ומשכנו עט״ז נראה להגיה וכצ״ל מעכשיו דאל״כ ב״ח בסתמא אין קונה למפרע לרב״א ומש״ה בעינן מעכשיו ומלת דה״א אין לו ביאור ובעינן נמי הרהינו דאל״כ אחריות על ישראל הרא״ש פסחים ל״א ואפשר ליישב הנוסחא מה דמשמע בפסחים לאביי א״צ הרהינו וע״ש מהרש״א ז״ל וגיטין מ״ם א׳ ברש״י ד״ה חמץ ופני יהושע שם. ולכאורה יאמר לאביי בלא הרהינו ולמפרע גובה ועכו״ם קונה המשכון במעות כר״ל עתוס׳ קידושין י״ד ב׳ ד״ה הואיל מ״ש על פי׳ רש״י ולרבא מוקי אליבא דהלכתא כר׳ יוחנן דעכו״ם במשיכה דוקא ובמה יקנה ומש״ה דוקא בהרהין (ועמ״א א׳ בשם ש״ג ואי״ה יבואר שם) ואפשר לאביי בלא הרהינו ואף עכו״ם מישראל קונה למפרע דאלים שיעבוד חוב יותר מקנין כסף תדע דהא כסף לחוד אף בישראל לא קנה מדרבנן ואפ״ה אקדיש מלוה אין יכול לחזור בו ואמאי כיון דמדרבנן לא קנה לאו דידיה הוא דומיא דהמקדיש חמץ בשש ואף שי״ל זה מ״מ קשה אלא דאלמינן שיעבוד חוב יותר מקנין כסף וא״כ לאבייי א״צ קנין כסף. ומ״ש הט״ז הרא״ש ה״ק דא״צ לרבא דהלכה כוותיה והקנה לו בקנין אפ״ה אסור דאחריות על ישראל ובהתנה שאין אחריות עליו ובקנין שרי דיעבד אף בלא הרהינו כמ״ש המ״א בשם הש״ג כן י״ל דברי הט״ז. וז״ל ע״ץ נ״ץ המשכון צ״ל בידו דקיי״ל כרבא ומעכשיו דעכו״ם לא קנה משכון וזה יורה כמ״ש דלאביי א״צ הרהינו ואי עכו״ם קונה משכון אין הלוה עובר כמ״ש המ״א אות ו׳ ושם יבואר אי״ה גם בט״ז המ״ג אות ג׳ חולק ע״ז יע״ש. שוב עיינתי במלחמות כתב דלאביי במסקנא נמי צריך הרהינו והא דאקדיש וזבין מלוה לאביי קדוש במקרקעי דקנה ליה בשטר לא במטלטלין יע״ש שהאריך ואי״ה במ״א יבואר עוד:

מותר עט״ז הנה מחלוקת הרא״ש והראב״ד עם רבינו אפרים והר״מ ז״ל מבואר יפה במ״מ פ״ד מחו״מ ה״ה ואבאר בקצרה כי הנה דעת הר״מ ורבינו אפרים כל השלשה תנאים הרהין ולא פדאו ומעכשיו בעינן דוקא קודם הפסח הא אחר הפסח לא מהני דהואיל לחומרא ובידו לפדותו (ושל גבוה דאין עובר צריך לחלק ע׳ תוס׳ פסחים מ״ו ב׳ ד״ה הואיל ב׳) וקודם הפסח ג׳ תנאים הא׳ בלא מעכשיו לא קנה העכו״ם ואף דסובר פי״א ממכירה ה״ד דמשכון לא שייך אסמכתא עכו״ם גרע טפי וכן לא הרהינו במה יקנה או מטעם אחריות ואה״נ הקנה בקטן ובלא אחריות א״צ הרהינו ועמ״א א״ב שם יבואר לדידן לא מהר בלא הרהינו ודעת הרא״ש והראב״ד דהנך ג׳ תנאים בהגיע זמן אחר הפסח ומהני הא קודם הפסח ב׳ סגי שלא פדאו והרהינו ואף לא אמר מעכשיו דאין אסמכתא לעכו״ם והרהינו בעינן דבמה יקנה או מטעם אחריות והיכא דהקנה בקנין והתנה שאין אחריות עליו שרי בהגיע קודם פסח בלא הרהין ובלא מעכשיו ומסתימת הט״ז משמע דהמחבר נמי הכי סובר דקודם הפסח בלא מעכשיו שרי ומלת אפילו מפרש דלאו לגמרי משוה להו וכ״כ הע״ש וע׳ לבוש ועמ״א אות ב׳ לא פי׳ כן. ופסק הט״ז דאם מכוין כך אסור ואם הלוהו והגיע זמן הביעור ולא פדאו אין מכריחין אותו לפדותו משמע הא לכתחלה עכ״פ אסור ללוות מהעכו״ם על תנאי כך דשמא יפדה ואפי׳ גומר בדעתו שלא לפדותו מ״מ לכתחלה אסור מטעם הואיל ובידו לפדותו ונהי דיעבד שרי דמחוסר ממון לא חשיב הואיל כמ״ש הר״ן ז״ל או מה״ת יפדה הואיל ואסור בהנאה אבל לכתחלה אסור ועב״ח. ובא״ר אות ב׳ דאף לכתחלה יכול להלוות באופן זה אם דעתו שלא לפדותו אחר הפסח יע״ש:

אפי׳ עט״ז דתוך הפסח צריך לבערו מספק ב״י שמא לא יפדה עכו״ם והוא מפירש״י וכאן ל״ש מחוסר ממון אפשר עובר בודאי ועמ״א ד׳ דבתוך הפסח אין עובר דלא כפירש״י והב״ח ופר״ח פסקו כרש״י ועא״ר ה׳ כתב דחמץ כזה מהני ביטול ואי״ה במ״א יבואר: