ומשיירין עט״ז. מ״ש דת״ק דאמר מבערין הכל שמשייר מזון ב״ס כ״כ רש״י פסחים מ״ט א׳ ומיהו פי׳ כן דלא ליהוי ד׳ מחלוקת וכר״א איש ברתותא ופסחים י״ג א׳) אבל אין מוכרח דיש לקיים ב׳ סעודות במצה עשירה עמ״א ר״פ או למ״ד דאין איסור מצה בע״פ כ״א לאחר איסור חמץ ועב״י עמ״ש הטור כן הנהיג רש״י לבער הכל מלפני השבת ולא לאכול מצה כתב הב״י דיאכל מצה לתיאבון וזה כהרא״ש הב״י תע״א דקודם ה׳ מותר במצה גם לא הטריחו במצה עשירה יע״ש. ומ״ש הט״ז הך ביעור כו׳ כדמוכח בסי׳ תמ״ו אות ב׳ דקודם ה׳ צריך ליתן לעכו״ם דאח״כ אסור בטילטול ומיהו אמירה לעכו״ם בטילטול מוקצה עסי׳ רע״ו במ״א י״א וגם שבות דשבות במקום מצוה כבסי׳ ש״ז ס״ה. ומ״ש לא שאר השבתות לא מוכח בתמ״ו עמ״א שם ב׳ לזרות לרוח אסור כבסי׳ שי״ט סי״ז יע״ש. עמ״ל פ״א ה״ג דמפרר דק ממש י״ל הוי טוחן יע״ש ועב״ח ס״ג בשם בעל המאור דמותר לפרר בשבת ומאן דאוסר דהוי עובדין דחול לא מ״ה. ואפשר בתמ״ו מוכח דאסור לפרר ואי״ה שם יבואר ועמ״א תמ״ו אות ג׳ וה׳ כשיש עכו״ם שרי בטילטול ועובדא דזונין פסחים מ״ט א׳ י״ל בד׳ או ה׳ כמ״ש המ״א בתמ״ו. וע׳ אות ה׳ כאן ואי״ה יבואר:

דסעודה עט״ז לכאורה אחר זמן המנחה דהיינו שש ומחצה כבסי׳ רצ״א ועמ״א כאן א׳ ורצ״א בא״ז ד׳ דיחלוק גם סעודת שחרית לשנים די״א דיוצא והיינו יברך בהמ״ז:

אם שכח להפריש חלה מע״ש עמ״א תק״ו אות ח׳ יע״ש וע׳ באר היטב ולהפקירו ג״כ א״א. ולמ״ד ח״ש לית ביה איסור להשהותה חלת האור אין לה שיעור אלא דקי״ל דאסור ח״ש עסי׳ תמ״ז במ״א. ואם הפריש חלה מע״ש ושכח לשרוף והגיע שבת שעה ד׳ לעכו״ם אסור ליתן אלא לקטן כהן אבל לגדול ולבטל ברוב אין מבטלין בשבת עמ״א שכ״ג י״ד וי״ד צ״ט ובפריי שם ושכ״ד. ומיהו י״ל מפקירו או חלה דלאו דידיה אין עובר עליו ע׳ פסחים כיצד מפרישין חלה בטומאה וליתן לכלבו י״ל שרי וע׳ ביצה כ״ז ב׳ די״ל אין מבערין קדשים בי״ט ושבת. וחלה בדיל מיניה ער״מ פי״א מתרומות ישראל אסור בהנאה של כילוי וה״ה טבל אסור בהנאה של כילוי עתוס׳ פסחים ט׳ א׳ וצ״ע א״כ צריך להשליך הכל לים ולא לעכו״ם ואפשר חלת ח״ל ל״ג כ״כ ושרי בהנאה ואם הפריש חלה במזיד לא יאכל ובשוגג יאכל ער״מ ז״ל ה׳ שבת ועמ״ש בשכ״ג במ״א י״א ובט״ז ה׳ סיים שם דרבנן שרי א״כ שאני חלת א״י דהוי ד״ה משא״כ חלת האור דרבנן י״ל דלא הוי תיקון כ״כ אף דא״א לאכול כך כמ״ש המ״מ ולדינא באין לו פת אחר כ״א זה ששכח ליטול חלה אפשר לצדד למ״ש הט״ז שם אי״ה בתק״ו יבואר עוד:

עי׳ בשו״ת מהרי״ל סי׳ צ״ט בסעודה ג׳ ליתא עשה ולדחי כו׳ י״ל דהוי עשה דפשיעה עתוס׳ עירובין ק׳ א׳ ד״ה מתן עמ״ש ברצ״א בזה ועסי׳ תמ״ו במ״א ב׳. בס׳ המגיד שלי כתבתי דיני פסח שחל ע״פ בשבת ורשמתיו במ״א וגם כאן אזכיר חרוסת ושאר דברים צריכין להכין מע״ש דבי״ט דיכה כדרכה אסור קצת ודיעבד עסי׳ תק״ד לצלות בשר וביצה זכר לחגיגה ופסח ומניחין לליל ב׳ בשבת ע״פ יצלה בע״ש דבי״ט בליל א׳ אסור מי״ט לחבירו ומתוך בבישול י״א לא אמרינן ולמלאות קדירה לבשל ביצים הרבה ל״ש דוקא בשר שמושבח בכך עט״ז תע״ג ד׳ יע״ש. אם מותר ליתן המרור במים בשבת שלא יכמוש עא״ר ג׳ ותע״ג י״ד דמותר וצ״ע דטילטול והשקאה כיון שאין לצורך השבת ליתסר עסי׳ שכ״א במ״א י״ג ותרנ״ד וצ״ע אם תחב המרור בקרקע שלא יכמוש ולא השריש ע׳ מהרי״ו ה״פ ואי״ה יבואר בתע״ג ועמ״א שם אות ח׳ אם שכח לצלות הביצה ובשר איך יעשה בליל י״ט יע״ש:

מים שלנו ישאב בליל ה׳ כשחל פסח ביום א׳ ועסי׳ תנ״ה לדינא ואי״ה שם יבואר אם שכח לסנן היין מצימוקים בע״ש טוב להניח לליל י״ט כי בשבת יש כמה חששות בברירה וכדומה עסי׳ שי״ט וסי׳ תק״י. ועסי׳ תס״ז במ׳א ח׳ וחומרא בעלמא מה שאין אוכלין הראזינקי״ס בפסח ומסננין קודם וכאן א״א טוב להניחו לסנן בליל י״ט ע״פ הדרכים שנתבארו בתק״י ואי״ה שם יבואר:

קודם עט״ז ועמ״א תע״א א׳ רביע היום ואות ה׳ מה הוא מצה עשירה ע״ס תפ״א. ע׳ שו״ת כנסת יחזקאל סוף חא״ר כשחל יום א׳ במ״ש דיאמר מן הזבחים ופסחים דקאי אשנה הבאה ומהרי״ו ה״פ פירושו כשיבא פסח במ״ש היינו לשנה הבאה יע״ש ועסי׳ תע״ג בט״ז ומ״א אות ט״ל והמעיין במהרי״ו ה״פ כשיבא בשבת אל יקרא הגדה יחידי וכשיבא במ״ש כו׳ משמע דהאי שתא ואי״ה יבואר שם:

דייסא עט״ז ועמ״א ה׳ ועפר״ח:

לר״ה עט״ז ועמ״א ז׳ ועא״ר לתרץ מ״ש בהג״ה בשכ״ה ס״ב יע״ש וחוץ לתחום דהוי דרבנן לצורך מצוה הוי שבות דשבות ושרי וי״ל. ומ״ש הח״י א׳ וא״ר ה׳ אם שכח למכור יכול למכור בשבת ע״י משיכה וראיה מתוס׳ עירובין ס״ו א׳ ד״ה יפה וצ״ע קצת. דשכירות דעירובין הוה היכרא בעלמא להתיר טילטול משא״כ כאן ומקח הנעשה באיסור י״א דלא הוי מקח עח״מ ר״ח וי״ד ועסי׳ שפ״ג וצ״ע:

וכופה עט״ז ועמ״א תמ״ו ג׳ דבשעה ה׳ מותר לטלטל וליתן החמץ לעכו״ם וזה נראה דעת הט״ז כאן מש״ה פירש באין עכו״ם או דהרבה וא״א ליתן מעט כו׳ ע׳ ע״ש ולזרות ולפרר יש מחלוקת אי שרי אבל לנהר או לבה״כ שרי עסי׳ תמ״ו ובשעה ששית לומר לעכו״ם לזרוק לנהר י״ל שבות דשבות במקום מצוה שרי ועסי׳ תמ״ו ואי״ה שם יבואר עוד ומיירי נמי דלית כלב ליתן ומש״ה כופה כלי ועמ״ש אי״ה באות ז׳ מזה:

צריך עט״ז. ובע״ש א״צ ביטול עמ״א ג׳ וח״י ד׳ וכ״ה בלבוש בהג״ה ומ״ש בס״ה אם נשאר מבטלו בלא״ה צריך ביטול אלא ה״פ אם א״א בנתינה לעכו״ם כופה כלי וכולל בתוך הביטול כו׳ בשאיבת מים עסי׳ תנ״ה וא״ז כאן א׳ ואי״ה שם יבואר כתבו ז״ל שלא יאריך הש״ץ בתפלת שחרית. הרב דורש בשבת שלפניו. בשו״ת כנסת יחזקאל סוף חא״ח בשבת ע״פ יזהיר לב״ב ע״ש הפרשת חלה כי טעם שאין מזכירין עתה דחלת ח״ל אוכל והולך ואח״כ מפריש וזה ל״ש בשבת ע״פ יע״ש עסי׳ ר״ס ותק״ו במ״א ח׳:

סעודת עט״ז פסחים מ״ט א׳ וסובר הב״י כי ר״י ור׳ יוסי פליגי בשניה של אירוסין ג״כ לר׳ יוסי מצוה ואף סעודת סבלונות ג׳ לר״י מצוה הא שלישית בלא סבלונות ר׳ יוסי מודה דלאו מצוה (עב״ח וי״ל ראשונה ושניה חביב עליו להיות לבו גס בה ומכאן ואילך לא) וז״ש בגמרא והשתא דאר״ח הא מבואר כן בברייתא אלא שניה של אירוסין בלא סבלונות ובתרתי פליגי ואמר השתא דאר״ח לומר דיותר מסתבר לומר דמתני׳ ר״י הוא דסתם סעודת אירוסין ראשונה משמע והלכה כן וז״ש הטור סעודה ראשונה של אירוסין או של סבלונות ופסק בשניה של אירוסין כר״י כפשטה דמשנה וסבלונות כר׳ יוסי דשתיהן בכלל עב״י. דאי כפירש״י היל״ל לאכול סעודת אירוסין או סבלונות או סעודה ראשונה אירוסין ושניה של סבלונות והט״ז פי׳ כב״ח וכפירש״י ז״ל דחדא פלוגתא הוי וכ״כ המ״א ט׳ כב״ח ואי״ה שם יבואר. וסעודה בשעת שידוכין שקורין קנס מא״ל ע׳ שו״ת חו״י סי׳ ע׳ דודאי לא הוי סעודת מצוה ומ״ש הא״ר ז׳ וח״י יו״ד שידוכין בקנין י״ל ששולחין סבלונות אז וכמ״ש המ״א ט׳ אבל שידוכין בלא סבלונות לא וע׳ באר היטב ולמ״ש דדוקא עם סבלונות ועח״י האריך יע״ש. ועמ״א ט׳ ואי״ה שם יבואר:

ואם עט״ז הרא״ש פסחים מ״ט לשבות שביתת הרשות ע״ת עתוס׳ שם ובש״ע כתב לצורך עצמו לומר דב׳ חילוקים הם ועירובי תחומין ללמוד עם רשות גמור א׳ הוא והיינו דלמול בנו או סעודת אירוסין כביצה אם יחזור למצותו ילך יבער תחלה וא״ל ילך ויבטל בלבו הא פחות כביצה אף שיכול לחזור למצותו ילך ויבטל בלבו ולרשות ע״ת ללמוד או לצורך עצמו ממש כביצה חוזר מיד ופחות מביצה מבטלו ואין חוזר אף שיכול לעשות צורך עצמו אח״כ. והלבוש מחלק שלש חילוקים בלמול אם יכול לחזור חוזר כביצה ופחות (מכזית אפי׳ יכול לחזור לא הטריחוהו ויראה לגרוס פחות מכביצה) ורשות אצל רבו פחות מביצה אין חוזר הא צורך עצמו פחות מביצה חוזר יע״ש והיינו חצי ביצה הא פחות מכזית מודה הלבוש דאין חוזר אפי׳ לצורך עצמו עמ״א י״ד ואי״ה שם יבואר ועתוס׳ מ״ט ד״ה וחכמים וע׳ פסחים מ״ט ב׳ לר״מ חזרה בטומאה היינו בשר קודש וחמץ בלא״ה לק״מ שיש תקנה בביטול ובברכות פ״ז מ״ב פריך לה רק מבשר קודש יע״ש וע׳ הרע״ב שם בברכות והלכה כר״מ ולא כר״י כאביי דלא מוחלפת הך דברכות ולאשמעינן דבקראי פליגי וא״צ אסמכתא י״ל מחמירין בספק כמ״ש בפתיחה כוללת ומיהו קטן מוציא לאביו כה״ג כבסימן קפ״ו במ״א כ׳ וקפ״ד י״א אף דאסמכוהו אקרא. וע׳ בר״מ ז״ל פ״ג מחו״מ ה״ט הביאו המ״א אות י׳ סעודת אירוסין כלל סבלונות ונישואין וזה כ״ש הוא ומ״מ צ״ע אי סעודה א׳ אחר החופה ואפשר כל שבעת ימי המשתה וע׳ חות יאיר סי׳ ע׳ האריך איזו סעודת מצוה כללא דמילתא סעודה שנעשית על גמר מצוה הוי מצוה סיום מסכתא וכדומה וסעודת בן ע׳ שנה וכתב שם שמברך שהחיינו וצ״ע וסעודת חבורה בכל שנה ביום המוגבל לא היי מצוה אם לא שדורש הרב שם. וסעודת ליל שלפני המילה ושלישי למילה לא הוי מצוה וסעודה שעושה למי שנעשה נס או נותן ס״ת וכלי הקודש הוי מצוה ועסי׳ תקנ״א במ״א אות ל״ד ותקס״ח ט׳. וליל שבת של בן זכר פסק בתס״ד רס״ט דמצוה וה״ה פדה״ב הוי מצוה ועיינתי בתה״ד מהא דב״ק פ׳ מרובה לרש״י ור״ת או ר״ח ויראה אם נולד בן זכר בליל שבת לאחר צ״ה והקהל התפללו ערבית בלילה י״ל דקורין לזכר בליל זה לא בליל שלפני המילה דמשמע התם שנושע מבטן אמו וקרוב ללידה עושין בשבת שהכל מצויין בבתיהם ועושין בליל שבת סמוך ללידה וא״כ משמע שבת שנייה הסמוך למילה לא הוי מצוה יע״ש. עי״ד רמ״ו בט״ז ט״ו וש״ך כ״ז אפילו יחיד שסיים יכולין אחרים לשמוח והוי מצוה ואבל תוך יב״ח מותר לאכול שם ויארצייט לא יע״ש. ואין לברך שהשמחה במעונו יע״ש ומיהו ביארצייט ביום התענית אבל ליל שלפני התענית מותר יע״ש ועי״ד שצ״א בט״ז ה׳ לפי המנהג אסור תוך יב״ח בשום סעודה שבעולם היינו כל סעודת מצוה ויארצייט בליל שלפניו אפשר להתיר בסעודת מצוה ועל שאר קרובים תוך ל׳ יע״ש בט״ז וש״ך ג׳. וסעודת דגים משמע דהוי מצוה. ועסי׳ תר״ע וחנוכה אם אומרים שירות הוי מצוה ופורים הוי מצוה. ובר מצוה ביום י״ג הוי מצוה ואח״כ דוקא כשדורש עי׳ חו״י שם. מה שא״א שהשמחה במעונו לפדה״ב דאין טובלת עד מ׳ לזכר ויראה אף במקום שטובלת מקודם ל״פ ובנישואין אף טירסה נדה אומרים ל״פ. ועדיין צ״ע בכל זה אולי אזכה לפרשם במקום אחר באורך:

היתה עט״ז אף דעדיין ממון גמור מהני גילוי דעת כשיחמיץ וכן כל ביטול קודם זמן איסורו כשיהיה לאחר זמנו עי׳ ר״ן ריש פסחים ומיהו התחיל להיות נוקשה אין בידו לבטלו וכשיהיה חמץ גמור עבר מ״ה ב״י. ובגמרא פסחים ז׳ בתלמיד לפני רבו וכ״ה גר״ע פ״ג ה״ו וערש״י ד״ה עשה והט״ו סוברים דל״ד ה״ה טרוד במ״א לדבר רשות לא הטריחו לילך לביתו ול״ד ליצא והניח חמץ ברשות חוזר אף שבטלו כבר הכא דעדיין לא החמיץ אין חוזר ובזה י״ל מ״ש הטור הדין הזה כאן ועב״י ומ״מ צ״ע מנלן הא. עיין שבות יעקב ח״ב עמ״ש רש״י שם דאי בחמץ כו׳ ובשבת בחמץ גמור דלמאי דס״ד דמהני ביטול פשיטא ול״ק ממ״ש רש״י ו׳ א׳ ד״ה כופה יע״ש ויפה כתב. ומ״ש רש״י דבשבת כו׳ י״ל דבביתם היה מטילה לצונן ומש״ה נקיט בבית המדרש ובספר ראש יוסף כתבנו בזה: