ב׳ שעות עט״ז אדם עשוי ל״ד דג׳ שעות טועה ג״כ לר״י דהלכתא כוותיה וד׳ זמן סעודה עמ״א א׳. עב״ח עמ״ש הטור ואסרו ב״ש הא כ״כ בתל״א ואפשר להוכיח דמשמע מ״ה אסור דאל״כ לא עשו הרחקה ע׳ פסחים ד׳ ב׳ דכ״ע ורש״י שם. ועמ״ש אי״ה באות ב׳ נוקשה. וז״א אלא הלכה כרבנן סנהדרין מ׳ א׳ הר״מ ז״ל פ״ב מה׳ עדות ה״ה ועמ״א א׳ צ״ע:

אסרוהו עט״ז הב״י כתב דהטור סותר מכאן לאה״ע סי׳ כ״ח דכאן כ׳ כרש״י ורמב״ם ושם כר״ת והט״ז כתב דכאן מיירי בחמץ גמור (חסר תיבת גמור) וכ״כ הב״ח. וסיים הט״ז דמ״מ צ״ע מ״ש באה״ע כ״ח דלר״ת דמפרש משש ולמעלה משבע עיקר הוא הזמן ושעות דרבנן אף בחמץ ד״ה מקודשת זה צ״ע. ואפשר שזה מ״ש הב״י כאן ובשם הרמב״ן יע״ש. עח״י ו׳ ובע״ש נוקשה בה׳ ואסור באכילה ובשש בהנאה הניח בצ״ע. עח״י ג׳ ורש״י ז׳ א׳ אם נאמר דחיטי קורדנייתא נוקשה מבואר זה ועמ״א. וערש״י כ״א ב׳ ד״ה משש ח״י ו׳ ופני יהושע שם וי״ל דה״פ דר״י אמר הלכה כסתם משנה (וסובר דהלכה כמשנה ריש א״ע בנוקשה ותערובות ומתני׳ שיאור ישרוף מ״ח ב׳ לאו סתמא ר״י קאמר לה) וכתב שפיר דאי משבע קאמר פשיטא ומאי קמ״ל וכבר אמר הלכה כסתם משנה ונוקשה אע״ג בפסח גופא לדידן דרבנן ואף למ״ד ד״ת לפני זמנו דרבנן עתוס׳ ריש פסחים אפ״ה גזרו שש וחמש משום ל״פ. ותערובות פחות מס׳ בה׳ ודאי אסור באכילה ואי שרי להוסיף עד ס׳ עי״ד צ״ט בט״ז י״ב ולקמן תרע״ז. ומשש עד הלילה בפחות מס׳ אם מוכר חון מדמי איסור שבו צ״ע עסי׳ תמ״ז במ״א מ״ה לאחר הפסח מקילין הואיל וקנסא משא״כ קודם זמנו עד הלילה דהוי מ״ה ואף בו׳ איסור דרבנן א״ד דאסור ויבואר אי״ה לקמן:

והוי יודע ב׳ קדירות בחמש א׳ איסור דרבנן ואחד היתר ונפל חמץ פחות מס׳ וא״י להיכן בה׳ מותר לאכול שאני אומר ובשש שתיהן אסורות דכל שאתה מקלקלו מעט מה חזית וה״נ בשש מקלקלו בהנאה ואם נשאר התבשיל מה׳ לשש צ״ע אי אמרינן כבר הותר די״ל דדמי להלך בא׳ ועשה טהרות ואכלו והלך בב׳ טהורים שתיהן קיימות שתיהן תלויות אע״פ שכבר נטהרו הא חזרו לאיסורן ער״מ ז״ל מה׳ שא״ה פי״ט ה״ה כאן עמ״ש בפריי לי״ד קי״ד ואי״ה בסי׳ תמ״ז אבאר עוד בזה:

וי״א עט״ז הנה דברי תה״ד י״ל דמספקא ליה מכי שלים ד׳ שעות (שעונתה כל שעה חלק א׳ מכ״ד כו׳) אסור לאכול או עד ב״ש (מעונתה) קודם חצות שרי לאכול או ד׳ שעות זמניות (אם שלא הזכיר זה בדבריו י״ל דנכלל במ״ש שם) עד״מ אם היום ארוך ח״י שעות י״ל עד שעה ה׳ שרי לאכול ולא יותר או עד סוף שביעית שרי או עד סוף ששית שיי והעלה דעד ב״ש מעונתה קודם חצות שרי לאכול דהיינו ב״ש שכ״א ח״א מכ״ד במעל״ע שרי. אע״ג לשינויא ד׳ זמן סעודה כו׳ מ״מ לשינויא קמא דאדם טועה ב׳ שעות כו׳ ר״ל לאביי אליבא דרבא לר״י עדות מסורה לזריזים חמץ לכל מסור וכולי האי לא טעו יותר מב״ש בין חמה למזרח ומערב כו׳ וצ״ע דהא קיי״ל בעדות כר״מ כמ״ש הר״מ ז״ל פ״ב מה׳ עדות ה״ח וכמ״ש הכ״מ שם כת״ק דר״י סנהדרין מ׳ א׳ דבעדות רק ב״ש א״כ אף לתי׳ בתרא ב״ש מעונתה שרי כאמור עמ״ש במ״א ב׳ וט״ז א׳ ובב״י טעמא משום יום מעונן ולא סיים ד׳ זמן סעודה לכל. והט״ז ז״ל הקשה עליו א׳ איך תנן אוכלין כל ד׳ ותולין כל חמש דהיינו ב״ש קודם חצות וא״כ אוכלין יותר מד׳ ולזה י״ל בבינוני דיבר וקושיא ב׳ כעין מ״ש הפר״ח שם וירצה וכי כתיבי שעות באורייתא דאך חלקהו חציו אסור וחציו שרי הן יום ארוך או יום קצר הכל תלוי בנטיית השמש וה״ה אותן ב״ש שהוסיפו חז״ל נמי הכין הוא שהם זמניות (וי״ל קצת). ומ״ש שהב״י כתב דתה״ד כהרמב״ם ס״ל דשעות זמניות הן היום ארוך או קצר כדיעה א׳ כאן וא״כ צ״ל דהתה״ד ה״ק דעד ב״ש קודם חצות היינו זמניות לאפוקי דלא נימא דכי שלימו ד׳ שעות מעונתה אסור ולפ״ז תה״ד (הוא כדיעה א׳ כאן ממש) והקשה הט״ז מה מספקא ליה מתפלה פשיטא כל שעות המוזכר בתלמוד הם זמניות וא״צ להוכיח מתוך פלפול. והפר״ח כתב שהב״י כיון למ״ש התה״ד בסי׳ א׳ בשם התוס׳ לענין תפלת ערבית דשעות המוזכרות בתלמוד הם זמניות יע״ש. ומ״ש הט״ז אמ״ש דתה״ד קס״ז הוא מ״ש שם ראיה למליחה דליהוי שעה א׳ חלק מכ״ד ממה דאמרינן בריש תמיד נשחש בע״ש מקדימין שעה א׳ לפסח משום צליה והקשה ג״כ עליו דסתם שעות בש״ס הם זמניות וי״ל דראייתו נכונה מדחזינן דאף כשהיום קצר ביומי ניסן די בשעה א׳ מכ״ד אלמא שיעור צליה די לחלק א׳ מכ״ד במעל״ע. ולענין הלכה עמ״א אות ג׳ במכירת חמץ אם הוא יותר משעה חלק א׳ מכ״ד בה״מ מוכר או הואיל ומידי דרבנן הוא. אלא שי״ל דהוי ספק תורה כמ״ש בתל״ד ובפר״ח שם בשו״ת רבני ויניצאה דהמוכר בשש ומשהה בפסח עובר ב״י מ״ה דלאו דיליה הוא וע׳ כה״ג בתל״א אלא די״ל דזה בביטל לא מהני מ״ה הא מוכר י״ל כיון דאיכא ידים זוכות תו אין עובר בפסח וכמ״ש במ״א אות ו׳ וכ״ש אם מוכר החדר והחמץ לעכו״ם דלדעת י״א וכ״כ הפר״ח בת״מ דהוי חמצו של ישראל בבית עכו״ם כו׳ ואף דלא קיי״ל כן מ״מ הוי כעין ס״ס ושרי. והא דלא עשו הרחקה לעשה דב״י כתבנו בזה במ״א. וע׳ ברש״י פסחים ד׳ ב׳ ורא״ש שם ופני יהושע. גם המשהה ודעתו לבערו י״ל שאין עובר עתוס׳ פסחים כ״ט ב׳ בד״ה רב אשי ומש״ה לא עשו סייג לביעור וכאמור:

ימכרנו עט״ז בסי׳ ת״מ סעיף ד׳ עובר עליו המפקיד יע״ש ועמ״א אות ד׳ וה׳ וע׳ לבוש:

אם עט״ז דעתו לאסור למחליף עצמו מדרבנן ואף ישראל אחר קנה בחמצו של ראובן אפי׳ שלא בידיעתו של ראובן יש לצדד לאסור ושאני שפחה עכו״ם דלא עבדא איסור ושלא בידיעת ישראל ומינה הא ישראל שלא בידיעת בעליו אסור הא לאחר ודאי שרי כדמוכח מחמצן של ע״ע. וחליפי חליפין דיעבד ע׳ בא״ר אות ו׳ וא״ז ב׳ וא״י ח׳ אבל לכתחלה ודאי אסור להחליף חליפיו והפר״ח מיקל דיעבד חליפיו להחליף עצמו אף תוך הפסח ול״ד עד הלילה כי לדידן לא קיי״ל כבעל המאור ובעל העיטור ולא הוי ספק כלל דמ״ה אסור באכילה משבע ולוקה ואוסר בהנאה מ״ה עמ״א אות א׳ ואות ו׳: