בכפיית כלי אף ז׳ ימים. ומחולקין ג״כ בפירוש ייחד לרש״י הנה הבית כו׳ שאין מקבל אחריות ולתוס׳ ייחד זוית דוקא. ומ״ש הט״ז אז הוא חייב לשלם יראה להגיה חייב לבער. ועב״ח ולדינא קיי״ל כרש״י וכמ״ש בש״ע. וע׳ ר״ן וב״ח פירשו מ״ש רש״י ד״ה הפקידו וקיבל אחריות כלומר כאילו קיבל אחריות בסתם נמי פשיעה ייחד כו׳ כלומר כו׳ היינו לס״ד דשכירות קניא הוי כאילו אמר כנוס שורך ברשותך ולפ״ז י״ל במסקנא דלא קניא מפרש רש״י יחד זוית ממש אז לא קיבל פשיעה יע״ש ד״ה שאין והט״ז לא רצה לפרש כן דמשמע ברש״י במציעא דחיוב אחריות דוקא אונסין ואף להר״מ ז״ל דוקא גניבה לא פשיעה ועלח״מ פ״ח ה״ג הנה הבית אינו אפילו ש״ח. עמ״א אות ג׳ ואי״ה שם יבואר:

אבל עט״ז וכ״כ המ״א ה׳ וערש״י פסחים ו׳ א׳ ד״ה עושה והוא כמו ב׳ חילוקים א׳ בי״ט א״א הא בח״ה אף לחצי יום צריך מחיצה וא״נ משום חד יומא א״צ לבער יבערנו הא מעת לעת צריך מחיצה. ומ״ש רש״י לכל שבעה הוא ל״ד ועח״י אות י״א. ומ״ש דוקא הניח בלא רשותו הא לקבל לכתחלה אף ביו״ט אסור כתי׳ א׳ דבי״ט א״א כו׳ ואי״ה במ״א יבואר עוד. וע׳ מ״ש הב״ח ברש״י:

ישראל עט״ז יש לי בכאן מקום עיון אמרתי לבאר הנה המעיין ברמב״ן פ׳ בא י״ב ובר״ן פ״ק דפסחים מבואר שסוברים חמצו של ישראל בבית עכו״ם או אצל חבירו אף לא קבל הנפקד אחריות אין עובר המפקיד דגבולך דומיא דבתיכם ובתיכם למעט אתי וז״ש הר״ן ז״ל דהר״מ ז״ל פ״ד מחו״מ הא״ב כתב דחמץ של ישראל ביד עכו״ם עובר עליו ולא ידע מניין לו ואי כוונת הר״ן דוקא באחריות דלמא הר״מ מיירי בלא אחריות וכ״ה סתם פקדון הא בורכא דלמא הר״מ דוקא גניבה ואבידה ע׳ ב״י כאן בנפקד ה״ה מפקיד וברא״ש ו׳ א׳ הביא יש מגאונים שאמרו ישראל שהפקיד אצל עכו״ם או אצל ישראל וקיבל הנפקד אחריות הנפקד חייב ולא המפקיד כיון שאין ברשותו כו׳ וי״ל הפי׳ עיקר הטעם כיון שאין ברשותו ממש ואף לא קיבל הנפקד אחריות שניהם אין עוברים וקיבל אחריות לאו בפירוש אלא התם פקדון ש״ח הוי והרא״ש פסק שם דש״ח חייב לבער ולומר דהנפקד חייב ולא המפקיד כ״פ אבל בטור כתב יש מגאונים שכתבו כיון שקיבל הנפקד אחריות כו׳ משמע טעמא יהבי למלתייהו וכתב הב״י שזהו דעת הרמב״ן והר״ן ולמ״ש צ״ע דלדידהו משמע אף לא באחריו׳ אין המפקיד עובר כאמור גם מה שסיים הרא״ש הואיל והפקיד לו ביתו קרינן ביה ביתו לא הבינותי דא״כ חמץ ישראל מופקד ביד עכו״\ם וקיבל עכו״ם אחריות ומונח ברה״ר האם נאמר שאין ישראל עובר עליו וזה לא שמענו לא׳ מהפוסקים שיאמרו זה וברי״ו נתיב ה׳ ח״ה דף מ״ה ג׳ כתב בל׳ הזה עוד פשוט אם חמצו של ישראל מופקד ביד עכו״ם ועבר עליו כו׳ יש מגאונים שאמרו אם קיבל הנפקד אחריות אין המפקיד עובר כיון שאחריות על הנפקד ואינו ברשותו ורוב הפוסקים הסכימו שחייב המפקיד כמו כן לבערו מבואר מדבריו דלהגאונים תרתי בעינן שהנפקד קיבל אחריות והוא מונח ברשותו לא ברשות המפקיד אז אין המפקיד עובר כטור. ולרוב הפוסקים המפקיד כמ״ו כ״ן חייב משמע הנפקד ג״כ אף חמץ של ישראל וגו׳ אף בש״ע וע׳ לבוש חולק בין חמץ של עכו״ם הנפקד עובר וחמץ ישראל אין הנפקד עובר ע׳ א״ז א׳. וצריך שתדע כי הרמב״ן שם והר״ן שם פי׳ כר״ת יחד בית בקיבל אחריות ואפ״ה שרי דחמצו של ישראל בבית עכו״ם מ״ה אין עובר (דממועט מבתיכם) ומדרבנן אסור כדאיתא פ׳ כ״ש חמץ של ישראל שהלוה עליו עכו״ם לאחר הפסח עובר כדבעינן למימר לקמן אי״ה וחמצו של עכו״ם בבית עכו״ם וקיבל ישראל אחריות אף מדרבנן ג״כ אינו עובר אבל ר״ת פסחים ו׳ א׳ ד״ה ייחד דאינן ליה מלא ימצא פרט לזה שאין מצוי ולא מבתיכם וברייתא ג״כ מסיים ת״ל לא ימצא וכ״כ הרא״ש דלדידיה חמצו של ישראל בבית עכו״ם וקיבל אחריות אפ״ה עובר המפקיד אבל חמצו של עכו״ם בבית עכו״ם וקיבל ישראל אחריות שרי אף מדרבנן שאין זה מצוי בידך דגוף החמץ של עכו״ם וביתו של עכו״ם. ולפ״ז יצא קולא לדידן כל שאין איסור לשהותו מ״ה כ״א מדרבנן כמו נוקשה או חמץ שביטל בפני עדים והיה ג״כ אנוס בדבר יש לצדד בה״מ דבירושלמי פכ״ש ר״י דאוסר רק מפני הערמה ועכו״ם שהלוה לישראל אחר הפסח אסור דישראל מ״ה עובר ב״י ולהרמב״ן ור״ן עכו״ם שהלוה לישראל אחר הפסח אסור אע״ג דלא עבר ב״י הואיל וראוי לעבור ב״י ומדרבנן אסור לשהותו קנסו ונוקשה שאני הואיל וא״א לבוא בשום ענין בב״י והא להפקיר חמצו בי״ג לאחר הפסח לר״י אסור משום הערמה עפר״ח בת״מ ותמ״א ותמ״ז י״ב ותמ״ח לאף בלא ידע מהחמץ כלום אפ״ה שייך הערמה יע״ש ואי״ה בתמ״ג יבואר עוד:

ועתה אבאר דברי הט״ז ז״ל לפרש דברי רבינו יונה כי דעת הגאונים י״ל כרמב״ן ור״ן אף בלא קיבל הנפקד אחריות דממועט מבתיכם או דוקא כשקיבל הנפקד אחריות ומונח ברשות הנפקד אין המפקיד עובר דאין מצוי בידו דנגנב אין מפקיד מפסיד בכך וגם אינו מונח ברשותו וע״כ שפיר כתב הרא״ש דאין מבין ראייתי מוגונב מבית האיש דנהי דהחמץ של המפקיד אינו ברשותו. ובשו״ת ח״צ קל״ט ופ״מ מ״ז ופני יהושע פסחים תמהו על רא״ש ז״ל וא״י למה דהא טעם הגאונים מבתיכם ממעטינן ליה ואין כאן ראיה מב״ק אבל הט״ז ז״ל תי׳ זה בטוב טעם גם להבין הפלוגתא דמכילתא. כי מלת מבתיכם ודאי מיעוטא הוי ולרבנן ממעטינן בקיבל אחריות לבד ולר״ש אין חילוק וממעטינן אף חמצו של ישראל בבית עכו״ם והמכילתא כר״ש סובר ומיהו הרמב״ן אע״ג דאין פוסק כר״ש אפ״ה פוסק כמכילתא יע״ש. גם מ״ש הט״ז דלר״ש אין חילוק י״ל דפסחים ו׳ א׳ א״ד אלא למ״ד כממון דמי למה לי לא ימצא ומשני הואיל וכי איתיה הדר בשניה אלמא לר״ש חידושא הוא כאן וי״ל:

ונוראות נפלאתי עמ״ש הפני יהושע פסחים ה׳ ב׳ להרמב״ן (ט״ס שם הרבמ״ם עכ״פ עשה תשביתו איכא דהא כתב הרמב״ן שם מדרבנן הוזהרנו לא מ״ה ומה״ט ייחד מדרבנן לא גזרו כמ״ש הר״ן ז״ל ונכרי שהלוה לישראל מדרבנן לא עשה יע״ש. גם המיעוט מלך לא כתבו כ״א מבתיכם ובעשה ג״כ כתיב מבתיכם ולענין דינא עובר בל״ת ועשה אף מונח ברה״ר כל שהוא שלו ונ״מ במי שמת ע״פ קודם הלילה והניח יתומים קטנים עמ״ש בפתיחה. ובשו״ת פני יהושע מא״ח לא משמע כן ובשו״ת שאגת אריה ע״ט כתב בעשה לא קנסו דל״ת חמור וביבמות ז׳ א׳ פירש״י ל״ת חמול דלוקין וכאן א״א ללקות לחכמים דהשבתתי בכ״ד א״א לבטל העשה בידים וחצי שיעור למ״ד אסור לשהותו מ״ה כמ״ש בפתיחה מ״מ לא עדיף מאכילה ואין בו ל״ת כלל רק איסור תורה כמ״ש התוס׳ שבועות כ״ג ב׳ ד״ה דמוקי ומא״ד לא קנסו בעתה ה״ה זה ומיהו אין זה ברור ואף ספק תורה י״ל דקנסו ואי״ה בתמ״ב ותמ״ז יבואר עוד למ״ד ספק מ״ה לחומרא:

בסוגיא דפסחים ה׳ ב׳ ובר״מ ז״ל פ״ד דמשמע כל שברשותו אף שאין רואה עובר בלא יראה ולא ימצא יש לנו בזה דברים עמ״ש בפתיחה ובספר ראש יוסף כתבנו בזה: